Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
ברטנורה
הפאה ניתנת במחובר. דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב, הנח לפניהם והם יבוזו:בדלית. גפן המודלית על גבי עצים או על גבי אילנות:מוריד ומחלק. דכתיב (שם) תעזוב אותם, אותם שאין בהם סכנה אתה עוזב לפניהם ואי אתה עוזב אותם שיש סכנה בעלייתם, אלא מוריד מן האילן ומחלק להם:בחליקי אגוזים. על שם שאילנות של אגוזים חלקים ואין בהם קשרים כשאר אילנות קרויין חליקי אגוזים. ואין הלכה כר״ש:אפילו תשעים ותשעה. ארישא קאי, בפאה הניתנת במחובר:
תוסופות יום טוב
במחובר. פירש הר"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב [*דהוה מצי למימר יהיה]. עיין ריש פ"ו:
מוריד. פי' הר"ב דכתיב תעזוב אותם. אותם שאין בהם סכנה וכו'. ירושלמי. והכי דריש דאותם מיעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה:
ומחלק לעניים. ירושלמי (שלא) [צ"ל שמא] יראה לעני מדעתו [צ"ל מודעתו] וישליך לפניו. פי' הר"ש כדי שלא ישליך לפני עני הקרוב לו שרואהו הלכך צריך לחלק להם והוא מלשון הלא בועז מודעתנו [רות ג]:
בחליקי אגוזים. פי' הר"ב שאין בהם קשרים. וכ"כ הר"ש בשם הערוך. והרמב"ם פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאד גבוה:
תשעים ותשעה. פי' הר"ש עניים:
[*ואחד אומר לבוז לזה שומעין וכו'. ואפי' הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפ"ו משנה ד']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
הפאה כו'. פי' הרש"ש ז"ל הפאה של תבואה וקטנית ואילן ניתנת במחובר חוץ מדלית ודקל כלומר זכות ורשות עניים ניתנת לעניים בה במחובר לקרקע ויבוזו אותה וכל דאלים גבר. ותרתי קמשמע לן חדא שיניחנה במחובר ויזכו בעצים ובקשים וחדא שיניחנה לפניהם ויבוזו אותה כרצונם ע"כ. ומשמע דגם שכחה ולקט דינם לבוז כמו הפאה דהא בשלשתן כתיב לעני ולגר תעזוב. ועי' עוד במ"ש בשם הר"ר שמשון ז"ל לקמן פרק בתרא סי' ג'. וכן נראה גם כן מן הפי' שהעתיק שם ר"ע ז"ל כמש"ש בס' תוי"ט:
1.
Peah is given from [the crop] while it is still connected with the soil. But in the case of hanging vine-branches and the date-palm, the owner brings down [the fruit] and distributes it among the poor. Rabbi Shimon says: the same applies to smooth nut trees. Even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to distribute it and one says to leave it in the field, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.
משנה ב
בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
ברטנורה
בדלית ובדקל. שמצותן בתלוש:
תוסופות יום טוב
[*ואחד אומר לחלק לזה שומעין וכו'. שאפילו הוא זקן ותש כח או חולה שהרי מה שאמר לחלק מפני חלישותו הוא אפילו הכי שומעין לו כך מצאתי בפירוש הנ"ל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
בדלית ובדקל. ירושלמי תני בשם ר"מ כל האילנות סכנה ורבנן אמרין אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד הדלית מפני חלישותה והדקל מפני גובהו. ובס' יראים סי' ק"ס בדלית ובדקל פי' שהרכיבו התבואה והגפן על הדקל ע"כ. וקרוב לזה נראה שגורס רד"ק ז"ל במכלול בחלק הדקדוק עלה נ"ח אם לא נפל טעות שם וז"ל שם וכן זכרוהו במשנה ובדלית הדקל בעה"ב מוריד ומחלק לעניים ע"כ. אכן בשרשים בחלק הענין כתב בדלית ובדקל ע"כ. וקשה לע"ד על ס' יראים דהא תמרים נמי חייבין בפאה כדתנן לעיל בפ"ק ושמא דהא קמ"ל בפירושו ז"ל דלא מיבעי לפירות דקל גופיה דמוריד ומחלק אלא אפילו למה שמורכב על הדקל אע"ג דהיא מלתא דלא שכיחא מוריד ומחלק. ודוחק. וכתב הר"ש ז"ל דמסיק בירושל' שאפי' תאמר קורא שם פאה למעלה הטריחו על בעה"ב שתהא הוצאה משלו ע"כ:
2.
