Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ:
ברטנורה
אלו מפסיקין. בין שדה לשדה ויהיו נחשבים כשתי שדות, לענין שאם הניח פאה באחת מהן על חברתה לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא י״ט:ט׳) פאת שדך שלא יניח פאה משדה לחברתה:הנחל. נהר:והשלולית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה שאמות אחרות של מים שותות ממנה:ודרך היחיד. ד׳ אמות:ודרך הרבים. שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה דבעי למתני סיפא שכל אלו אין מפסיקין באילן, וקמ״ל דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה ט״ז אמה אינה מפסקת באילן:שביל הרבים ושביל היחיד. שביל זוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא. ואשמעינן דאפילו שביל דרבים אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים מפסיק בין השדות הזרועות ואי לא לא מפסיק:הבור. שדה שאינה זרועה. והאדמה לא תשם (בראשית מ״ז:י״ט) מתרגמינן וארעא לא תבור:והניר. חרישה. כמו נירו לכם ניר (ירמיהו ד׳:ג׳):וזרע אחר. כגון ששתי השדות זרועים חטים וביניהם קרקע זרוע מין אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה:והקוצר לשחת מפסיק. דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה. שחת תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר:
תוסופות יום טוב
ואלו מפסיקין. ביש נוסחאות ל"ג בוי"ו אבל בנוסח שבירושלמי גרסינן בוי"ו:
והשלולית. לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר"ש:
ודרך הרבים. פי' הר"ב משום סיפא וכו' ולהכי תני דרך הרבים בתר דרך היחיד משום דסיפא דאדידיה מתניא הוי לא זו אף זו:
[*ושביל הרבים ושביל היחיד. פי' הר"ב ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע וכו' ואי לא לא מפסיק דהא משום סיפא הוה זו ואין צ"ל זו והכא ברישא נמי לא צריכא למימרא אלא לאשמעי' דדוקא אם הוא קבוע וכו'. אבל ראיתי בס"א דגרסי שביל היחיד ושביל הרבים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי]:
הקבוע בימות החמה וכו'. כתב הר"ש והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת לתני דרך הרבים למימרא דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו אחריני א"כ הוה אמינא דרך [היחיד] דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע:
והבור. פי' הר"ב שדה שאינה זרוע וכ"כ הר"ש ומשמע מלשונם דהא חרושה מיהת הויא. וקשה דא"כ היינו ניר. והרמב"ם פי' בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה. וכן פי' הר"ב במשנה ח' פרק ב' דכלאים וסוף פ"ד. ומ"ש הר"ב כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה עי' מ"ש בפ' ב' דכלאים משנה ו' בס"ד:
אלא א"כ חרש. [את] מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר [לא] חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל. לשון רש"י במנחות פרק ו' דף ע"א ע"ב ועי' מ"ש במ"ו פ"ג:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
אלו. ואי גרסי' ואלו בוי"ו צ"ע אהיכא קאי כמו שדקדקו התוס' בר"פ ואלו טרפות וכתבתיו שם:
מפסיקין. פי' על תבואה וקטנית דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאין מפסיקין:
הנחל וכו'. וכ"ש גדר. והיינו דתנן בסמוך ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. וכתב הרא"ש ז"ל פי' הר"ש ז"ל הנחל מל' נחלי מים ואין לפרש מלשון נחל איתן דהיינו בור כו' ול"נ דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור לפי שאינו עשוי לזריעה ובשביל סיפא ואינו מפסיק לאילן תנייה עכ"ל ז"ל וכפי' משמע מן הירושלמי וכ"פ רשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים:
שביל הרבים. לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים. הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל הר"מ ז"ל בפ"ג כתב אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' או שביל הרבים הפחות מט"ז אמה אם היה קבוע וכו' וכתב עליו הראב"ד ז"ל לא כי אלא אפילו י"ל ד"א אלא שהשביל הוא דרך בין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים ע"כ וטען מהרי"ק ז"ל ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד"א שהוא דה"י ושה"ר פחות מט"ז שהוא דה"ר ע"כ. ועוד כת' הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הרא"ש ז"ל שכ' ונ"ל