Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:
ברטנורה
מלבנות. ערוגות מרובעות. ובשביל שעשויות כדפוסי הלבנות קרויין מלבנות:שבין הזיתים. וה״ה לכל שאר אילנות. ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לב״ה, וכ״ש שאר אילנות שאין חייבין בפאה דפשיטא דלא מפסקי:ב״ש אומרים פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן, הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו קסברי ב״ש דמפסקי זיתים. [אבל] היכא דראשי שורות מתערבים מזה לזה [מודו] דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא נ׳ אמה על נ׳ אמה אין בו י׳ אילנות, מודים ב״ה שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקים נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים ויש עשר אילנות בפחות מבית סאה מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל, לא נחלקו אלא כשיש עשר אילנות בבית סאה:
תוסופות יום טוב
[*מלבנות. פי' הר"ב בשביל שעשויות וכו' קרויין מלבנות ולקמן אכתוב טעם אחר בשם הר"ש:
מכל אחת ואחת. והר"ב העתיק מכל אחד ואחד וכן הוא במשנה דפוס בבלי וירושלמי וגירסא נכונה היא שאף ששם הרבים בלשון נקבה מלבנות עם כל זה שם הנפרד מלבן לשון זכר]:
ומודים בית שמאי לבית הלל. ואשכחן כהאי גוונא בפרק ה' דשביעית [משנה ד'] ובמשנה ט' פרק קמא דשבת [*ועוד אחרים] ואע"ג דאין הלכה כבית שמאי ולא נ"מ בהודאתם. וגדולה מזו בפרק ה' דתרומות משנה ד' דפליגי ר"א וחכמים אליבא דב"ש וכן בפ"ב דאהלות משנה ג' ועיין רפ"ק דשביעית:
ראשי שורות. לשון הר"ש למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות. ויש לפרש דמלשון שדה הלבן [הוא] ע"ש כשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלים ועוד אפרש דכל שדה [חוץ משדה האילן נקרא שדה] הלבן ע"ש שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
מלבנות התבואה כו'. ז"ל הרש"ש ז"ל. מלבנות התבואה. היינו ערוגות מרובעות כעין דפוס שעושין בו לבנים שקרוי מלבן וכן נקרא רבוע של עץ שקובעין בו הדלתות מלבן כדאמרי' בעלמא מלבן של פתחים וכן פי' בערוך. והואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואילן זית בין הבינים דאין מתערבות זע"ז קסברי ב"ש דמפסקי ונותן פאה מכאו"א. ובירושלמי מפרש לה אי ברצופין אי במרווחין. (הגה"ה כתב הר"ש ז"ל בשם הירושל' מה אנן קיימין אי במרווחין אף ב"ש מודו שהוא נותן פאה מאחת על הכל. ואי ברצופין אף ב"ה מודו שהוא נותן פאה מכאו"א. אלא אנן קיימין בנטועין מטע עשרה לבית סאה. ואינו כן בפי' ר"ע ז"ל. מועתק מהח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל. אכן נלע"ד שר"ע ז"ל העתיק מפי' הרמב"ם ז"ל ומשמע שכך היתה גי' הרמב"ם ז"ל בירושל' וכמש"ש בכ"מ. אכן הח' הנ"ל ז"ל תפס הלשון המצוי לפנינו בירושל' והיא גירסת הראב"ד ז"ל שם בהשגות. וע"ש). ראשי שורות מעורבין. כגון שהערוגות ארכן מצפון לדרום ורחבן ממזרח למערב ואין קוי השורות ממזרח למערב ישרים אלא א' נכנסת וא' יוצאה בענין שאין האוירין ישרים וראשי קוין של נגד רחבן קרי שורות. מודו לב"ה דנותן פאה מא' על הכל. ומה שהקשה ר"ש ז"ל בפי' המשנה במה שפירשתי א"ש. עכ"ל ז"ל. ובירושל' איתא תנאי דבית רבי דתנו שבין האילנות. ותרוייהו צריכי. אילנות צריכי לב"ש דאע"ג דלא מחייב בפאה מפסקי. וזיתים צריכי לב"ה דאע"ג דמחייבי לא מפסקי ע"כ. פי' אבל זיתים או שאר אילנות כיו"ב שחייבין בפאה לב"ש ליכא רבותא דהואיל והן חייבין בפאה ה"א דמש"ה ס"ל לב"ש דמפסיקין כדאמרי' בעלמא דבת מינה מחריב בה. אבל שאר אילנות דלא מחייבי בפאה ה"א דלב"ש נמי לא מפסקי דכאויר חשיבי. קמ"ל תנאי דבית רבי. ובירושל' מ"ט דב"ש שאין דרך בנ"א להיות מכניסין זרעים בין האילנות. אתיא דב"ש כר' יוסי דתנן בסמוך מלבנות הבצלים שבין הירק ר"י אומר פאה מכאו"א. כמה דר' יוסי אמר אין דרך בנ"א להיות מכניסין בצלים בין הירק כן ב"ש אומרים אין דרך בנ"א להיות מכניסין זרעים בין האילנות. ומסיק מסתברא דב"ש יודון לר' יוסי ור' יוסי לא יודה לב"ש. ב"ש יודון לר' יוסי שכן אין דרך בנ"א להיות מכניסין בצלים בין הירק. ר' יוסי לא יודה לב"ש שכן דרך בנ"א להיות מכניסין זרעים בין האילנות:
1.
Plots of grain between olive trees: Bet Shammai say: peah from each and every plot. But Bet Hillel says: one peah for them all. And they agree that if the ends of the rows enter one into the other, he gives one peah for them all.
