Mishnayos Club 6/20/2024



מועד
מגילה
פרק ג

Mishnah

משנה א
בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לוֹקְחִין תֵּבָה. תֵּבָה, לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים. סְפָרִים, לוֹקְחִין תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ תוֹרָה, לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵבָה. תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לְיָחִיד, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה:
ברטנורה בני העיר. רחובה של עיר. יש בה קדושה, שמתפללין בה בתעניות. וחכמים פליגי על סתם מתניתין ואמרי רחובה של עיר אין בה משום קדושה, הואיל ואין מתפללין בה אלא באקראי בעלמא. והלכה כחכמים:בית הכנסת לוקחים תיבה. ודוקא בית הכנסת דכפרים הוא דמצו מזבני לה. אבל בית הכנסת דכרכים כיון דמעלמא קא אתו לה הויא דרבים ולא מצו מזבני לה:ספרים. נביאים וכתובים:אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. דמעלין בקודש ואין מורידין:וכן במותריהן. מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה, לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. ולא נאמרו כל הדברים הללו אלא כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפילו לקנות בדמים שכר לשתות מותר. ודוקא בשל כפרים כדאמרינן:
תוסופות יום טוב בני העיר שמכרו רחובה כו'. נ"ל דאיידי דתני דיני קריאת המגילה ראה רבינו הקדוש לסדר עמהם קריאת ספר תורה שגם הוא מתקנת נביאים כמ"ש בר"פ דלקמן בס"ד. ולפי שקריאתם בצבור ובבית הכנסת ראה לסדר תחלה קדושת ב"ה ודיניה והתחיל ברחוב שגם בה מתפללין. ומלמטה למעלה קחשיב דמעלין בקדש וכו'. ובסדר המשנה שבגמ' מוקדם פרק בתרא לפרקין אבל בספר הרי"ף מסודרין כמו שהם לפנינו. [*וכ"ה בסדר המשנה דבירושלמי]: בדמיו אע"פ דרחובה לשון נקיבה. רחוב לשון זכר. ואפשר דה"א דרחובה קרינן במפיק. [*אבל בסדר המשנה דבירושלמי הגרסא בדמיה]: בית הכנסת לוקחין תיבה. כתב הר"ב דוקא דכפרים אבל ב"ה דכרכים כיון דמעלמא אתו לה פי' שרבים באים להתפלל שמה אע"פ שאין נותנין כלום בבנינו. מ"מ כיון דעל דעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתה ואין יכולין למכרה. כך הסכמת הפוסקים: תיבה מקום שמניחין בו ס"ת. שאנו קורין ארון. והוא קדוש יותר מבה"כ. הר"ן: מטפחות. מטפחות ס"ת דקדישי טפי. הר"ן: ספרים. פי' הר"ב נביאים וכתובים. וכ"כ הר"ן וכתב דמשמע דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו. והא דמקדים בפסוקי זכרונות כו' כתובים לנביאים משום סדרא דגברי כו' ולאו מעליותא כלל לזה על זה ע"כ. וכבר כתבתי בזה במשנה ו' פ"ד דר"ה: אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. וכתב בכ"מ פי"א מהלכות תפלה דלהרמב"ם רישא דמתני' דוקא. דכל מידי דאפשר לעלויה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו. אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא"א לעלויה יקחו בדמיו ס"ת אחר. אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים. ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע. נקט הכי בכולהו. ואה"נ דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתני' כ"כ בכ"מ. וקשיא לי שאח"כ כתב [הרמב"ם] בני הכפר שרצו למכור ב"ה שלהן. או לבנות בדמיה בה"כ אחרת. או לקנות בדמיה תיבה או ס"ת צריכין להתנות וכו'. ע"כ. והרי שהתיר בשוים. וז"ש במכירת ס"ת שלוקחים ס"ת אחרת שאין שם קדושה למעלה וכו' היינו לפי שסובר דודאי עדיף לקנות קדושה עלויה. אבל בשורת הדין רשאי לקנות בשוים כמו כן ולפי זה אתי שפיר דאע"ג דסיפא דוקא. לא נקטה רישא בשוים משום דמכ"מ עדיף טפי להעלות מלהשוות. וראיה לדברי. שהרי הטור העתיק הרישא. ואח"כ כתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא ע"כ. נראה ודאי דלא קפיד אלא להוריד אבל להשוות שרי. וכמ"ש ב"י בשם מהרי"א ז"ל ואפ"ה העתיק הרישא דנקט בעלויא. אלא דהיינו טעמא לפי דמ"מ הכי עדיף להעלות בקודש. אע"פ שעל פי הדין רשאי לקנות כיוצא בהם: לא יקחו ספרים. כתב הר"ב דמעלין בקדש כו' משנה ד' ריש פ"ו דשקלים. ושם מפורש: אם כן אף לא מעיר גדולה כו'. ות"ק מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה. שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה. ורבנן אי איכא למיחש כהאי גוונא נמי איכא למיחש. משום ברוב עם הדרת מלך. ולא משכחת מכירה בבית הכנסת. גמרא:
יכין מלכת שלמה
1.