שצ"ל ארך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ד"א בלי הפסק. דאי נשאר בו ד"א בלי הפסק חשיב כשדה א'. ע"כ. ונ"ל דנכון היה לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ' כל סאה. מפולש מראש השדה לסופו כדברי הר"ב ז"ל. אלא דר' יוחנן סבר בירושל' כר' אלעזר בר"ש דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא. ובפ' כל סאה אמרי' בהדיא דכ"ע סברי דבקטנה ע"פ רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ'. עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' הכונס שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע. שביל היחיד אצטריך לאשמעי' דאע"פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודה"י אצטריך דסד"א כיון שאינו קבוע לא מפסיק אע"פ שהוא רחב. ושביל הרבים אצטריך לאשמעי' דאפילו דשל רבים הוא בעינן קבוע אפילו בימות הגשמים. ע"כ. וז"ל שם בפ' חזקת הבתים. דה"י ודה"ר. בירושל' פריך אמאי אצטריך למיתני דה"ר דכיון דתנא דה"י מפסיק כ"ש דה"ר. ומשני משום סיפא נקטיה דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר וכו'. וקמ"ל דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן. ומפרש נמי אמאי תני שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק. דמשום אילן ל"צ למתניי' כיון דאשמעינן דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן כ"ש שביל הרבים. אלא אתא לאשמעי' דבשה"ר נמי בעינן שיהא קבוע בימוה"ח ובימוה"ג. והשתא אצטריך למתני כולהו. שביל היחיד לאשמעינן דמפסיק לזרעים אע"ג דגריע. ודה"ר אשמעי' דלא מפסיק לאילן. ודה"י אשמעי' דלא בעי' קבוע. ושה"ר אשמעי' דבעי' קבוע. ואין להקשות דלא ליתני שה"ר ואנא ידענא דבעי' קבוע מדתנן דה"י דאי לא בעי לא ליתני דה"י אלא ליתני שה"ר דהוי רבותא טפי. או אפכא דלא ליתני דה"י ואנא ידענא דלא בעי' קבוע מדתנן שה"ר ולא תנא דה"י דהוי רבותא טפי. דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק דה"י רחב טפי ושביל הרבים בקעי בה רבים. ע"כ. והכי איתא נמי בחדושי הרשב"א ז"ל פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה.) אבל רשב"ם ז"ל נראה דגריס דה"ר ודה"י שפי' שם דה"ר ט"ז אמה דה"י ד"א ולא זו אף זו קתני ע"כ:
והבור כו'. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג והוא שיהיה רוחב כ"א מאלו כשלשה תלמים של פתיח שהוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אא"כ היה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה ע"כ והוא מן הירושל' ופי' הרמב"ם ז"ל בור הוא שדה כו'. והר"ע העתיק בכאן דברי הר"ש ז"ל ולאו דוקא:
הקוצר לשחת כו'. בירושל' בעי למימר דר"י נמי ס"ל כר"מ מההיא דמנחות דפ' ר' ישמעאל אר"י אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש ע"ש בירוש'. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. לשחת. בירושלמי מפרש דבשחת דחייב בפאה תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה"נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפ"ע וזה מתחייב בפ"ע כר"ע דלקמן בפ' מלבנות. אינו מפסיק אא"כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבה שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא אא"כ חרש ואז הוי שדה ניר. עכ"ל ז"ל. וכן שם פ' ר"י דמנחות מסקינן דר"מ לא בשיטת ר"ש דהתם ולא בשיטת ר"י דהתם אמרה למילתיה אלא בשיטת ר"ע רבו אמרה למלתיה דתנן בפרקין דלקמן המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רע"א פאה מכאו"א וחכ"א מא' על הכל ואר"י אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת שלא הביאו שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הוי קצירה אבל במנמר לאוצר פי' שבשל כ"צ ומלקטו ע"מ לאוצרו וליישנו לא פליג ר"ע. ופרכינן והא כי אתא רבין אר"י מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר ור"מ כשהביא שליש אית ליה התם בברייתא דאתחלתא דקצירה היא ומשני ר"מ ס"ל כר"ע בלא הביאה שליש ופליג עליה בהביאה שליש. וז"ל רש"י ז"ל בתלמוד המוגה שבידי שם בפ' ר"י דף ע"א והקוצר לשחת מפסיק אם קצר לשחת את אמצע שדהו ועשה קרחת בינתיים מפסיק לתת פאה לכ"א כשיגמר בשולו. וחכ"א אין מפסיק קוצר לשחת אא"כ חרש את מקום הקרחה דהו"ל שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה א' על הכל. ע"כ:
1.