With hanging vine-branches and date-palm trees it is not so; even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to leave it in the field and one says to distribute it, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.
משנה ג
נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה:
ברטנורה
נטל. אחד מן העניים מקצת פאה שלקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות:אין לו בה כלום. אפילו במה שלקט, דקונסין אותו ומוציאין ממנו התלוש והמחובר:נפל לו עליה וכו׳ אע״ג דארבע אמות של אדם קונות לו בסמטא ובצדי רשות הרבים, הכא בשדה חבירו לא תקינו ליה רבנן שיקנו לו ארבע אמותיו. אי נמי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דלקני:
תוסופות יום טוב
וזרקה על השאר. פירש הר"ב כדי לקנות. וכן לשון הר"ש. וכפירוש רש"י בפ"ק דב"מ דף י ולא נתכונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל:
אין לו בה כלום. פירש הר"ב דקונסים אותו וכו'. וירושלמי הוא תני וכו'. וטעמא מתבאר מלשון הרמב"ם בפירושו כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו וכו'. שאחרי שכסה הפאה בפני העניים שלא יוכלו לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת:
נפל לו עליה. מ"ש הר"ב אע"ג וכו' בסמטא ובצדי רשות הרבים עיין במשנה ד' פ"ק דבבא מציעא. והרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"ע כתב. עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר. משמע מדבריו דבכולי ענינא לוקחין מה שנטל משום קנס ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו וכו' שהרי חילקם לשתי בבות:
בעומר השכחה. הוא הדין בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכחת קמה מבשדה לרבות שכחת קמה אמרינן במשנה ו' ושם כתוב בפירוש הרמב"ם בחיובי קמה והם לקט ופאה. גירסתו בההוא ירושלמי הכי הוה ולא גרס כלשון הר"ב שם. ולהרמב"ם ילפותא אחרינא אית ליה לשכחת קמה. וכמ"ש במשנה ז' פרק ו' לפי שאמר הכתוב ושכחת ולא תשוב. ועיין מה שאכתוב בפרק ו' משנה י' בס"ד [*ומצאתי במשניות כתובים בקלף הגירסא וכן בשכחה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
נטל מקצת פאה וזרקה על השאר. שסבור היה שבכך יקנה השאר ויזכה בו וכתבו תוס' ז"ל (שם בב"מ) מעבירין אותו. אפילו רשע לא מקרי ואע"ג דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע היינו משום דאפשר לי' למטרח ולמיזבן ארעא אחריתי אבל במציאה או בהפקר דל"ל הכי אפילו רשע לא מקרי ע"כ. ונלע"ד פי' לפירושם מעבירין אותו אפילו רשע לא מיקרי פי' המעביר את גופו ממנה ל"מ שאינו נקרא רשע דמעבירין לכתחלה משמע אלא אפילו מי שפירש טליתו אינו נקרא רשע. עי' בהר"ן ז"ל פ' האומר דקדושין דף תרמ"ז. ומפני שראיתי מי שחלק עמי בזה לומר דאינו נקרא רשע קאי אמי שפירש טליתו דוקא הוצרכתי לכתוב דעתי בזה. ומ"מ עי' בנ"י בפרק חזקת הבתים בדף קפ"ט. ואי הוה גרסי' בלשון התוס' ז"ל אבל רשע לא מקרי הוה ניחא שפיר טפי דמהיכא תיסק אדעתין לומר דהני מעבירין הוו רשעים עד דאצטריך למימר דלא הוו כיון שבקום עשה תנן דנותנין להם רשות להעבירו אלא ודאי דלא קאי רק אמי שפירש טליתו וכדמוכח מהתם פרק חזקת הבתים בנ"י. ועי' בקולון שרש קל"א. ובשרש קצ"ב דף רכ"ז כתב וז"ל דהא לה"ד למי שפירש טליתו על הפאה ובא אחר להעבירו ממנו שהרי יכול לעשות כן מפני שהוא הפקר ומ"מ אף כי יכול לעשות כן פשיטא ופשיטא שאם הראשון שפירש טליתו עליה בתחלה יכול לעכב ולהתגבר על הבא להעבירה הימנו בזרוע וגם הוא ביד חזקה ובזרוע נטויה יקדים ויטלנה בידו ממש הלא דבר פשוט הוא שזה הוא זריז ונשכר ע"כ. ופי' הרש"ש ז"ל מעבירין אותו ממנה עניים אחרים מעבירין את גופו ממנה. ע"כ:
3.