Townspeople who sold the town square, they may buy with the proceeds a synagogue. [If they sold] a synagogue, they may buy with the proceeds an ark. [If they sold] an ark they may buy covers [for scrolls]. [If they sold] covers, they may buy scrolls [of the Tanakh]. [If they sold] scrolls they may buy a Torah. But if they sold a Torah they may not buy with the proceeds scrolls [of the Tanakh]. If [they sold] scrolls they may not buy covers. If [they sold] covers they may not buy an ark. If [they sold] an ark they may not buy a synagogue. If [they sold] a synagogue they may not buy a town square. The same applies to any money left over. They may not sell [something] belonging to a community because this lowers its sanctity, the words of Rabbi Meir. They said to him: if so, it should not be allowed to sell from a larger town to a smaller one.

משנה ב
אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא עַל תְּנַאי שֶׁאִם יִרְצוּ יַחֲזִירוּהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכְרִים אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם, חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים, לְמֶרְחָץ וּלְבֻרְסְקִי וְלִטְבִילָה וּלְבֵית הַמָּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְשֵׁם חָצֵר, וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה:
ברטנורה אלא על תנאי. ואפילו משל רבים לרבים אסור למכור מכירה חלוטה, דדרך בזיון הוא, כלומר אינו בעינינו כלום. ואין הלכה כר״מ:ממכר עולם. ואפילו ליחיד ואפילו לכל תשמישין חוץ מד׳ דברים דלאותם ד׳ דברים לא ימכור:בית המים. לכביסה. א״נ למי רגלים:רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשם חצר וכו׳ ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב שאם ירצו יחזירוהו. ובגמרא דייקינן לוקח היכי דייר בה שהרי אם רצו להחזיר. נמצא לוקח משתמש בו בינתיים בשכר מעותיו והוי רבית. [כדתנן במשנה ג' פ"ה דבבא מציעא] ומשנינן ר"מ ס"ל צד אחד ברבית מותר. אי נמי דמיירי שמתנין להחזיר שכירת ב"ה וס"ל רבית על מנת להחזיר מותר: מוכרין. אותה לשם חצר. עיין לקמן:
יכין מלכת שלמה
2.
They may not sell a synagogue except with the stipulation that it may be bought back whenever they want, the words of Rabbi Meir. But the sages say: they may sell it in perpetuity, except for four purposes for it to become one of four things: a bathhouse, a tannery, a ritual bath, or a urinal. Rabbi Judah says: they may sell it to be a courtyard, and the purchaser may do what he likes with it.

משנה ג
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִׂין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵרוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו), וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין. עָלוּ בוֹ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלֹשׁ, מִפְּנֵי עָגְמַת נָפֶשׁ:
ברטנורה ואין מפשילין. גודלים ופותלים. וה״ה לכל שאר מלאכות, אלא שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים, ובהכ״נ בית גדול הוא וראוי לכך והוי אורחיה:קפנדריא. לקצר הלוכו דרך בית הכנסת. ולשון קפנדריא, אדמקיפנא דרי אעול בהא, כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:מפני עגמת נפש. שיזכרו ימי בנינו ויתנו לב לבנותו אם יוכלו, או יבקשו עליו רחמים שיחזור. לפיכך אין אסור אלא ללקט עשבים ולהאכיל לבהמה או לאבדם [לגמרי], אבל ללקט ולהניחם במקומם מותר, דאיכא עגמת נפש:
תוסופות יום טוב ועוד אמר ר"י כו'. קשה מאי ועוד דהא לעיל מיקל טפי מחכמים. והכא הוא מחמיר וא"כ מאי ועוד [*כדלעיל במסכת עירובין פ"ב משנה ה']. יש לומר דקאי אהא דאר"י ברישא מוכרין אותה לשם חצר ודוקא לשם חצר קאמר אבל סתם אינה יורדת מקדושתה והיינו ועוד אר"י. תוספת: אין מספידין בתוכו. בברייתא הספד של יחיד אבל מספידין הספד של רבים. ופירש"י ת"ח שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית הכנסת ראוי לכך. לפי שהוא בית גדול: קדושתן אף כשהן שוממין. נראה לי דדייק מדלא כתיב ואת מקדשיכם אשומם:
יכין מלכת שלמה
3.