The following divide a field for peah: a stream, a pool, a private road, a public road, a public path, a private path in constant use in summer and the rainy season, fallow land, a plowed field and a different seed. One who harvested for animal fodder, [the plot] serves divides, the words of Rabbi Meir. But the sages say: it does not stop for peah unless it is plowed.
משנה ב
אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:
ברטנורה
אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שהיא רחבה כל כך עד שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן:ר׳ יהודה אומר מפסקת. ופליג את״ק דאמר לעיל על שלולית דהיינו אמת המים דבכל ענין מפסיק, ור׳ יהודה סבר דאם יכולה להקצר כאחת אינה מפסקת. והלכה כר׳ יהודה:וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. הר שחודו זקוף ואין בקר בכליו יכולין לעבור שם, ומפסיק בין שתי השדות:הוא נותן פאה לכל. כלומר נותן פאה אחת לכל שתי השדות ולא חשיב הפסק. הואיל והם נעדרים במעדר, כלומר שבני אדם חופרים אותו הר בכלי שחופרים בו את הקרקע, אין זה הפסק. שהרואה אומר אין זה קרקע בור אלא למחר חופרים אותו במעדר וזורעים אותו ושתי השדות הם אחת:
תוסופות יום טוב
שאינה יכולה להקצר כאחת. פי' הר"ב עד שהעומד באמצע אינו יכול וכו' ע"כ. וז"ל הר"ש אמת המים היינו שלולית דקאמר ת"ק דבכל ענין מפסיק ואתא ר"י למימר דוקא באינה יכולה להקצר כאחת שאם עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן כדמשמע בתוספתא ומיהו בתוספתא [משמע] דתרי מילי נינהו דקא חשיב במלתיה דתנא קמא שלולית וקוצר לשחת וג' תלמים של פתיח ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. רי"א אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק ולתנא קמא מפסיק אף על פי שעומד מצד אחד וקוצר מצד השני עכ"ל. ומבואר שיש כאן טעות סופר. שהרי על פי התוספתא הוא מפרש ובתוספתא מפורש שאם עומד באמצע וקוצר וכו'. הואיל ואם עומד בצד אחד אינו יכול לקצור בצד השני סבירא ליה לר"י דמפסיק. ולכך צריך להיות בתחלת דבריו שאם אינו עומד באמצע. ותו בירושלמי הוון בעי מימר מן מה דאמר ר"י בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תנא ופליג היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. וה"פ ס"ד דבני ישיבה למימר דר"י ס"ל בעומד מצד אחד וכו' ומכל מקום אם היה עומד באמצע וכו' דאינו מפסיק. אשכח ברייתא דפליג אסברא זו דתני היה עומד באמצע וכו'. וכן פירש בכ"מ פרק ג' מהלכות מ"ע (ויש גם כן ט"ס שם שמ"ש שהולכת צ"ל שחולקת) והשתא פירוש הר"ב אתיא שפיר כס"ד דירושלמי אבל אין זה דרכו ולא דרך כל מפרש להלכה. שעם היות שכן דרך רש"י ז"ל בהרבה מקומות לפרש המשנה כס"ד דבגמרא היינו משום דדרך פירושו כסדר המשנה שבגמרא וראוי הוא להבין המשנה כס"ד טרם בואו למסקנא דגמרא אבל פירוש הר"ב בסדר המשנה בלא גמרא ראוי ונכון שיפרש כמסקנא דשמעתא לכן מסתבר שיש להגיה בדברי הר"ב וכצ"ל עד שאם אינו עומד באמצע וכו'. ועוד יש תימה בדברי הר"ב מה שפסק הלכה כר"י ולעולם הלכה כתנא קמא דסתם לן רבי כותיה. והא דהרמב"ם פוסק כר"י הוא מטעם שכתב הכ"מ בפ' הנזכר וז"ל נ"ל שהוא מפרש דד"ה היא ונכתב בשם ר"י משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דה"מ בשאינה יכולה להקצר כאחת ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ו' פ"ג דבכורים. אבל הר"ב דמפרש כשיטת הר"ש דת"ק ור"י פליגי ה"ל לפסוק כת"ק:
הוא נותן פאה לכל. דלא דמי לבור. דהכא איכא למימר שלא יניחה כך בורה אלא שלא היה יכול עכשיו לחרוש בבקרים ולמחר יחפור כמ"ש הר"ב. [*ומ"ש הר"ב כלומר נותן פאה אחת וכו'. ובמשנה שבירושלמי גורס כן להדיא ומכל מקום במשנה דלקמן ל"ג]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
אמת המים כו'. שהיא רחבה כ"כ עד שהעומד באמצע כו'. לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט בפי' הר"ש ז"ל ולת"ק מפסיק בכל ענין אע"פ שעומד בצד א' וקוצר מצד השני ע"כ. והרמב"ם ז"ל פי' ואינה יכולה להקצר כאחת כי כשיהיה בצד א' לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר ע"כ. ויכתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל איני יודע למה לא פי' ר"ע ז"ל כפי' הר"מ ז"ל שהוא פשוט יותר ע"כ. ונלע"ד לומר שאינו פשוט יותר ואף כי ר"ע ז"ל תפס לשון התוספתא שאעתיקנה בסמוך בס"ד. וגם ס' תוי"ט כתב שמבואר הוא שע"פ התוס' הוא רוצה לפרש אלא דמסתבר שיש להגיה כו'. וגם הר"מ ז"ל שם בחבורו כתב לשון היולי ר"ל סתום וז"ל או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת ע"כ. וכתב שם מהרי"ק ז"ל כי נראה לו לפי מה שפסק הר"מ ז"ל כר"י דס"ל ז"ל דלא פליג ר"י את"ק כו'. אבל בירושל' משמע קצת דפליגי רבנן עליה דר"י ואע"ג דיכולה להקצר כאחת מפסקת ובלבד שתהא אמת המים קבועה ע"ש ובפי' הר"ש ז"ל:
וכל ההרים כו'. פי' הר"מ ז"ל עוד פי' אחר מלבד הפי' שהביא ר"ע ז"ל שר"ל הר שאינו כולו שוה אלא יש בו מקומות גבוהות ומקומות עמוקות אע"פ שאינו יכול לחרוש אותו כולו כאחת אעפ"כ מניח פאה א' בסוף ההר על כל ההר ולזה הסכים ג"כ בחבורו בפ"ג דהל' מתנות עניים. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל אכולה מתני'. אמת המים. מפרש בירושל' דאתא ר"י לאוסופי אפילו שאינה קבועה משיכת המים בה בימוה"ח ובימוה"ג כיון דאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת. והתם בירושל' מפרש מאי אינה יכולה להקצר כאחת אי מיירי בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני ועלה הוא דפליגי רבנן דבעו קבועה דוקא. אבל אי רחבה הרבה אלא שיש מקום גבוה בנהר באמצעו בענין שמתחלק לשנים ועומד שם ומתהפך וקוצר לצד זו ומתהפך וקוצר לצד זו מודו ליה דאע"פ דאינה קבועה מפסקת או דלמא אדרבא דוקא בהך דרחבה כ"כ הוא דמיירי ר"י ומש"ה פליג אבל בקמייתא מודה לרבנן דבעי קבועה. ומסיק דאשכח תני בברייתא בדברי ר"י היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק דמשמע דדוקא בההיא דרחבה כ"כ מיירי ר"י ועלה הוא דפליגי רבנן דבאינה רחבה דמצד אחד הוא דאינו קוצר מודה ר"י לרבנן דאינו מפסיק אא"כ היא קבועה. והכי תניא בתוספתא בהדיא אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת אר"י אם עומד באמצעה וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. שאין הבַּקָר הקו"ף דגושה החורש בבקר אינו יכול לעבור בכלי המחרישה שלו ע"כ. וגם ה"ר יהוסף ז"ל נקד דגש. ולשון אע"פ דקתני במתני' נלע"ד דה"ק אע"פ שאין הבקר וכו' דסד"א כיון שאין המחרישה יכולה לעבור הוי הפסק ונותן שתי פאות קמ"ל דאדרבה כיון שבמעדר יכולין להעדר לא הוי הפסק:
2.