משנה ב
הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:
ברטנורה
המנמר. מלקט שדהו מקומות מקומות, דמחזי כמנומר, לשון ונמר חברבורותיו (ירמיהו י״ג:כ״ג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה:ושייר קלחים לחים. אותן שלא נתבשלו:נותן פאה לכל אחד ואחד. כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר. דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא:בזורע שבת. ירק שקורין לו אניט״ו בלע״ז:שהוא נותן פאה לכל אחת ואחת. מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאילו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבים בפאה אף על פי שאין נותנין פאה לירק, משום דלזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
המנמר. פי' הר"ב שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון. ומפרש בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר"ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות ע"כ. ומעתה במשנה ד' בפרק קמא דתנן התבואה והקטניות בכלל הזה. ובכלל ההוא שלקיטתן כאחת ואפ"ה לא מצינו פטור מפאה השדה שלא נזדבל בשיווי וממהרת במקומות המזובלים משום דמ"מ כל קלח וקלח לקיטתו כאחת. ואין גרעין מתבשל קודם לגרעין והכי נמי בפ"ב גבי אינו מפסיק לאילנות. וזה ידוע שאילנות שהן אפי' ממין אחד אינם מתבשלים כאחד. אלא דלקיטתן כאחת היינו לאפוקי תאנה וכיוצא בה שלקיטת פירות האילן האחד אינם כאחת וראיה לדברי מהירושלמי שהביא הר"ש במשנתנו לענין שבת וחרדל שמואל אמר מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן וכו' על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע"כ הא קמן דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחין. [*ועיין לקמן בד"ה מכל אחד וכו' דר"י פליג והכי קיימא לן ומדשמואל נשמע לר"י שא"א לומר שחלוקים הם במציאות]:
רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד. פי' הר"ב כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר וכו' והוא לשון הר"ש. והוא שיטת הראב"ד בהשגותיו פ"ג מהמ"ע שכתב שהמחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. וכתב עוד וז"ל מ"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים ע"כ. ועיין במשנה ד'. ואע"ג דלהרמב"ם בחיבורו שטה אחרת בכל זה אני לא באתי להלאות המעיין בפירושים שונים כשהמשנה מתפרשת ע"פ פי' הר"ב ז"ל:
[*בשנים או בשלשה מקומות. כך מצאתי הגירסא בספרים אחרים והכי מייתי לה בש"ס מס' נדה פרק בא סימן (נדה דף נא) ושם הגירסא בשנים ובשלשה מקומות ונראין אלו שני הגירסאות דמה טעם יש לומר דדוקא בשלשה אלא ודאי דלאו דוקא והלכך הנכון לגרוס נמי בשנים ואורחא דמלתא נקט. ואין להקשות השתא שנים שלשה מיבעיא]:
מכל אחד ואחד. ולשון הר"ב מכל אחת ואחת בירושלמי הביאו הר"ש שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן. רבי ייסא בשם ר' יוחנן מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח. על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה ע"כ. והר"ב מפרש טעמא דמתניתין כרבי יוחנן הלכך הגרסא הנכונה אחת ואחת. ומאן דגרס אחד ואחד. אליבא דשמואל גרס הכי: ומ"ש הר"ב כאילו כל ערוגה שדה אחת עיין בכלאים פ"ב משנה ט':
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
המנמר וכו'. בערוך המנמר פי' הזורע שדהו מינים הרבה. וי"א קוצר מקום ומניח מקום כמו עור הנמר שיש בו גוונים הרבה. ע"כ. והירושלמי מפרש לפי שיש בשדה מקומות מזובלין יותר באותן המקומות התבואה מתבשלת תחלה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דלהכי תני מנמר ולא תני הנומר. ע"כ. ופי' הר"ש והרא"ש ז"ל קלחים לחים. שאם נתבשלו כל צרכן לכ"ע אתחלתא דקצירה הואי אבל בשביל שהם עדיין לחים נחלקו ר"ע וחכמים ר"ע סבר לאו אתחלתא דקצירה היא ונותן פאה על מה שקצר עתה ופאה אחרת כשיגמור לקצור הנותרים וחכמים לא חשבי לה הפסק ע"כ. (ועי' במש"ל פ"ב סוף סי' א'). וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל המנמר ל' אתרוג המנומר שמלקט מכאן ומניח כאן. מלקט את המבושלין כ"צ ומניח את הלחין שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר המבושלים דהו"ל מנומר וקאמר ר"ע דנותן פאה מכאו"א מכל מבושל ומבושל ומן כל לח ולח. שהמבושל הקציר הלח שבינתיים מפסיקו. והלח המחובר הקציר שבינתיים מפסיקו דס"ל לר"ע דמבושל בהדי שאינו מבושל שני מינים חשיבי ודמו לזרע אחר. והראב"ד ז"ל סובר דפלוגתא דר"ע ורבנן אינו אלא על הלח המשוייר לבד: מאחד על הכל. מן הלח המשוייר על הלח והמבושל דכולו מין א'. ומפרש בירוש' אי חשיב חד מינא לרבנן כי הוי הלח המשוייר רובא. דדילמא כי הוי רובא מצטרף לח של כאן עם לח של כאן ומן המבושל נותן פאה לעצמו ומן הלח לעצמו ע"כ. ועוד כתב ומודים חכמים לר"ע וכו' בשלשה מקומות. דוקא נקט לאשמעינן דטעמא דרישא פליג ר"ע דיהיב פאה על כל מבושל ומבושל היינו משום דהוי המבושל מופסק כגון יבש מכאן ולח באמצע ויבש מכאן דהוו שלשה מקומות. דאילו חציו לח וחציו יבש אפילו ר"ע מודי עכ"ל ז"ל:
ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת. גרסי' דקאי אערוגות לפי מה שפי' ר"ע ז"ל ואפשר דאפילו לפי' ר"ע ז"ל גרסי' מכל אחד ואחד בדלי"ת דקאי אלשון מקומות דקתני דהוו לשון זכר. ובמס' נדה התם דייק. שבת מדמחייב בפאה מחייב במעשר דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשרות. ומדמחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין דהכי תנן התם נמי כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין. אלמא כל מידי דעביד לטעמא מטמא טומאת אוכלין. דהאי שבת לטעמא עבידא. ורמינהי מהאי דתנן בפ"ג דמס' עוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאים טומאת אוכלין דברי ר"ע. ופי' רש"י ז"ל אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדרה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי. ושני התם רב חסדא שאני שבת דסתמא לכמך עשויה פי' רש"י ז"ל דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבת ובו מטבלין כל אוכל דהא לאו לטעמא עביד דהוא עיקר. וכתב שם תוס' ז"ל ה"מ לאתויי הא דתנן בפ"ד דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק וזירין ובהדיא תנן בפרק בתרא דעוקצין השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמא טומאת אוכלין. הא עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין אלא דניחא ליה למיפרך דר"ע אדר"ע ע"כ. ואיכא מאן דגריס לה למתני' בס"פ כ"ג ונזיר. וטעות הוא כמש"ש רש"י ותוס' ז"ל:
2.
One who gives his field a striped appearance and leaves behind moist stalks: Rabbi Akiva says: he gives peah from each and every stripe. But the sages say: from one stripe for the whole field. The sages agree with Rabbi Akiba that one who sows dill or mustard in three places must give peah from each place.