Rabbi Judah said further: a synagogue that has fallen into ruins, they may not eulogize in it, nor twist ropes, nor to spread nets [to trap animals], nor to lay out produce on its roof [to dry], nor to use it as a short cut, as it says, “And I will desolate your holy places” (Leviticus 26:3 their holiness remains even when they are desolate. If grass comes up in it, it should not be plucked, [in order to elicit] melancholy.

משנה ד
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים (שמות ל). חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר (דברים כה). בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה (במדבר י״ט:ב׳). בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (שמות יב). בָּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, בַּתַּעֲנִיּוֹת וּבַמַּעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:
ברטנורה קורין פרשת שקלים. כי תשא, להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו בא׳ בניסן מתרומה חדשה:מקדימין לשעבר. קורין פרשת שקלים בשבת שלפני ר״ח. ואפילו חל ר״ח אדר בע״ש מקדימין לשבת שעברה:ומפסיקין בשבת הבאה. מלומר פרשה שניה. כדי שתקרא פ׳ זכור בשבת הסמוכה לפורים, לסמוך מחיית עמלק למחיית המן:בשלישית פרה אדומה. להזהיר את ישראל לטהר עצמם כדי שיעשו פסחיהם בטהרה. ואיזו היא שבת שלישית, כל שסמוכה לפורים מאחריה. וכשחל ראש חודש ניסן להיות בשבת, הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לראש חודש ניסן. כדי לסמוך אזהרת טהרת טמאי מתים לפסחים:ברביעית החדש הזה. ששם פרשת הפסח:לכסדרן. לסדר ההפטרות שעד הנה מפטירין מעין ארבע פרשיות. פרשת שקלים בן שבע שנים. פרשת זכור פקדתי את אשר עשה לך עמלק. פרשת פרה וזרקתי עליכם מים טהורים. פרשת החודש בראשון באחד לחודש. מכאן ואילך חוזר להפטיר מעין פרשת היום:לכל מפסיקין. שאין מפטירין מעין הפרשה אלא מעין המאורע:
תוסופות יום טוב ראש חדש אדר כו'. לפי דמכילתין במגילה הנקראת באדר. התחיל ג"כ בדיני קריאת התורה בקריאה דתליא בר"ח אדר וטעמייהו דקריאות. במשנה בסוף הפרק: בפרשת שקלים. פירש הר"ב כי תשא. מפרש בגמרא משום דג' פעמים כתיב תרומה בההיא פרשה. אחד לאדנים ואחד לבדק הבית. ואחד למזבח ההוא דכתיב ביה לכפר על נפשותיכם. ומ"ש הר"ב כדי שיקריבו באחד בניסן כו' מפורש בריש שקלים: בשניה זכור. קאי בין אחל ר"ח אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת. ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה. דכשחל להיות בשבת האי שניה שניה ממש ואם חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שנייה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור. הר"ן: בשלישית פרה אדומה. כתב הר"ב וכשחל ר"ח ניסן להיות בשבת הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לר"ח ניסן וכו' דכל היכא דר"ח ניסן בשבת איכא שלשה שבתות מפורים לר"ח ניסן עם אותו שבת שחל בו ר"ח ניסן שקורין בו פרשת החדש והאי שלישית ורביעית להפסקה היא. ואחל להיות בתוך השבת קאי. וששי בשבת ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת דבתוך השבת משמע אמצע שבת שיש חול לפניו ולאחריו. משא"כ בששי בשבת. וכשר"ח ניסן בשבת היה ר"ח אדר בששי בשבת. וכן כשחל ר"ח אדר באחד בשבת יהיה פורים בשבת [*וכדתנן בפ"ק משנה ב' ושם פירשתיו] ואיכא נמי ג' שבתות בין פורים לר"ח ניסן והוי נמי שלישית הסמוכה לר"ח ניסן וכמו שאין ו' בשבת בכלל בתוך השבת. הכי נמי אחד בשבת אינו