If [a poor man] took some of the peah [already collected] and threw it onto the remainder [not yet collected], he gets none of it. If he fell down upon it, or spread his cloak over it, they take the peah away from him. The same applies to gleanings and the forgotten sheaf.
משנה ד
פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ:
ברטנורה
תוסופות יום טוב
במגלות. הם חרמשים. וקרדומות הם ממיני הפטישים. רמב"ם:
ואין עוקרין. בספר האגודה ואין חוטבין ועיין במשנה י':
[*כדי שלא יכו איש את רעהו. מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה או שמא יתקוטטו. כך מצאתי בפירוש שאזכור פ"ו משנה ד']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
מגלות. קוצרין בהן חטין ושעורין. קרדומות גדולות וקוצצין בהן שבולת שועל. הרא"ש ז"ל. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל פי' בקרדומות כגון פאת בצלים ושומים שדרך לעקור אותן בקרדומות. שלא יכו איש את רעהו. מפני שדינם לבוז ע"כ:
4.
[The poor] may not harvest peah with scythes or tear it out [of the ground] with spades, so that they might not strike one another [with these implements].
משנה ה
שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן:
ברטנורה
שלש אבעיות ביום. שלש פעמים מתגלה בעל הבית ונראה בתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה. אבעיות לשון גלוי, נבעו מצפוניו (עובדיה א׳:ו׳) מתרגמינן אגליין מטמרוהי:בשחר. מפני המיניקות שבניהם ישנים בשחר ואז יש להם פנאי ללקט:ובחצות. מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות והולכים ללקוט פאה:ובמנחה. מפני הזקנים ההולכים על משענתם ואין מגיעים לשדה עד שעת המנחה:שלא יפחתו. משלש עתים הללו. והלכה שאין נותנין פאה אלא בשלש עתים הללו, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם:של בית נמר. שם מקום, כדכתיב (במדבר לב) את בית נמרה. קושרים חבל בצד הקמה וקוצרים והולכים עד שיכלה החבל ומניחים פאה לכל החבל, וחוזרים וקושרים ומניחים פאה, והיינו מכל אומן ואומן כלומר מכל שורה ושורה ועל זה מזכירין אותן לשבח:
תוסופות יום טוב
[*ובחצות. פי' הר"ב מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות וכו' שבשחרית ומנחה ישנים. הר"ש]:
היו מלקטין. על שם הפעולה הנמשכת שהיא לקיטת העניים. קורא לקוצרים מלקטים. ולשון הר"ב בד"ה ובחצות וכו' ללקוט פאה. וכן לשון הר"ש הנה השאילו לפאה שם לקט. ועיין ריש פ"ח:
על החבל. לשון הר"ב ומניחין פאה לכל החבל. וכן לשון הר"ש וכלומר ומניחין פאה בסופה על כל החבל:
מכל אומן ואומן. לשון הר"ב כלומר מכל שורה ושורה. והוא לשון הר"ש ופירש רבינו ז"ל בגור אריה פרשת דברים לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ע"כ. [*אבל ראה זה מצאתי עכשיו בפירוש הנ"ל שכתב (ויקרא י״ט:כ״ז) פאת ראשיכם תרגום ירושל' אמנה רישכון]. ומ"ש הר"ב ועל זה מזכירין אותן לשבח. ירושלמי. וטעמא נראה שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה. ודבר הלמד מענינו הוא דרישא דמתני' בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא. ועוד בירושלמי אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנים אלא אחד ממאה ותנן לא יפחות מששים בפ"ק:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