משנה ג
הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לָאֵלּוּ לְעַצְמָן וְלָאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בַּכֶּרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יַד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל:
ברטנורה
המחליק בצלים. אית דמפרשי ל׳ ואנכי איש חלק (בראשית כו), על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום:נותן פאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חטים דמו:וכן בכרם. וכן המחליק בכרם דינו כמחליק בבצלים:המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר. בזמן שהבצלים זרועים רצופים נוטל מהם אחד מבינתיים כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים. וזהו הנקרא מדל שדולה ושולף אותם ממקומם, ותנן איזהו מדל נוטל אחת ומניח שנים. ואותן שעוקר ליתן ריוח לנשארים אינם חייבין בפאה לפי שתקנת הנשארים היא, הילכך נותן פאה מן הנשאר לבד והנעקר פטור מכלום דלא חשיבא קצירה:המחליק מאחת יד. כלומר מענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק. ורמב״ם פירש מאחת יד ממקום אחד, שהחלק שנוטל למכור בשוק אינו נוטל אותו מכאן ומכאן אלא כולו מצד אחד:
תוסופות יום טוב
[*המחליק. פירוש הב' שפי' הר"ב שהוא כמו המחלק קשה שאין עולה זה הפירוש בפ"ד דשביעית משנה ד']:
נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. לא דמי למתניתין דלעיל דלחכמים נוטל מאחד על הכל על מה שליקט ועל מה ששייר כמו שכתבתי בשם הראב"ד. דהתם לח ויבש והכא שוק וגורן. והיינו דבירושלמי מחלק הכי אמר רבי ייסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים לא. ופי' בכ"מ מהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהיו שני מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיהה כלומר מי שמעינן ע"כ. [*ועיין מה שכתבתי בשם הר"ש בפרק א' משנה ד' בד"ה ומכניסו לקיום וכו']:
באפונין. פי' הרמב"ם זרעונים [*כלומר אותן אפונים שהן זרעונים והיינו אפונים השופים לאפוקי אפונים הגמלונים שהן מין ירק ואין חייבין בפאה] ועיין בפרק ג' דכלאים משנה ב':
המדל. פי' הר"ב שדולה ושולף וכו'. [*ומ"ש הר"ב ותנן וכו'] בפרק רביעי דשביעית [*משנה ד' ואינו כלשון הזה. וע"ש וגם] עוד מפרש הר"ב בענין אחר:
והמחליק מאחת יד וכו'. כתב הר"ב שהרמב"ם פירש מאחת יד ממקום אחד וכו'. לדבריו הוי הך סיפא פירושא דרישא כמו בד"א. וטעמא דמילתא כתב בחיבורו פרק שני מהמ"ע הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
המחליק בצלים לחים כו'. הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' המחליק בצלים לחים וכו'. לאו היינו (מחליק דסיפא דהיינו שמחליק פני הקרקע ואינו עוקר כל הערוגה אלא שלש ביחד והכא עוקר הלחים והרכים למכרן) (נלע"ד להגיה כמחליק דסיפא דהתם היינו שמחליק פני הקרקע ועוקר את כל הערוגה כלם ביחד לחים ורכים למכרם והכא אפילו אתרמי כו') דאפילו אתרמי דדמי למדל קתני דנותן פאה לאלו לעצמן ולאלו כו'. אלא המחליק דהכא דהיינו שמחליק הבצלים גופייהו שמסיר מהן אותן עלין המעופשות כדי למכרן ודייקא מתני' דבסיפא תני מחליק מאחת יד לחלק בין מחליק דרישא כנ"ל: נותן פאה לאלו לעצמן כו'. בירושל' פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דטעמא דשוק וגורן חשיבי שני מינים ולהכי הוו שתי קצירות. ואיכא מ"ד דטעמא דלח ויבש שני מינין הן. (ועי' בתוי"ט): וכן באפונים. שמחליק לחים ומקיים יבשים. ויש לפרש דלאו באותן שהן מין ירק מיירי דהיינו אפונים הגמלונים ששנינו שהן מין ירק אלא באותן שהן מין זרעים כדתנן פ' ערוגה אפונים השופין מין זרעים. א"נ הכא סתמא קתני וזרען מתקיים אפילו אותן שהן מין ירק דהתם לענין ערוגה הוא דתני לה ומפני העלין דאית בהו שרכא: וכן בכרם. אי מוכר בוסר לאכול השתא ומקיים אשכולות האחרים לעשותם יין או צמוקים נותן פאה לאלו לעצמן וכו' ע"כ:
וכן בכרם המדל. מפרש הרמב"ם ז"ל שכולו בבא אחת ור"ל כרם מדולדל. ואין משמע כן בירושל' וכן בערוך בערך מדל אלא שפי' דנותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד וז"ל. ירושלמי תנא דבי רבי מדל נוטל אחת ומניח שתים וכך מנהג בזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא מהם מבינתיים שיתגדלו בריות ויעשו גדולים אותם שעוקר משם להרויח הנשארים אינם נחשבין לקצירה. לפי שתקנת הנשארים הוא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד. ע"כ. ואח"כ מצאתי שכתב הר"ש שירלי"ו ז"ל שאין נראין דברי הרמב"ם ז"ל. עוד גרסי' בירושל' תני ר"ח בד"א דמדל נותן מן המשוייר על מה ששייר במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשוייר על הכל. ופי' הר"ש ז"ל במדל לבית כלומר לגרן דחזו לכונסן לקיום ע"כ:
המחליק. בפי' שני לערוך באחת יד בפעם אחת ע"כ. [ועי' על זה בתוספות יום טוב]:
3.
One who clears [his field] of fresh onions for the market and leaves the dry ones [in the ground] for the [time of the] threshing floor, must give peah from these on their own and these on their own. The same applies to beans and to a vineyard. If he, however, he only thins it out, then he gives [peah] from the remainder according to the quantity of that which he left. But if he clears [three from one place] at one time, he gives from the remainder according to the entire quantity.
משנה ד
הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בְּפֵאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאַחַת עַל הַכֹּל:
ברטנורה
האמהות של בצלים. בצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע, ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק, ולכך פטר רבי יוסי. ואין הלכה כמותו:מלבנות הבצלים שבין הירק. סבר רבי יוסי דירק כזרע אחר דמי, שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק, ותנן לעיל בפרק שני דזרע אחר מפסיק. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
האמהות של בצלים חייבות בפאה. וכתב הר"ב דלא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק. ומכל מקום הואיל והבצלים עצמן שלא נשתהו מידי דאכילה נינהו. אף האמהות שמשהין אותן בארץ לא יצאו מכללן להפטר מפאה מה שאין כן ספיחי סטיס שכתב הר"ב בפ"ק משנה ד' שכל המין אינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
האמהות של בצלים כו'. מפרש בירושל' רב אמר אמהות פדגוגא. פי' הרש"ש ז"ל לשון אם. ושמואל אמר צומחתא פי' הרש"ש ז"ל הן עלי הבצלים ואמהות ל' שפחה שהעלין הן משמשין לעקרן בהן ולקושרן אגודות אגודות ור"י פטר להו מטעם הפקר ורבנן ס"ל דלאו מפקירן הוא ונקטי' במסקנא דפי' אמהות כרב הוא והם השרשים ע"כ בקיצור. ועי' בתוי"ט:
מלבנות הבצלים. בחולין בפ' ראשית הגז (דקל"ז) שמעי' מינה דאע"ג דר' יוסי דייק בעלמא לישנא דקרא לקט קציר ולא לקט קטוף מודה הוא במידי דאורחיה בקטוף כגון בצלים ושומים דקטוף שלהן זהו קצירן. דהא מחייב פאה בבצלים ואע"ג דאינו קוצרן במגל ומרבה לה מקרא דתניא קציר אין לי אלא קציר עוקר כגון עדשים מנין ת"ל לקצור. תולש כגון פולים מנין ת"ל בקוצרך ע"כ. ופי' בערוך טעמא דר' יוסי דס"ל הואיל והירק פטור מן הפאה וכל ערוגה לבדה אין מצטרפות ע"כ. ובירוש' ר"פ מפרש טעמא דר"י משום דאין דרך בנ"א להכניס בצלים בין הירק ומש"ה מפסקי. ורבנן סברי כיון דבצלים מכניסן לקיום הוא וירק אין מכניסו לקיום בטלה ערוגת ירק לגבייהו וכאוירא חשיבא:
4.