בכלל. [*וכן כשחל ר"ח אדר בשבת ויהיה פורים בע"ש שאז יהיה ג"כ ג' שבתות בין פורים לר"ח ניסן ויהיה נמי שלישית הסמוכה לר"ח ניסן] וזה שלא פירש בו הר"ב משום דכשחל ר"ח אדר בשבת אע"פ שאין קורין אותה בשבת הסמוכה לפורים של פרזים. קורין אותה מיהת בשבת הסמוכה לפורים של מוקפים שאותה שבת של הפסקה שהוא ט"ו באדר הרי הוא פורים למוקפים וקורין פרה בשבת שלאחריה וטעמא דכדי לסמוך כו' מפורש בירושלמי שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני בניסן נשרפה הפרה מפני שלא היו יכולין לשרוף את הפרה עד שהוקם המשכן ונמצאת פרה מאוחרת לר"ח ניסן. אלא שהקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל וכיון שכן אין ראוי להפסיק בין פרה להחדש כדי שלא תקדום כל כך מאחר שהיתה ראויה להיות מאוחרת. הר"ן: לכסדרן פי' הר"ב לסדר ההפטרות. טעמא דהפטרות כתוב בספר תשבי שרש פטר שמצא כתוב שאנטיוכס הרשע מלך יון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל לקחו פרשה א' מנביאים שענינה דומה לענין מ"ש בפרשה של שבת ההיא. ועתה אף שבטלה הגזירה המנהג הזה אינו בטל. ונקראה הפטרה מלשון שני שפירש הר"ב בואין מפטירין כו' במ"ח פרק בתרא דפסחים: לכל מפסיקין. פירש הר"ב שאין מפטירין וכו'. [*עיין לקמן בד"ה וביה"כ וכו'. שכן דעת התוספת. דלרש"י ור"ן לכל מפסיקין מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע כו' ומ"ש הר"ב] אלא מעין המאורע. בר"ח שחל בשבת מפטיר והיה מדי חדש בחדשו. ואם יחול ביום ראשון מחר חדש. וחנוכה בשבת שבו מפטירין בנרות דזכריה. ואם הם שני שבתות בשניה בנרות שלמה. וכתב הר"ן אע"ג דנרות דשלמה קדימו אפ"ה עדיפי לן נרות דזכריה משום דנבואת עתיד נינהו ע"כ. ופורים [כגון בכרכים] פקדתי את אשר עשה עמלק. בברייתא בגמ' דף ל"א. ותו בגמרא דף ל' דבתעניות ומעמדות דבשבת ליכא הוי מפסיקין לענין הפרשה. וצ"ע להרמב"ם שפירש וכן לתעניות ולמעמדות מפטירין מענין תעניות ומעמדות לא מענין סדר אותה שבת. וכתב הר"ן והאי מפסיקין דסיפא דומיא דמפסיקין דרישא הוא שכל אחד ענינו שמפסיקים מאותו סדר שכבר התחילו לקרות אע"ג דבמפסיקין דרישא חוזרין לסדר כל השנה כולה דמכל מקום מפסיקין הן מסדר פרשיות שהתחילו לקרות: בחנוכה ובפורים. אע"ג דמעשה דפורים קודם מעשה דחנוכה הוה ופורים מדברי קבלה. וחנוכה דברי חכמים. אפ"ה אקדים לחנוכה משום דקדים בסדר החדשים. ועוד דקריאת ימי חנוכה שמנה הן: בתעניות. ופרכינן בגמרא דכיון דאיכא קריאה במנחה בתעניות למה יפסיקו בשחרית יקראו בסדר היום בשחרית ומענין התענית במנחה. ומשנינן דבתעניות לא קרינן בשחרית כלל אלא מעייני במילי דמתא ומתקנינהו. ומש"ה לא אפשר למיקרי בתורה עד המנחה. והקדים תעניות למעמדות אע"ג דמעמדות תדירי. מכל מקום אינם אלא באנשי מעמד בלבד מה שאין כן בתעניות שיש בהם השוים בכל הצבור: וביום הכפורים. פירשו התוס' דמיירי במנחת יוה"כ שחל להיות בשבת. ואהא קאמר שמפסיקין מן הסדר שחל באותו שבת וקורין בפרשת עריות וכן בכל הני שאין קורין אלא ג' כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים. ולפי מ"ש רש"י בפרק ב' דשבת דף כ"ד [ד"ה המפטיר] דרגילין היו להפטיר במנחה בשבת. אלא בימי פרסיים גזרו שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו. ע"כ. יש לפרש דקאי מפסיקין להפטרה כאינך. אלא דממשנה ב' [צ"ל א'] דפרק דלקמן מוכח דמשנתינו נשנית אחר הגזרה. ומ"מ ליכא למימר דמיירי ביוה"כ שחרית שקורין בפ' אחרי מות. דא"כ אמאי נקט יוה"כ אפילו שאר מועדות נמי. עכ"ד. ומש"ה תני ליה בסוף. ואכתי לא ניחא אמאי לא תני שאר מועדות. ובכללן שחרית דיו"כ. לכך