A water channel that makes harvesting [on one side] impossible [while standing on the other side], Rabbi Judah says: it divides. But all of the hills that can be tilled with a hoe, even though cattle cannot pass over it in with their equipment, [is regarded as part of the field] he gives one peah from it all.
משנה ג
הַכֹּל מַפְסִיק לַזְּרָעִים, וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר. וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:
ברטנורה
הכל מפסיק לזרעים. מפרש בגמרא בירושלמי דהכל לאתויי סלע שהיה עובר על פני כל השדה. אם צריך הוא לעקור את המחרישה מצד זה כדי לתת אותה לצד זה, מפסיק:אלא גדר. גבוה עשרה טפחים:שער כותש. ענפי האילן קרויין שער. ופירוש שער כותש, שהנופות של אילנות מתערבין זה עם זה למעלה מן הגדר כעלי זה התקוע במכתש:
תוסופות יום טוב
[*ואינו מפסיק לאילן. לא לכל האילנות דלחרובים וזיתים אינו כן כמו ששנינו במשנה דלקמן]:
שער. [*וכן במשנה ה' פ"ג דכלאים] ומפרשינן הענפים והוא לשון עברי כדכתיב וימלט השעירתה בספר שופטים סימן ג' לפירש"י:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
הכל מפסיק לזרעים. כתב הרא"ש ז"ל דאתא לאתויי הא דאר"ל בירושלמי היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק ולהנהו אמוראי מרבה מצד וחצב ע"כ:
ואינו מפסיק לאילן. ז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין מפסיק לאילן אלא גדר לת"ק היינו כולהי אילנות דתנינן פ"ק דמחייבי בפאה מפסיק להו גדר בר מחרובין כדמפרש במתני'. ובירושל' מפרש סדר מטען וכמה קירוב גזען אצל הנחל או השלולית דמש"ה לא מפסקי דכי חורש אצלן נכנסין כל המחרישה בנחל או בשלולית דבהכי מחזי דלא הוו הפסקה ועוד מפרש התם שיעור נופן עכ"ל ז"ל:
שער כותש. פי' הרא"ש ז"ל שיער כמו וימלט השעירתה דאהוד והוא יער שאילנותיו דקים ודבוקים זל"ז ואדם נחבה בהן וכן הופך שער שתי שורות דפ"ד דכלאים ומשמע דקרינן ליה בסי"ן סבולת כמו שהוא מלת השעירתה. וע"ש בס' קרבן אהרן:
3.
All of these divide in the case of a field [planted] with seeds, but in the case of trees nothing divides except a fence. Should the branches intertwine [on top of the fence], then it does not divide and he gives one peah for the whole field.
משנה ד
וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר:
ברטנורה
כל הרואים זה את זה. כל זמן שהעומד אצל אחד מהאילנות יכול לראות האילן האחר, אע״פ שיש ביניהן גדר, אינו מפסיק, ולוקח פאה מאילן אחד על חבירו:לזיתים שהיו להם בכל רוח. פאה אחת היו נותנים על כל הזיתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר, ופאה אחרת על כל הזיתים שהיו להם לצד מערבה, וכן לארבע רוחות:שהיו להם בכל העיר. אין נותנים כי אם פאה אחת לכולן, אע״פ שאין רואין זה את זה, ואין הלכה כרבי אליעזר בר׳ צדוק שאמר משמו, אבל הלכה כר״ג:
תוסופות יום טוב
ולחרובין. טעמא כתב הראב"ד בהשגותיו בפ"ג מהמ"ע וז"ל מפני שהם גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן (בפרק ב' דבבא בתרא משנה ז') בחרוב ובשקמה חמשים אמה ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