Onions grown for their seed are liable for peah. But Rabbi Yose exempts them. Plots of onions [growing] between vegetables: Rabbi Yose says: peah must be given from each [plot]. But the sages say: from one [plot] for all.
משנה ה
הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:
ברטנורה
שלקחו את האילן. מהנך אילנות דחשיב בפרק קמא שחייבים בפאה:המוכר קלחי אילן. שרשי צמחים שחייבין בפאה, ולא מכר לו הקרקע, נותן הלוקח פאה מכל אחד ואחד:בזמן שלא שייר. כלומר אם לא התחיל בעל השדה לקצור או ללקט פירות, אז הוא דחייב הלוקח ליתן פאה. אבל אם התחיל בעל השדה לקצור שדהו קודם שמכר את אלו, שנשאר מן השדה שלא נקצר או שלא נלקט, בעל השדה הוא הנותן פאה על הכל, דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת״ק אתא וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
בזמן שלא שייר. לשון הר"ב כלומר אם לא התחיל וכו' אבל אם התחיל וכו' שנשאר מן השדה. פירוש לפירושו שנשאר מן השדה רוצה לומר שנשאר למוכר כלומר אחר שהתחיל לקצור קודם שמכר נשארו לו גם כן בקרקע מה שלא קצר או לא נלקט ולא מכרן הלכך על המוכר לתת הפאה לפי שהתחיל בקצירה ורחמנא אמר ובקצרכם וגם נשאר לו. הלכך אמרי' דבאותו שיור הויא הפאה ושאני הכא מסוף פ"ב דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר כלום. ותחלת דברי הר"ב כלומר אם לא התחיל. אינו חוזר על הא דנקט ממתניתין בזמן שלא שייר. דכי לא שייר לא מהני אתחלתא דקצירה לחיובי למוכר כמו מתני' דלעיל אלא הר"ב בא לכתוב פסק הלכה. ותיבת כלומר שכתב לא לאסבורי פירושא דמתני' כהוראת תיבת כלומר בכל מקום אלא לפי שבמשנה אינו מחלק אלא בין שייר ללא שייר אהא קאמר דלאו דוקא לענין הלכה אלא כלומר אם לא התחיל וכו' אפילו כי שייר מכל מקום הלוקח נותן פאה על מה שלקח. אבל אם התחיל וכו' ושנשאר וכו' כמו שפירשתי בעל השדה וכו'. ועל פי הדברים האלה עולים דברי הר"ב כסוגית הש"ס דחולין פרק ראשית הגז (חולין דף קלח) וכפרש"י ורמב"ם והר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
נותנין שתי פאות. דבכל חד וחד קרינן ביה שדך: נותנין פאה אחת דנפקא לן בפ' ראשית הגז דשותפין חייבין בפאה דאע"ג דכתיב שדך דמשמע דידך אין דשותפין לא כתב רחמנא קציר ארצכם דמשמע על שנים הוא מדבר שנים דעלמא. הרש"ש ז"ל:
לקח זה צפונו כו'. פי' הרא"ש ז"ל אע"ג דאילן אחד הוא כיון שמתחלה לקח זה צפונו וזה דרומו ולא היו שותפים מעולם צריך כ"א ליתן פאה. ונ"ל דאחין שחלקו את האילן שנותנים פאה אחת מדלא תנא דין אילן באחין שחלקו ע"כ. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין דבריו מוכרחים דתנא רישא לגלויי סיפא וכיון שחלקו שותפים הוו ואין כאן תפיסת הבית. ע"כ:
המוכר קלחי אילן כו'. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל קולחי אילן לקחם עם פירותיהן. קלחי בלשון משנה כמו יונקות בל' מקרא. ויונקתו לא תחדל ויעל כיונק והוא אילן בחור היוצא אצל גזע אילן הזקן או קרוב לו והלוקח בא לעוקרן ולנוטען בתוך שדהו. וכ"ז שלא תלשן הלוקח הוא נותן מכל אילן ואילן כדכתיב שדך דמרבינן אילנות מיניה כדכתיבנא לעיל בפ"ק ואין נותן מאחד על חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל דאין שום דבר מפסיק לאילן אלא גדר כדתנן לעיל בפ' ואלו מפסיקין. ובזמן שנטועים כסדר המפורש שם בירושל': אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן מאותו מין לעצמו בשדה. אבל אם שייר מאותו המין לעצמו כולא חיובא רמיא עליה ופוטר את כל האילנות. עכ"ל ז"ל. וז"ל רש"י בחולין שם. קלחי אילן. אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה ב' או ג' ומכרן נותן לוקח פאה מכל אילן ואילן כדכתיב לא תפאר אחריך ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל: אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן בשדה לעצמו אבל שייר א' לעצמו רמיא כולא חיובא עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות. ומוקי לה התם והוא שהתחיל בעה"ב לקצור. ופירש"י ז"ל והוא שהתחיל בעה"ב לקצור הזרעים קודם מכירת האילנות דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה ומיהו כי לא שייר מידי איסתלק מדין פאת פירות אילנות ואין פאת זרעים פוטרתן (הגה"ה נלע"ד דצ"ע) וכי שייר דאכתי שייר בפירות אילנות לא נפיק מחיובא קמא והו"ל כדמעיקרא עכ"ל ז"ל. וז"ל הר"ש ז"ל המוכר קלחי אילן ולא מכר לו הקרקע והם מלאים פירות ובא לעוקרם ולנוטעם בתוך שדהו: אם שייר בעל השדה מן האילנות לעצמו שלא מכר אותם הוא נותן פאה. בפ' ראשית הגז מסקי רבא ור"ח בשהתחיל בעל השדה לקצור כלומר ללקט הפירות ולקצור לאו דוקא א"נ בשיש שם תבואה כדקתני בתוך שדהו ומאחר שהתחיל לקוצרה נותן מן האילן ששייר פאה על כל מה שמכר שחל החיוב עליו. אבל בירושל' מוקי לה אפילו בלא התחיל שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו והוא קבל עליו לתת הפאה. ומתניתין דרה"ג ר' יהודה היא דתנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל [ד"ה בזמן וכו'] נלע"ד שכך היה צ"ל דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה הואיל ושייר ובהכי לא קשיא עלה דמתני' מההיא דתנן לעיל ספ"ב קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר וקרוב לזה ג"כ יישב בתוי"ט:
5.