נראה כפרש"י והר"ן שכתבו לכל מפסיקין אף המועדות בכלל. [*וכתב הר"ן דמתני' הכי קאמר לכל המועדות מפסיקין שמניחין פרשת היום וקורין בשל יו"ט. וכן לר"ח ולחנוכה כו' ומיהו הך הפסקה לאו בחד גוונא הוא דביו"ט מפסיקין בפרשת וכו'. ואילו בר"ח וחנוכה מפסיקין בהפטרות וכו' ע"כ]. אלא שמ"ש הר"ן דיוה"כ דקתני אגב גררא דתענית נקטיה. אע"ג דבכלל רישא דמתני' הוא. דקתני לכל מפסיקין דהיינו לכל יו"ט כמו שכתבתי. ע"כ. נראה בעיני דאין אנו צריכין לכך אלא כמו שכתבו התוספת דמשום מנחה דיוה"כ נקט ליה. ול"נ עוד לומר דביוה"כ דקתני ר"ל שחרית ומנחה ולפי דיוה"כ מקרי שבת שבתון ואסור בעשיית מלאכה כמו יום השבת. ה"א דלא נפסוק בו מסדרי השבתות ולא הוי בכלל לכל מפסיקין הלכך אצטרך למתני ליה בהדיא. ועוד דיוה"כ משונה משאר המועדות שיש בו קריאה בין בשחרית. בין במנחה. ועוד דה"א דבשחרית יקראו בסדר השבתות. ובמנחה יקראו מעין יוה"כ. וכדלעיל בתעניות:
יכין מלכת שלמה
4.
If Rosh Hodesh Adar falls on Shabbat the portion of shekalim is read [on that day]. If it falls in the middle of the week, it is read on the Shabbat before, and on the next Shabbat there is a break. On the second [of the special Shabbatot] they read “Zakhor;” On the third the portion of the red heifer; On the fourth “This month shall be for you;” On the fifth the regular order is resumed. They interrupt [the regular order] for anything: for Rosh Hodesh, for Hanukkah, for Purim, for fasts, for Ma’amadot, and for Yom HaKippurim.

משנה ה
בְּפֶסַח קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים (ויקרא כב). בַּעֲצֶרֶת, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת (דברים טז). בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג). בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַחֲרֵי מוֹת (שם טז). בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ויקרא כג), וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג (במדבר כט):
ברטנורה בפרשת מועדות שבתורת כהנים. שור או כשב או עז. וביומא קמא מיירי. והאידנא נהוג עלמא שקורין ביום ראשון משכו וקחו לכם, ומפטירין בפסח גלגל. בשני שור או כשב, ומפטירין בפסח יאשיהו. בשלישי קדש לי כל בכור. ברביעי אם כסף תלוה. בחמישי פסל לך. בששי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. בשביעי שירת הים, ומפטירין וידבר דוד. בח׳ שהוא יו״ט אחרון של גליות קורין כל הבכור, ומפטירין עוד היום בנוב לעמוד. בעצרת, ביו״ט ראשון, בחודש השלישי, ומפטירין במרכבה של יחזקאל. ביו״ט שני של גליות קורין כל הבכור, ומפטירין בחבקוק. בראש השנה וה׳ פקד את שרה, דבר״ה נפקדה שרה, ומפטירין בחנה שגם היא נפקדה בר״ה. ביו״ט שני בעקידה, ומפטירין הבן יקיר לי אפרים. ביוה״כ שחרית קורין באחרי מות, ומפטירין כה אמר רם ונשא. במנחה קורין בעריות, ומפטירין ביונה. בשני ימים טובים של חג קורין שור או כשב או עז ומפטירין ביו״ט ראשון הנה יום בא לה׳. וביו״ט שני ויקהלו אל המלך. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג, כיצד, יום ג׳ שהוא יום ראשון של חוה״מ, כהן קורא וביום השני, לוי קורא וביום השלישי, ישראל קורא וביום הרביעי, והרביעי חוזר וקורא וביום השני וביום השלישי. וביום הד׳ כהן קורא וביום השלישי, לוי קורא וביום הרביעי, ישראל קורא וביום החמישי, והרביעי חוזר וקורא וביום השלישי וביום הרביעי. וכן כולם. ביו״ט אחרון של חג, כל הבכור, ומפטירין ויהי ככלות שלמה. ולמחר קורין וזאת הברכה, ומפטירין ויהי אחרי מות משה. ושבת שחל להיות בחולו של מועד, בין בפסח בין בסוכות, קורין ראה אתה אומר אלי. ומפטירין, בפסח, העצמות היבשות. ובסוכות ביום בא גוג. שמסורת בידינו דתחיית המתים עתידה להיות בפסח, ומלחמות גוג ומגוג בסוכות:
תוסופות יום טוב בפסח. כסדרן בפ' המועדות הכי תני להו. וכתב הר"ב ומפטירין בפסח גלגל. ביהושע. ומ"ש בג' קדש לי. וטעמא משום דבשני אית לן למקרי שור או כשב. משום דכתיב ביה וספרתם לכם. ובשני מתחילין לספור את העומר. ובשביעי אית לן למקרי ויהי בשלח שבשביעי אמרו ישראל שירה על הים. והשאר כולן נקראות כסדר כתיבתן בתורה. וכתוב בהן מענינו של פסח. הר"ן. ומיהו אם יום ג' הוא שבת של חול המועד. דקורין ראה אתה אומר אלי כדלקמן. ובכללה הוי פסל לך ישתנה הסדר. וביום ד' ה' ו' דפסח שהוא א' ב' ג' בשבת יקראו קדש. אם כסף. ויעשו בני ישראל את הפסח. תוספת. ומ"ש ומפטירין וידבר דוד שהוא שירה כמותה. ומדבר בה מיציאת מצרים עלה עשן באפו וגו' וישלח חציו ויפיצם וגו' רש"י. ומ"ש בח' קורין כל הבכור נ"ל משום דכתיב ביה ולא יראה [את] פני [ה'] ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה. ומי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג את כל הרגל ותו לא. כדתנן במשנה ו' פ"ק דחגיגה. ולפיכך מזהירין העם לחוג עדיין. לפי שאין לו עוד תשלומין. והאידנא אע"ג דליכא קרבנות מכל מקום עושין זכר למקדש. ועוד דמי שלא קיים מצות שמחה בחג. יקיימו עדיין. ועיין עוד לקמן. ומ"ש ומפטירין עוד היום. לפי שמפלתו של סנחרב בליל פסח [*שני] היה. רש"י. וכ"פ במלכים [ב' כ' א'] וישעיה ל"ח. ומ"ש ומפטירין במרכבה של יחזקאל. על שם שנגלה בסיני בריבי רבבות אלפי שנאן. ומ"ש ביום שני כל הבכור אע"ג דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה כמו שכתב הר"ב בחגיגה. מ"מ קורין בשני. לפי שאח"כ ימי החול הן. ואין העם מתאספים לקרות בצבור. ומהאי טעמא נמי במשנתינו דתנן קורין שבעה שבועות שהוא בכל הבכור היינו טעמא לפי שהמשנה נשנית בא"י ואין בו אלא יום א'. והר"ן פי' דלהכי קורין שבעה שבועות לפי שהוא במשנה תורה. וכבר קראו בתורת כהנים בפסח [דבא"י שאין יום שמיני בפסח לא קראו כל הבכור] ולפיכך בסוכות חוזרין לתורת כהנים כיון שבעצרת כבר קראו במשנה תורה. ומ"ש ומפטירין בחבקוק שהוא מדבר במתן תורה אלוה מתימן יבא במתן תורה. רש"י. ומה שכתב ביו"ט שני בעקידה כדי שיזכור לנו עקידת יצחק היום במשפט. רש"י. ומ"ש מפטירין הבן יקיר לי. משום זכר אזכרנו רחם ארחמנו רש"י. וחובת היום להזכיר זכרונות. הר"ן. ומ"ש ביוה"כ באחרי מות שמדבר בעבודת היום. הר"ן. ומ"ש ומפטיר כי כה אמר רם ונשא שמדבר במדת התשובה הלא זה צום אבחרהו רש"י. וכתיב ביה ולקדוש ה' מכובד ודרשינן זה יה"כ [שבת קי"ט] ר"ן. ומ"ש במנחה קורין בעריות לפי שהעריות עבירה מצויה שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו כ"כ רש"י וכלומר וכל מי שנכשל באחת מהן יזכור ויכלם ויחזור בתשובה. הרמב"ם פרק י"ג מהלכות תפלה. ומ"ש מפטירין ביונה שיש בו מתשובת אנשי נינוה ושקבל הקב"ה תשובתם וניחם על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. ומ"ש הנה יום בא דכתיב ביה לחוג את חג הסוכות. רש"י. ומ"ש ביו"ט שני ויקהלו על שם שחנוכת המזבח היתה באותה אסיפה ובחג הסכות. רש"י וכמפורש בה. ומ"ש יום ג' שהוא יום ראשון של חוה"מ אבל ביום השני אין קורין [בו] וביום השני להראות שהוא ספק יום שני. דגנאי הוא לקרות יו"ט בספק חול. רש"י. ומ"ש לוי קורא וביום הג' שאין פוחתין מג' פסוקים לכל אחד ואחד כדתנן במשנה ד' פ"ד. ומ"ש