ולחרובין כו'. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. כל הרואין זא"ז. אחרובין קאי ואע"ג דלא שייך ראייה באילן משער תנא הכי דאילו היה להן ראייה היו רואין זא"ז שאין שום דבר מפסיקן. ולמעוטי אם היו בתים גבוהין באמצע שמפסיקין. והכי אשכחן בפ' הספינה כל שרואה פני החמה זהו הגזע וכל שאינו רואה פני החמה זהו מהשרשים שלא כדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מ"ע שכתב דקאי אאנשים שע"ג. ופי' כן משום דלא שייכא ראייה בחרובין ואין פי' זה נכון. ושמא כיון הר"ב ז"ל שלא להרחיקן יותר מדאי שאם הי"ל חרוב א' כאן ולסוף פרסה חרוב אחר אלא שלא יהא שום דבר מפסיקן שאין סברא שיתן מזה על זה. והנכון כדפי'. ולמעוטי נמי הראשונים רואין את האמצעיים ואין הראשונים רואין זא"ז. שהיו להם בכל הרוח. ואפילו אינם רואין זא"ז. ובירושל' מפרש שהעיר מכוונת להם את הרוחות: משמו. של ר"ג: שהיו להם בכל העיר. מד' רוחות נותנין פאה א' וטעמא מפני שהן גבוהין מאד ומסובכין כדתנן בב"ב בחרוב ובשקמה נ' אמה. עכ"ל ז"ל. וכן פי' הראב"ד ז"ל שם בהשגות. ואית דל"ג שהיה להם בכל הרוח בה"א אלא שהיה להם בכל רוח:
4.
As for carob trees, [they are not divided] as long as they see one another. Rabban Gamaliel said: we had this custom in the house of my father. We would give separate peah from the olive trees in each direction and [one peah] for all the carob trees that saw one another. Rabbi Elazar bar Zadok said in his name: also for the carob trees they had in the whole city [they only gave one peah].
משנה ה
הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת:
ברטנורה
שני מיני חטין. כגון שחמתית ולבנה:
תוסופות יום טוב
[*שני מיני חטין. פירש הר"ב כגון שחמתית ולבנה דתנינן בפ"ה דב"ב משנה ו' מכר לו חטים וכו' שחמתית ונמצאת לבנה וכו' ואפשר דבשאר מיני תבואה לא נמצאו חלוקים במין אחד אבל בירושלמי אמתניתין דלקמן תני רבי חלפתא בן שאול היא שני מיני חטים היא שני מיני שעורים]:
עשאן גורן אחד וכו' שתי גרנות וכו'. מפורש בירושלמי והביאו הר"ש דלא אזלינן בתר מחשבתו לעשות גורן אחד או ב' גרנות. אלא כאשר עשה כן יקום *)לעשות פאה אחת או שתים. ומשמע נמי דמיירי שעדיין לא נתן פאה וכי הא דתנינן בסוף פרק קמא דלעולם הוא נותן משום פאה וכו' עד שימרח. וז"ל הירושלמי קצר חצי אגדו וחצי שמותית לעשותן גורן אחד ונמלך ועשאן שתי גרנות אינו מפריש מן האגדו על השמותית לא בתחלה ולא בסוף קצר חצי האגדו וחצי השמותית לעשותן שתי גרנות ונמלך ועשאן גורן אחד מפריש (על) [צ"ל מן] האגדו שבסוף על השמותית שבסוף מן האגדו שבתחלה על השמותית שבתחלה עכ"ל. ופירוש שמותית כמו שחמתית דמתניתין ו' פרק ה' דבבא בתרא ופירוש הר"ב אדום אלא דבירושלמי מקצר כדאמרי' בריש ב"ק (דף ו) תנא ירושלמי אדתנן חב במקום חייב. ואגדו. נראה לי שהוא גד הנזכר בכתוב (שמות ט״ז:ל״א) במן שהוא כזרע גד לבן. ואע"פ שרש"י מפרש שם גד קליינדרא ואינו לבן. והמן היה גם כן לבן. והר"ב מפרש כאן לבנה. והכי נמי תנינן שחמתית ולבנה בהדדי בפרק ה' דבבא בתרא לא קשיא ולא מידי דלבנונית החטין היינו כקליינדרא שהוא ירוק ולגבי אדומה לבנה קרי להו התנא וזהו מה שאמר הרמב"ם בפירוש משנתנו זאת אדום וירוק וירוק זה כחלמון ביצה לא ככרתי וגם גירסת הר"ש אגורי ברי"ש [*וכן הוא בירושלמי ריש פרק ד' דמעשר שני אבל בפירקין דהכא בירושלמי גרס בדל"ת] אני מפרש לבנה שהוא מלשון ארמי בדניאל ה' על גירא [די] כתל. ולפי זה הוא לבן ממש כי גיר שהוא סיד לבן הוא וכן אני אומר על מה שתרגם אונקלוס בפרשת בשלח דק ככפור דעדק כגירא שפירושו דעדק כסיד שהוא קלוש על הכותל ולבן ורצה המתרגם לכלול מה שנזכר בכתוב במקום אחר (והמן) [צ"ל והוא] כזרע גד לבן ודלא כפי' רש"י שמפרש שרוצה לומר מין צבע שחור דק שנקרא גיר: [*ושוב ראיתי להרמב"ן בפירוש החומש שכתב כן בפרשת בשלח]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
5.