[Two] brothers who divided [an inheritance] must give [two] peahs. If they afterwards again become partners they give one peah. Two who purchase a tree, they give one peah. If one buys the northern section [of the tree] and the other the southern section, each must give peah separately. One who sells young saplings in his field, [the one who purchases] must give peah from each sapling. Rabbi Judah said: When is this so? When the owner of the field left nothing [for himself]. But if he did leave something [for himself], he gives one peah for the whole.
משנה ו
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:
ברטנורה
קרקע בית רובע. מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב. ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב:העושה סאתים. רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתיים שהן י״ב קבין:לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר, כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים חייבת בפאה:קרקע כל שהוא חייבת בפאה. דס״ל פאת שדך כל שהוא משמע, ופליג אכולהו:ובבכורים. דכתיב בהו אדמתך. והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו:ולכתוב עליה פרוזבול. הלל תקן פרוזבול, כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, ומשכתבו לו שטר זה שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהוא ללוה דאז חשיב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין ותו לא קרינא ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שווה כל החוב דאין אונאה לקרקעות:ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. דמטלטלין נקנין אגב קרקע, בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפ״ק דקדושין ושם מפורש:
תוסופות יום טוב
בית רובע. פי' הר"ב רובע הקב ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב ע"כ. ועיין בפי' הר"ב במשנה ט' פ"ב דכלאים. ושיעור כלי המחזיק רובע הקב עיין בלשון הרמב"ם שאעתיק בפרק ח' משנה ה' בס"ד. ובירושלמי מ"ט דר' אליעזר נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע ומפרש הר"ש דתנן בפרק ב' דכלאים בתבואה בית רובע ותנן כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:
העושה סאתים. פי' הר"ב קרקע המוציאה סאתים. ולפי סדר משנתנו כל אחד פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי רבי יוחנן דאמר ד' סאין לכור בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה.) ובפחות מרובע זריעה היה צומח סאתים וכדאיתא נמי התם בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא. וממילא דבימי התנאים שהיו קודם רבי יוחנן הוה שמינה ארעא טפי. אלא דלפירוש רש"י דהתם מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ לא לפי הזריעה. ואם כן בית רובע דתנא קמא שמשערין על פי שיעור חצר המשכן כמו שכתב הר"ב נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ היא. והשתא רבי יהושע מוסיף בשיעורו אדרבי אליעזר. וצריך שיהיה כחצר המשכן מאה על חמשים שהוא שיעור סאתים. אע"ג דרבי טרפון ור"י [בן בתירה] ורבי עקיבא כולם פוחתים והולכים. וקשיא לפירוש זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי. ואין לומר דרש"י לא יפרש בית רובע שיעור עשר אמות וכו' אלא מקום שזורעים רובע ובימי התנאים דשמינה ארעא ועבדה טפי מסאתים. דהאי שיעורא דעשר אמות וכו' שכתב הר"ב כתב הר"ש ע"ש תוספתא דכלאים עיין סוף פרק ב' דכלאים. ובירושלמי מאי טעמא דרבי יהושע נאמר כאן שדך ונאמר להלן (דברים כד) ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים ופירש הר"ש כדתנן (בפרק ו) העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:
ששה על ששה טפחים. ירושלמי מאי טעמא ו' על ו' מערוגה. ופירש הר"ש כדתנן (בר"פ ג' דכלאים) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעים לתוכה ה' זרעונים:
רבי עקיבא אומר וכו'. אע"ג דאיפסיק הלכה שנאו לר"ע וכן בפ"ט דשביעית [משנה ה] וספ"ט דיבמות וכל זה על הדרך השנוי בעדיות פ"ק משנה ה':
כל שהוא. כתב הר"ב דסבירא ליה פאת שדך כ"ש. וסיים הר"ש ולית ליה גזירה שוה דשדך. וכתב עוד הר"ש ירושלמי הגע עצמך שהיה שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור רבי חנינא בשם רבי פנחס תפתר שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים עד כאן. ועיין לקמן בסמוך. ומה שהבאתי בריש פ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה כתבו התוס' פ"ק דנדרים (דף ו) וכן בסמ"ג דלאו דוקא. והביאם בכסף משנה פ"ב מהלכות מ"ע. ומ"ש הר"ב ופליג אכולהו. לפי שיש מקום לטעות ולפרש כל שהוא שר"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כרבי יהודה בן בתירה ולא בא רבי עקיבא אלא לתת כלל לכל דיני קרקע כ"ש. והרמב"ם פוסק בפירושו ובחבורו פ"ב מהלכות מ"ע כרבי עקיבא אע"ג דתנינן הלכה כדבריו של רבי יהודה בן בתירה משום דתניא פרק קמא דנדה דף ז ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל) דאין למדין הלכה מפי המשנה ואם כן חוזר הדין לכלל הלכה כרבי עקיבא מחבירו ור' יהודה בן בתירה דקדים ליה מכל מקום לאו רבו הוה והכא אין שנים חבירים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי. ועיין בפי' הרמב"ם משנה ה פרק ט' דשביעית. ועיין בפ"ק דנדה:
ובבכורים. כתב הר"ב [*דכתיב בהו אדמתך. ותימה דליתני וידוי מעשר דכתיב ביה נמי (דברים כו) האדמה אשר נתת לנו. ובירושלמי רבי מנא בעי ולמה לננן (פירש לית אנן) אמרה מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב *)מן האדמה אשר נתת לנו וכלומר דהוה ליה למתני נמי ובוידוי כיון שצריך שיהיה לו קרקע ומסתמא נמי בקרקע כל שהוא סגי כמו אינך רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתכן [צ"ל שמועתא כן] מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. ומכאן מקשין התוס' ס"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) על פי' רש"י דמפרש דבוידוי חייב אף מי שאין לו קרקע דבבכורים כתיב (שם) אשר נתת לי אבל בוידוי כתיב לנו משמע לכלל ישראל ומשום הכי ל"ג במשנה בוידוי. אך הסכימו עם רש"י דל"ג במשנה מן הירושלמי דתני עלה אף בוידוי. ואם גירסא שלהם כגירסתנו קרי לדברי ר' יוחנן תני אבל יותר נראה מוכרח מהמקשן דאילו לרבי יוחנן איכא למימר טעמא קאמר. ובתוס' פ"ק דקדושין דף כו הכריחו מדפריך בירושלמי וכו' אך מסיימו וגם משמע וכו'. נראה כסותרים לדבריהם וצ"ע. ומ"ש הר"ב] וה"מ בבכורי חטה וכו' אבל בבכורים של אילן וכו' שהוא שיעור יניקתו. ל' הר"ש ואע"ג דחטה נמי שיעור יניקתו ג' טפחים מדמרחיקים [הזרעים] מן הכותל ג' טפחים (הזרעים) כדתנן בפרק לא יחפור (משנה א) וכדמוכח ההיא דערוגה ו' על ו' (רפ"ג דכלאים) הא נמי כל שהוא קרינן ליה אבל לפי זה דחק בחנם ירושלמי לומר בשבולת ובו ה' שבלים ושמא נאמר אע"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ע"כ:
ולכתוב עליו פרוזבול. מ"ש הר"ב פלוני ופלוני הדיינין עיין מה שאכתוב בס"ד בסוף שביעית. ומ"ש ומשכתבו לו. כלומר שהם חותמים ונותנים לו מה שכתב מוסר אני וכו'. ומ"ש שוב אין משמטת. כדכתב טעמא התם בשביעית. ומ"ש דאין אונאה לקרקעות בסוף שביעית כתב טעמא אחרינא ושם אפרש בס"ד:
אחריות. מפורש במשנה ה' פ"ק דקדושין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
ר' יהודה בן בתירה. קבלתי שצריך להגיה ר' יהושע בן בתירה. וקיימא לן דכל תנא בתרא לטפויי חומרא אתא וכ"כ בתוי"ט ע"ש:
והלכה כדבריו. אין למדין הלכה מפי תלמוד כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) אלא כר"ע קי"ל. ואפשר להיות שלטעם זה מביא סברת ר"ע אע"פ שהוא אחר ששנה כבר והלכה כדבריו וכמו שתמצא לקמן בפ"ט דמס' שביעית סי' ה' ובס"פ החולץ. כלומר שרבינו הקדוש עצמו היה מסתפק במה שאמר והלכה כדבריו. וכ"ש אם נאמר שזה הלשון בעצמו שמע. ומיהו בההיא דפ"ט דשביעית אית דל"ג לה כמש"ש:
חייב בפאה כו'. בקדושין שם כתב רש"י ז"ל דל"ג ובודוי (כמ"ש התוי"ט) וגם הרא"ש ז"ל כתב דבמתני' ל"ג ליה וגם רשב"ם ז"ל בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) כתב דל"ג ליה וגם הרש"ש ז"ל גם הרשב"א ז"ל בחדושיו בב"ב דף כ"ז הכריח מן הירושל' דל"ג ובודוי במשנה. אבל הריטב"א ז"ל בקדושין דף כ"ו כתב ואפשר לקיים גירסת הספרים. אב"א וידוי בכורים. ואיצטריך סד"א מביא ואינו קורא משום קרקע כ"ש. דהא איכא כמה זימנין דאמרינן מביא ואינו קורא קמ"ל דמביא וקורא ושפיר מ"ל על האדמה אשר נתת לי. ואב"א וידוי מעשר וס"ל להאי תנא דאע"ג דמעשר על פירות שאינם מקרקע שלו. אינו מתודה אלא כשי"ל קרקע דהא פלוגתא הוא בירושל'. והא דלא מייתי התם מהא מתני' משום דאיכא לדחויי דמיירי בודוי בכורים וכדאמרן עכ"ל ז"ל. וגם בגמרת בתרא פ' לא יחפור איתה למתני' וכגי' רש"י ותוס' ז"ל גם שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) וכדכתבינן. ומצאתי שהביאה רב אלפסי ז"ל בפרק הספינה דף ר"ד וכתב שם ובבכורים ובודוי המעשר וכן ג"כ איתיה שם בדפוס שאלוניקי:
בפאה. בירושל' פריך וליתני רע"א קמה כ"ש חייבת בפאה. דהא אע"ג דלית ליה שדה מיחייב הלוקח דקרינן ביה קצירך. ומשני אה"נ אלא בגין דתנא בכורים ואינך אחריני דמוכרח לתלות הדבר בקרקע תנא קרקע. והר"ש שירילי"ו ז"ל נראה שהיתה לו דרך אחרת בפי' הירושל' הזה. ובתוספתא מוסיף והראיון בהדי הנך דר"ע דמי שא"ל קרקע פטור מן הראיון ויליף לה מקרא דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות אלמא אי ל"ל קרקע אינו חייב להראות:
ובכורים. ואע"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים כו' עד עיקר יניקתה אלא כנגדה. הר"ש ז"ל (ומובא בתוי"ט) וכ"כ ג"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב עוד דה"נ באילן מתפשטין השרשים כ"ה אמה כדתנן בב"ב ולענין בכורים סגי בט"ז אמה וה"נ בחטה. ושכ"כ תוס' ז"ל בפ"ק דקדושין:
ולכתוב עליו פרוזבול. דכי תקן הלל פרוזבול אשעבוד קרקע תקון דמלוה המצויה היא. ומי שא"ל קרקע אין מלוין לו ואמילתא דלא שכיחא לא תקן. א"נ כיון שי"ל קרקע הוי החוב כגבוי ואפילו קרקע כ"ש יכול לגבות ולחזור ולגבות כעובדא דקטינא דאביי דבפ' מי שהיה נשוי. וי"מ טעמא משום דאין אונאה לקרקעות וכדפי' ר"ע ז"ל הכא. אבל בפ' בתרא דשביעית פי' כמו שהעתקתי אני:
ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות. דתנן בפ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות. דהיינו מטלטלין. נקנין עם נכסים שי"ל אחריות. דהיינו קרקע. דכיון דזכי בקרקע זכי במטלטלין. (הגה"ה. רשב"ץ ז"ל בפי' הכתובה שלו כתב שהקרקעות י"ל אחריות שהן קבועין והמטלטלין א"ל אחריות ויכול להשמיטן. ולשון אחריות הוא מלשון אחר שיוכל לרדוף אחריהן ולטרוף אותן מהלוקח ע"כ. ובודאי שמ"ש שם שטועה מי שקורא מקרקעי בחירי"ק פשוט הוא. דאע"ג דבלה"ק נקראים קרקעות מ"מ בל' תרגום לא מצינו בשום מקום שנקראו קרקעי אלא במ"ם נוספת מקרקעי והיא בנקודת שו"א. אכן מטלטלין דבל' משנה וברייתא נלע"ד שעיקר קריאתו היא בחירי"ק כלומ' דברים המתטלטלין. ומצינו ג"כ בכמה דוכתי בלשון רז"ל שנקרא טלטל בלא מ"ם. דאי גרסי' מטלטלין בשו"א יתחלף השם בפועל דתנן בכמה דוכתי מטלטלין בשו"א. וחד מינייהו בס"פ כירה מטלטלין נר חדש וכו'. אכן כאן גבי כתובה כיון שהוא תרגום וגם כדי להקל על הלשון גרסי' מטלטלי בשו"א אגב מלת מקרקעי שהוא מוכרח בשו"א וכשיצטרך לומר לשון מקצת צריך לכתוב ממקרקעי וממטלטלי המ"ם הראשונה בנקודת חירי"ק והשנייה בשו"א כדכתיבנא) וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דקרי למטלטלין אין להם אחריות נ"ל הטעם דהמטלטלין מזומנין לכל נזקין ומאורעות ואינם בני חורין מן הניזקין וקרקע קרוי י"ל אחריות לשון חירות שהקרקע הן בני חורין מכל נזק דאין נרקבין ואין נשרפין ואינם נגנבין ולא נאבדין. ובירושל' מפרש אי בעינן צבורין בהן או לא עכ"ל ז"ל. וגם בבבלי שם בקדושין פ"ק דף כ"ו בעינן אי בעינן צבורין אי לא. ובירושל' דפרקין ודפ"ק דקדושין ודפ' מי שמת בעי קרקע כ"ש למהו טב. ומשני תפתר בשמרגליות טמונה בו. וכן בבבלי שם בקדושין מפרש כגון שנעץ בה מחט ותלה בה מרגניתא דשויא אלפא. ועי' בב"י ח"מ סי' ס"ז במה שדקדק ממתני' בשם בעל העיטור דמדתנן ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה נכסים שא"ל אחריות. ש"מ דפרוזבול ואגב חד דינא אית להו. וכי היכי דאמרינן בפרוזבול מזכהו בתוך שדהו. ואמרינן נמי השאיל לו מקום לתנור וכיריים כותב עליו פרוזבול. ה"נ לענין אגב בשאלה או בשכירות סגי. והוא דאחזיק עכ"ל ז"ל:
6.