והרביעי חוזר וקורא כו'. לפי שהוא נוסף בשביל חולו של מועד [כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן] לפיכך הוא קורא את ספיקי היום רש"י. ומ"ש ומפטיר ויהי ככלות שלמה. ע"ש ביום השמיני שלח את העם. רש"י. ומ"ש ולמחר ר"ל בגולה. ומ"ש קורין וזאת הברכה. לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו ע"ה שבירך את ישראל. ומפטיר אחרי מות. לפי שחתמנו בפטירתו של משה רבינו ע"ה ומפטירין במה שצוה הקב"ה לאחר שנפטר ליהושע תלמידו. הר"ן. ומ"ש קוראין ראה אתה. שיש שם מצות שבת ורגלים וחולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור ומכאן למדנו איסור מלאכה בחש"מ. במסכת חגיגה. רש"י:
יכין מלכת שלמה
5.
On Pesah we read from the portion of the festivals in Leviticus (Torat Kohanim) (Leviticus 23:4). On Shavuot, “Seven weeks” (Deuteronomy 16:9). On Rosh Hashanah “On the seventh day on the first of the month” (Leviticus 23:2. On Yom Hakippurim, “After the death” (Leviticus. On the first day of the Festival [of Sukkot] they read from the portion of the festivals in Leviticus, and on the other days of the Festival [of Sukkot] the [sections] on the offerings of the Festival.

משנה ו
בַּחֲנֻכָּה, בַּנְּשִׂיאִים (שם ז). בְּפוּרִים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק (שמות יז). בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם (במדבר כח). בַּמַּעֲמָדוֹת, בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בראשית א). בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת (ויקרא כו). אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּן. בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבְשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין כְּסִדְרָן, וְאֵין עוֹלִין לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ:
ברטנורה במעמדות במעשה בראשית. שבשביל הקרבנות נתקיימו שמים וארץ. וסדר קריאתן מפורש במסכת תענית בפרק אחרון:ברכות וקללות. אם בחקותי. להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם, ויחזרו בתשובה וינצלו מצרתם:כסדרן. בסדר פרשת היום:ואין עולין להם מן החשבון. כשיגיע יום שבת יחזרו ויקראו מה שקראו בשני ובחמישי ובשבת במנחה:שנאמר וידבר משה. אכולה מתניתין קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות בכל המועד מענין המועד:
תוסופות יום טוב בחנוכה. אע"ג דבמתני' דלעיל הקדים ר"ח משום דתדיר לפי שלא פרט למועדות אלא נקטינהו בכללא דלכל מפסיקין. ניחא ליה להתחיל בפרטן בר"ח משום דתדיר אבל הכא דפרט לכל המועדות אחד לאחד נקטינהו כסדרן מראשית השנה ועד אחרית השנה. ולא ראה מקום להכניס ר"ח בין הדבקים. גם לא התחיל בר"ח. לפי שהוא חוזר על הכלל דלכל מפסיקין: בנשיאים דהוי נמי חנוכת המזבח. כ"כ רש"י והר"ן. והטור סימן תרפ"ד כתב על שם מדרש פסיקתא משום שנשלם מלאכת המשכן בכ"ה בכסליו. [*ואני מצאתי בספר מכבי שכשכבשו החשמונים ליונים מצאו המזבח משוקץ וסתרו אותו ובנאוהו מחדש וחנכו אותו בכ"ה בכסליו]: במעמדות. ולעיל הקדים תעניות לפי שיש לכל אחד דין קדימה על חבירו דתעניות שוים לכל הצבור כדלעיל ומעמדות תדירי: בתעניות ברכות וקללות. הרמב"ם כתב פי"ג מהלכות תפלה בתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות. כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן כו'. אבל בשחר תעניות קורין ויחל והוא במסכת סופרים פט"ו: [*ברכות וקללות. פי' הר"ב. אם