He who plants his field with one kind of seed, even though he makes up of it two threshing-floors, he gives only one peah [for the lot]. If he plants it of two kinds, even though he makes up of it one threshing-floor, he must give two peahs. One who plants his field with two species of wheat: If he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah; But if two threshing-floors, he gives two peahs.
משנה ו
מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ. אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת:
ברטנורה
הלבלר. הסופר:הזוגות. הם כל אותן שנים שנים הנזכרים בפ״ק דמסכת אבות, שקבלו שנים מפי שנים [עד] מפי שמעון הצדיק:
תוסופות יום טוב
לפני רבן גמליאל ועלו. כלומר ששאלו לרבן גמליאל ולא היה בידו ועלו שניהם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
מעשה שזרע ר"ש איש המצפה כו'. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל לפני ר"ג הזקן בן בנו של הלל הזקן כדתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה ע"כ. וי"ג ובא לפני ר"ג:
ועלו ללשכת הגזית. משמע שר"ג הזקן עצמו עלה עמו לשאול. ובנזיר דף נ"ו אמרי' דמדלא מני וחשיב במתני' שקבלו מיהושע וכלב שמעי' דקמאי ובתראי חשבי' ומציעאי לא חשבי'. ופי' רש"י ז"ל דמן הנביאים ואילך קחשיב כולהו כחדא מפני שהיו מבית שני ואילך. ודכוותה נמי כתבינן התם פ"ז דנזיר. ובירושל' משמע דנחום הלבלר בא להעיד ולהוסיף דלאו דוקא היתה הקבלה בשני מיני חטים אלא ה"ה בשאר שני מינין דמין א' אם עשאן גרן א' נותן פאה כו':
6.
It happened that Rabbi Shimon of Mitzpah planted his field [with two different kinds] and came before Rabban Gamaliel. They both went up to the Chamber of Hewn Stone and asked [about the law]. Nahum the scribe said: I have a tradition from Rabbi Meyasha, who received it from Abba, who received it from the pairs [of sage], who received it from the prophets, a halakhah of Moses from Sinai, that one who plants his field with two species of wheat, if he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah, but if two threshing-floors, he gives two peahs.