שלש אבעיות. משום לקט הן {הגה"ה נ"א בלשון הרא"ש ג' אבעיו' פי' בא' מאלו הזמנים יניח הפאה לפי שאז מקובצים העניים בשדות. ופירשתי בא' מג' הזמנים משום דהוה קשה לי לפרושי בכל ג' הזמנים משום דבפעם א' אדם מניח פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל. ולהך פי' קשה לפרש פלוגתא דר"ג ור"ע:} דכל זמן שאין בעה"ב בשדה אין העניים רשאין ליכנס ליטול הלקט בשביל עמרי השדה לכך צריך הוא להראות ג' פעמים בתוך שדהו כדי שיכנסו עניים ויטלו הלקט והולכין ובאין העניים כמה פעמים זה אחר זה ומה שמשיירין אלו מוצאין אלו דאי מיירי לענין פאה קשה דבפעם א' אדם מניח פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל. הרא"ש ז"ל. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואיני רואה כאן קושיא שיש לאדם הרבה שדות במקומות חלוקות ואינו קוצר אותן כאחת וצריך לעמוד על פועליו וקאמר מתני' שיניח הפאה בעת כוללת לכל העניים ויקצרם בעתים מיוחדים שאמרו חכמים מהם בשחר ומהם בחצות ומהם במנחה (וטעמא דמתני' שאין לעניים רשות ללקוט הפאה אא"כ בעה"ב שם או שלוחו וצריך להן שעה קבועה כדי שלא יתבטלו מן מלאכתם ולכך תקנו שיגלה בשחר ובחצות ובמנחה) ולר' עקיבא הני זימני דוקא ואם ירצה לקצור כולן בשחרית ולא יזכו אלא המניקות הרשות בידו אבל אין לו להוסיף כדי לתת חלק בקציר בזמן ידוע למיודעיו וקרוביו. ולרבן גמליאל לפחות צריך שיקצרם באלו הג' זמנים כדי שיזכו מניקות ותנוקות וזקנים ואם רצה לחלק הקצירה בזמן אחר עוד כדי שיבואו מיודעיו יבואו. כך נראה לי. ופסק הר"מ ז"ל בפרק ב' כר' עקיבא עד כאן לשונו ז"ל:
של בית נמר כו'. שם מקום כדכתיב ואת בית נמרה כ"כ הר"ש והרא"ש ז"ל וכתב על פי' זה הר"ש שירילי"ו ז"ל ואינו כן דההיא מארץ סיחון ועוג היא ולא נתקדשה בקדושת הארץ ועוד הו"ל למיתני בני בית נמר או אנשי בית נמר כדתנן אנשי הר צבועים אלא שם משפחה בא"י הן כדתנן בשקלים ויומא בית אבטינס ובית גרמו. ע"כ. ובירושל' אמרי' שע"ז מזכירין אותן לשבח אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנין אלא א' ממאה ואנן תנן אין פוחתין לפאה מששים. ובערוך פי' של בית נמר שם איש והיו מלקטין על החבל צ"ט חבלים להם וחבל א' לעניים ועל דבר זה מזכירין אותן לגנאי שהיו פוחתין מס' ומזכירין אותן לשבח שהיו נותנין מכל אומן ואומן ע"כ:
5.
There are three times a day [the poor] make a search [in the field for peah]: morning, noon, and sunset. Rabban Gamaliel says: these [times] were only set lest they reduce them. Rabbi Akiva says: these were set lest they add to them. [The men] of Bet Namer used to have the poor harvest [the peah] with the aid of a rope, and they left peah at the end of each furrow.