בחוקותי דאילו של משנה תורה מסקינן בסוגיא דכיון שהן בלשון יחיד ומשה רבינו ע"ה מפי עצמו אמרן [וברוח הקדש. תוספת] מפסיקין בהן]: אין מפסיקין בקללות וכו'. בגמרא דאמר קרא (משלי ג׳:י״א) מוסר ה' בני אל תמאס [והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות] א"נ לפי שאין ברכה על הפורענות וכתב הר"ן ואילו היה מפסיק היה אותו שבא לקרות חייב לברך על הקללות. ואע"ג [דתנן בסוף ברכות] דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לא דמיא לההיא. דההיא כעין הצדקת דין הוא ע"כ. אלא היכי עביד הקורא בקללות מתחיל לפניהם ומסיים לאחריהם [*ואע"ג דבסוף משנה א' פרק דלקמן תנן הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה. אבל כל שאר הקוראים בתורה אין מברכין כלל כדפירש שם הר"ב והרי יש לפניהם ולאחריהם הרבה בפרשה שנמצא שהקללות אינם נקראים בראשון ולא באחרון י"ל דמ"מ בתעניות משכחת להו והיינו על החותם. דאלו הפותח הוא קורא בברכות. ועיין בדבור דלקמן בסמוך. ועי"ל דהך אי נמי לפי שאין ברכה כו' ריש לקיש אמרו. והא מסקינן בסוגיא דהאידנא נהגו כו'. וכדכתב שם הר"ב. ואיכא למימר דריש לקיש אהאידנא קאמר טעמו ואע"ג דמשמע דאמתניתין קאמר ל"ק הואיל והאידנא כך נהגו. קאמר [מאי] דשייך האידנא. ולא איכפת במאי דאסמכיה אמתני' והראשון נ"ל יותר]: אלא אחד קורא את כולן. ושנים הראשונים [דבתעניות] קורין פרשת ברכות. רש"י: בשני ובחמישי כו'. לפי שקורין כסדרן וחוזרין וקורין ואין עולין מן החשבון הלכך תנן להו בסוף. אבל א"ל דדלעיל. כולהו מקרא נפקא כדלקמן מוידבר משה את מועדי. דהני נמי מקרא דרשינן להו פ"ז דב"ק. וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים (שמות ט״ז:כ״ו) אין מים אלא תורה שהלכו ג' ימים בלא תורה ונלאו. עמדו הנביאים שביניהם ותיקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין בג' וד' וקורין בה' ומפסיקין בע"ש כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשום יושבי חניות שכל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בב' וה' תיקון בגינייהו קריאה יתירה. ע"כ בגמ'. וא"ל דזו אינה אלא אסמכתא ואלו דמתני' דרשה גמורה. שכבר כתב הכסף משנה בפי"ג מהלכות תפלה דגם זו אינה אלא אסמכתא וכדמוכח מדברי הר"ן שאכתוב במשנה ג' פרק דלקמן. ולפי שעיקר התקנה בב"ה ומשום יושבי קרנות שאין שומעין בב"ה תיקנו מנחה דשבת הלכך תני ב"ה קודם מנחה דשבת אע"ג דבו מתחילין בפרשה חדשה: שנאמר וידבר משה וגו' מצותן שיהו קורין וכו'. דלמה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה לישראל. רש"י בגמרא דיליף מהך קרא שיהיו שואלין ודורשין מענינו של יום כו':
יכין מלכת שלמה
6.
On Hanukkah they read the section of the princes (Numbers. On Purim, “And Amalek came” (Exodus 17:8). On Rosh Hodesh, “And on the first of your months” (Numbers 28:11). On Maamadot, the account of the creation (Genesis 1:1-2:3). On fast days, the blessings and curses (Leviticus 26:3 ff and Deuteronomy. They do not interrupt while reading the curses, but rather one reads them all. On Monday and Thursday and on Shabbat at minhah they read according to the regular order and this does not count as part of the reading [for the succeeding Shabbat]. As it says, “And Moshe declared to the children of Israel the appointed seasons of the Lord” (Leviticus 23:44) it is their mitzvah that each should be read in its appropriate time.

מועד מגילה פרק ג
Moed Megilah Chapter 3