Rabbi Eliezer says: a piece of ground [large enough to plant] one fourth of a kav is liable for peah. Rabbi Joshua says: it must [be large enough] to grow two seahs. Rabbi Tarfon says: it must be six by six handbreadths. R. Judah ben Batera says: [it must be large enough] for a sickle to cut at least two handfuls and the halakhah is according to his words. Rabbi Akiva says: any size of land is liable for peah and for first-fruits, and [is sufficient] for the writing of the prozbul, and also to acquire through it movable property by money, by deed, or by a claim based on undisturbed possession.
משנה ז
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:
ברטנורה
שכיב מרע. השוכב על מטתו מחמת חולי:שייר קרקע כל שהוא. כל הני שייר קרקע כל שהוא, דתנן במתניתין, מכאן ועד סוף פרקין, לאו דוקא קרקע דהוא הדין מטלטלים כל שהן. אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול קרקע כל שהוא תנא בכל הנך נמי קרקע כל שהוא:מתנתו קיימת. אם קנו מידו על המתנה אף על פי שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו, הואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי דעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה:לא שייר קרקע כל שהוא. לעצמו, מסתמא לא שביק איניש נפשיה ערטילאי, ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה נותן כל נכסיו, הלכך אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו:וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. בשכיב מרע מיירי, שמחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק בין הבנים ושמעה איהי ושתקה ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה:רבי יוסי אומר אם קבלה עליה. שתהא שותפת בין הבנים, אפילו לא קנו מידה, והוא לא צוה שיכתבו כך בפניה, אבדה כתובתה ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
[*הכותב נכסיו שכיב מרע. עיין במשנה ו פ"ט דב"ב]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
הכותב נכסיו שכיב מרע. מוכח בירושלמי דלא חשיב שכ"מ אלא אחר ג' ימים אא"כ קפץ עליו החולי אלא שהר"ש שירילי"ו ז"ל פי' דההיא דירושל' לענין בק"ח מתנייא דכל שלא קפץ עליו החולי פתאום אז חלוקים רחוקים מקרובים דרחוקים אחר ג' ימים הוא דחייבין לבקר ע"כ:
קרקע כל שהוא. כתב הר"ש ז"ל פלוגתא היא בפ' מי שמת דהא קרקע לאו דוקא וה"ה מטלטלי וכ"ש לאו דוקא אלא כדי פרנסתו. ולא אתפרש שיעור פרנסתו בכמה ואם פרנסת עצמו דוקא או דלמא בעינן נמי פרנסת בניו ובנותיו וכל הסמוכין על שולחנו עכ"ל ז"ל:
הכותב נכסיו לבניו וכו'. במתנת בריא ונטל קנין והיה ש"מ ועמד. וכתב לאשתו קרקע כל שהוא. ולא פי' אם לפרעון כתובתה אם לשם מתנה:
אבדה כתובתה. מהני נכסי אם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה. דמאלו שנתן לבניו לא תגבה עוד דנתרצית להם במתנה זו הואיל ונתן לה ג"כ. ובירושל' מפרש טעמא אמאי הפסידה בכ"ש. ודוקא שחילק כל נכסיו אבל שייר אפילו חד דיקלא אמרי' דמגו דנחתא אדיקלא נחתא נמי אכולהו. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואפילו חזרו ובאו לידו מאותן הנכסים כגון שמת אחד מן הבנים וירשו גובה מהם. ודוקא שחלק נכסיו בינה ובין בניו אבל אם חלק נכסיו בינה ובין אחרים לא אבדה. ורשב"ם ז"ל כתב דהה"נ אם חלק בינה ובין אחרים שאבדה כתובתה. ומשמע התם בגמ' דת"ק כתיבה וקבלה בעי דקיי"ל אימתי דר"י לפרש דברי חכמים הוא. ותניא א"ר יהודה אימתי אבדה כתובתה בזמן שהיתה שם בשעה שכתב לה קרקע כ"ש וקבלה עליה. דכיון דהיתה שם וקבלה. חזקה אין אדם רואה שנותנין ממונו בפניו לאחרים ומחזיק את המתנה לקיימה אא"כ עושה בלב שלם. אבל היתה שם ולא קבלה עליה אלא היתה שותקת. או קבלה עליה ולא היתה שם מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ור' יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא צוה שיכתבו כך בפניה איבדה כתובתה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ומשום דשמעי' ר' יוסי לת"ק דס"ל הכי דהא ר"י לפרושי מילתיה דת"ק אתא מש"ה תני דבחדא סגי דאם מחלה בפירוש בפיה אע"ג דלא כתב לה אבדה כתובתה וכ"ש לא היתה שם וכתב לה ע"כ. והמפרשים כתבו דמתני' מיירי בין אם הוא ברי בין אם הוא ש"מ ואפילו אם לא חילק בפניה רק ששתקה כשנודע לה דאמרי' כיון שחלק לה כבוד לחלוק עם הבנים ודאי מחלה. אלא שר"ח פי' דוקא כשחלק לה חלק אחד כאחד מן הבנים אז מחלה בשתיקה לחוד אבל אם לא נתן לה כאחד מן הבנים אז לא מחלה בשתיקה אא"כ כתב לה וקבלה עליה ע"כ:
7.