משנה ז
שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ כּוּתִים, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, פְּטוּרָה. קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ, פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה:
ברטנורה
שדה שקצרוה כותים. לעצמן. ולא שקצרוה פועלי כותים לישראל, דאז הוי כאילו קצרוה ישראל:קרסמוה נמלים. דרך הנמלה לחתוך קנה השבולת מלמטה. ולזה קורים קרסום, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ):פטורה. דכתיב גבי פאה ובקצרכם, עד שתהיו אתם הקוצרים:שחובת הקציר בקמה. כלומר חובת הפאה של זה הניחה בקמה. ונהי דאם כלה שדה, חזרה פאה לעומרים וחייב להפריש פאה מן העומרים, ה״מ היכא דכלה הוא אבל הכא הוא לא כלה:
תוסופות יום טוב
[*קרסמוה. פי' הר"ב לשון יכרסמנה שהקו"ף והכ"ף שניהם ממוצא החיך ולכך מתחלפין. וראיתי להרמב"ן בפי' החומש בפ' אמור בפסוק בעצם היום הזה שכתב וז"ל וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב ל״ז:ד׳) ויאמרו מתקשט מן תכשיטין ואמרו קרסמוה נמלים מן יכרסמנה חזיר מיער עכ"ל]:
שחובת הפאה. ובפי' הר"ב שחובת הקציר וכן הגירסא במשנה שבדפוס ש"ס ירושלמי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
שדה שקצרוה עובדי כוכבים כו'. פי' ר"ע ז"ל שקצרוה לעצמן והוא פי' הירושל' ולא תקשי דא"כ היינו לסטים דה"פ כשהיו הבעלים עובדי כוכבים וקצרוה ואח"כ נתגיירו והיינו דמייתי הר"ש וגם הרא"ש ז"ל במתני' מת"כ ובקוצרכם פרט לשקצרוה עובדי כוכבי'. מכאן אמרו עובד כוכבי' שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור וכו':
שברתה הרוח. פ' ר' ישמעאל דמנחו' דף ע"א ברייתא [הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק]. וז"ל הרש"ש ז"ל. שקצרוה לסטים. שדה של ישראל שקצרוה לסטים ישראל ולא הספיקו לגזול העמרים עד שבאו עליהם והניחום פטור דנפקא לן בתו"כ פ"א דפ' קדושים מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם אתם תקצרו שדה שלכם ולא לסטים דתרי ובקוצרכם כתיבי. ובירושל' מפרש אי בעינן שיחפרו בשדה שיחין ומערות דקנו השדה בשנוייא:
קרסמוה נמלים. מלשון יכרסמנה חזיר מיער בחלוף קו"ף בכ"ף. כמו אכלי מן שמיא מל' קול. קובע כובע. ודרך הנמלים לקרסם קנה השבלת מלמטה. וה"ט דשברתה הרוח או בהמה. וטעמא דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:
קצר חציה וקצרו לסטים חציה. פטורה לגמרי אף מה שהוא קצר דלא חזרה פאה לעמרים ופטור בין ממה שקצר בין ממה שהניח וקצרוה לסטים. וטעמא כדמפרש לן מקרא לעיל. וכשקצר חציה אח"כ אותו החצי הוא דמחייב ותו לא. הלכך נותן פאה ממה שקצר:
קצר חציה ומכר חציה. בקמה כיון דבמה שקצר שייך חובת פאה דהא ובקוצרכם קרינן ביה הלכך מי שלקח הקמה חייב ליתן א' מס' על כל השדה:
הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל. והוא שפדאו קודם קצירה דהקדש כדאיתא בירושל' ונותן פאה לכל דהא בקצירת חציה הראשון נמי ובקוצרכם קרינן ביה עכ"ל ז"ל:
שחובת הפאה בקמה. ונראה שצ"ל שחובת הקציר בקמה לפי מה שפי' ר"ע ז"ל וכ"ה בירושל'. אבל בפי' הר"ש והרא"ש ז"ל מצאתי שחובת הפאה בקמה וכן בהר"ש שירילי"ו ז"ל וכדכתיבנא:
7.
A field harvested by gentiles, or harvested by robbers, or which ants have bitten [the stalks at the roots], or which wind and cattle have broken down, is exempt from peah. If [the owner] harvested half of it and robbers harvested half, it is exempt from peah, for the obligation of peah is in the standing grain.
משנה ח
קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצָר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:
ברטנורה
הלוקח נותן פאה לכל. שחובת הפאה ממה שקצר נשאר בזה החצי שקנה הלוקח, והוי כאילו לא מכר לו אלא מה שנשאר בשדה אחר שיוציא ממנה הפאה שראוי להוציא מאותה שדה. וכן הפודה מיד הגזבר מוציא מן החצי שפדה הפאה הראויה לשדה כולה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:
מלכת שלמה
הלוקח נותן פאה לכל. כי ידע הלוקח שהמוכר לא נתן פאה לחצייה שקצר כיון שהיה בדעתו לקצור הכל וחלק העניים לא קנה ואדעתא דהכי קנאה שיתן פאה לכל. הרא"ש ז"ל. ולעי' בסמוך כתבתי פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל:
8.
If robbers harvested half and the owner the other half, he gives peah from what he has harvested. If he harvested half and sold the other half, then the purchaser must give peah for the whole. If he harvested half and dedicated the other half, then he who redeems it from the Temple treasurer must give peah for the whole.