One who is about to die who assigns his property in writing [to another]: If he retains any land [for himself] however small, he renders his gift valid. But if he retains no land whatsoever, his gift is not valid. One who assigns in writing his property to his children, and he assigns to his wife in writing any plot of land, however small, she lost her ketubah. Rabbi Yose says: if she accepted [such an assignment] even though he did not assign it to her in writing she lost her ketubah.
משנה ח
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:
ברטנורה
הכותב כל נכסיו לעבדו. שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו. והא דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר:שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר, וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה, כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי. ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מכל מקום לא יצא לחירות, דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי דהא אתא חוץ ובטל ליה דלא פלגינן דבורא והוי בטל לגמרי ולא קנה לא עצמו ולא נכסים:ר״ש אומר לעולם הוא בן חורין. בין אין לו נכסים אחרים אלא העבד והקרקע ששייר, ובין יש לו נכסים אחרים לעולם הוא בן חורין. ומוקמינן דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים אחרים, ולא אמרינן דבמה שאמר חוץ בטל דבורו שאמר כל נכסי, דפלגינן דבורא, ומקיימינן ליה בעבד ויצא בן חורין:חוץ מאחד מרבוא. ולא פירש מהו משייר, דהתם אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו עבד, ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים ואע״ג דשוי טפי, ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין וכו'. ל' הר"ב ומוקמי' דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים וכו'. ולשון התוספתא הביאה הר"ש אעפ"י שאין לו וכו' ולפיכך מ"ש הר"ב בדברי ת"ק שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וכו' ואפי' אין לו שום נכסים וכו'. משמע דכל שכן דאם יש לו עוד נכסים אחרים דלא יצא בן חורין וא"כ בדברי ר"ש הוה ליה לפרש ביש לו נכסים כי היכי דלא נימא דכי פליג ר"ש באין לו נכסים אבל ביש לו אין הכי נמי דמודה לת"ק דמוקמינן כל נכסי אמקצת נכסים וחוץ על מה ששייר וגם העבד בכלל השיור כיון דנוכל לקיים כל נכסי אמקצת נכסים מלבד השיור עם העבד. ור"ש לעולם קאמר דיצא בן חורין. וי"ל שדעת הר"ב שסברת תנא קמא שלעולם נותנת הסברא שמשייר העבד והלכך לא מיבעיא ביש לו נכסים שנוכל להעמיד דבור כל נכסי באותן נכסים ואז ודאי הוי השיור בעבד עם הקרקע כל שהוא ששייר אלא אפי' אין לו נכסים אחרים והוה לן למימר דעל כרחין מוקמינן דבור כל נכסי בעבד להכי שפיר פירש הר"ב בדברי ת"ק ואפילו אין לו וכו'. ודעת הר"ב בסברת ר"ש דסבירא ליה דלעולם הסברא נותנת לעשותו בן חורין דלמאי קאמר ליה המתנה. אלא ודאי שנתכוין לשחררו. והלכך אי יש לו נכסים אחרים והשתא ודאי האי דקאמר חוץ שנאמר דלא נתכוין בלבד לאותו קרקע כל שהוא אלא ביטל דבור כל נכסי. מכל מקום איכא למימר שביטל דבור כל נכסי באותן נכסים אחרים אבל לעבד עצמו לא ביטל דא"כ לא אהניא כלל דבורו. והסברא נותנת לסברת ר"ש שלעולם נעמיד דבריו שכיון לשחררו. אלא אפי' כשאין לו נכסים אחרים. וכי אמר חוץ דאתי ובטל דבור כל נכסי מלבד מה ששייר בהדיא הוה אמינא בהכרח הוי העבד בכלל הביטול דהא לית ליה שום נכסים אחרים להכי שפיר פי' הר"ב גם בדברי רבי שמעון כשאין לו וכו' דביש לו נמי פשיט ליה טפי דהוי משוחרר לדברי רבי שמעון ודברי הר"ב בפירוש הת"ק הם מועתקים מפירוש הר"ש ז"ל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מלבנות התבואה ערוגות מרובעות: שבין הזיתים רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות: בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד: ומודים שאם היו ראשי שורות של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות: מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה: המנמר את שדהו קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר: ושייר קלחים לחים שלא נתבשלו: רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי: וחכמים אומרים מאחד על הכל דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא: ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת דילקרויט: או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו: המחליק בצלים לחים נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה: לשוק ומקיים יבשים לגורן ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר: נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא: וכן באפונין באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן: וכן בכרם כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד: המדל שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים: נותן מן המשואר על מה ששייר והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים: והמחליק מאחת יד ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה: האמהות של בצלים בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה: חייבות בפאה דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]: מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא: שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן: לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]: א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו: אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו: רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג: רבי יהושע אומר העושה סאתים והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע: רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות שמילא כפו קוצר ב' פעמים: ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח: ולכתוב עליו פרוזבול פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות מטלטלי: בכסף ובשטר ובחזקה אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם: הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא: שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו: מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות: הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]: נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים: אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב: רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם]. הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי: יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי: לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור: ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה: עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:
מלכת שלמה
הכותב נכסיו לעבדו כו'. בגיטין אמרי' בתוספתא כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ואמר שם רב נחמן אע"פ שקילס ר"י את ר"ש שאמר לעולם הוא בן חורין הלכה כר"מ שסובר דלא יצא לחירות. ופי' הרש"ש ז"ל לעולם הוא בן חורין. בא להוסיף ואפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה ואמר חוץ מאותה שדה וכו' וה"א כיון דאין לו נכסים אלא אותה העיר או אותה שדה ואין מתקיים דבור כל נכסיו אלא בעבד לבדו וכשאמר חוץ מבטל דבור מה שאמר כל נכסיי אפ"ה יצא לחירות דפלגינן דבורא. אלא כשיאמר חוץ מאחד מרבוא שבהן שלא יפרש מה שייר ואז נאמר דשייר העבד עכ"ל ז"ל:
8.
One who assigns in writing his possessions to his slave, [the slave] thereby goes free. If he reserved for himself any land, however small, he does not become free. Rabbi Shimon says: he always becomes free, unless [the master] says: “Behold, all my goods are given to so-and-so my slave, with the exception of one ten-thousandth part of them.”