משנה ו
עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר:
ברטנורה
עובד כוכבים שקצר את שדהו וכו׳ דכתיב גבי לקט ופאה ובקצרכם פרט לשקצרוה עובדי כוכבים, וגבי שכחה כתיב (דברים כד יט) כי תקצור קצירך ושכחת עומר, מכאן אמרו עובד כוכבים שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור:שאין השכחה אלא בשעת עמור. ובשעת עמור מיהא גר היה וחייב בכל המצות, ורבנן סברי הואיל ואיכא שכחה בעומר ואיכא שכחה בקמה כדכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה לרבות שכחת קמה, את שישנו בשכחת קמה ישנו בשכחת עומר, והאי עובד כוכבים שקצר שלא היה בשכחת קמה דאותה שעה עובד כוכבים היה אע״פ שעכשיו נתגייר אינו בשכחת עומר. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
עובד כוכבים שקצר וכו' פטור. מ"ש הר"ב ובקצרכם פרט וכו' וגבי שכחה כתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' לשון קצרה כתב ומה שחסר ברישא גילה בסיפא וכן בהפך. וכ"כ הר"ש בשם תורת כהנים פרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' ובספרי בסוף פרשה כי תצא כי תקצור וגו' פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו':
מן הלקט ומן השכחה וכו'. תנא נקטינהו בהווה ורגיל להיות שכן בתחלת הקצירה אפשר ושכיח להיות נושר. אבל שכחת עומר א"נ שכחת קמה אינו רגיל שישכח בתחלת הקצירה. והדר תנא פאה שמקומה בסוף השדה כדתנן פרק קמא משנה ג'. אבל בקראי כתיב בפרשת קדושים לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט ובפרשת כי תצא דין שכחה דנקטינהו כסדר אזהרתן להזהיר בעל השדה שלא יקצור כל שדהו וכשקצר השדה לא ילקט הנושר שכן דרך ללקט אחר הקצירה וכן אם שכח עומר או קמה דלא שכיח כולי האי שלא ישוב לקחתו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
עובד כוכבים שקצר וכו'. פי' וכילה ולא עימר עד אחר שנתגייר פטור:
6.
A non-Jew who harvested his field and then converted, he is exempt from [leaving] gleanings, the forgotten sheaf and peah. Rabbi Judah makes him liable to leave the forgotten sheaf, since he becomes liable for the forgotten sheaf at the time of their binding.
משנה ז
הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה:
ברטנורה
קמה ופדה עומרים פטורה. דמקרא דממעטינן קציר עובדי כוכבים ממעטינן נמי קציר הקדש דלאו קצירך הוא ולענין שכחה פליגי רבי יהודה ורבנן בהקדיש קמה ופדה עומרים כי היכי דפליגי בעובד כוכבים שקצר שדהו ואחר כך נתגייר:
תוסופות יום טוב
עומרין ופדה עומרין חייב. בשכחה. לשון הרמב"ם:
קמה ופדה עומרין. לשון הר"ב ולענין שכחה פליגי וכו' ולשונו מועתק מפירוש הר"ש ומשמע דבבא זו בענין אחר דלאו שכחה נמי מיירי ולשון הרמב"ם לא יתחייב בהם ואפי' בשכחה וזה דעת החכמים כפי מה שהקדמנו ע"כ:
[*פטורה. וברישא תני לשון זכר והרמב"ם פרק ב' מהלכות מתנות עניים העתיק לרישא בלשון (זכר) [צ"ל נקבה] ולענין פאה ותמיהני דבפ"ד לענין לקט ובפ"ה לענין שכחה השמיטה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
הקדיש קמה וכו'. כתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל שמצא בכל הספרים קמה ופדה עומרים פטור ל' זכר כדרישא דקתני חייב אע"ג דבסיפא דסיפא קתני שבשעת חובתה היתה פטורה לשון נקבה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הקדיש קמה כשהיא קמה. ופדה קמה. ופדאה כשהיא קמה. חייב. ואינו פטור מטעם הקדש דכי בא לקוצרה כבר פדאה וחייב בשלשתן:
עמרים ופדה עמרים חייב. בשכחה דכשהקדישה כבר היו עומרים וחל עליהם חיוב שכחה וכיון דחל בהו תו לא פקע מנייהו חיובייהו:
קמה ופדה עמרים. כשהקדישה היתה קמה וקצר ועמר בעודה קדושה ופדאה אח"כ הלכך לא פאה ולא שכחה חלו [דהואיל] וכבר נקצרה ונעשית עמרים לא חל עליהם שום מצוה דכי קצר דהוי זמן חיובא הקדש הוה וכתיב קצירך למעט הקדש עכ"ל ז"ל:
7.
One who dedicated standing grain [to the Temple] and then redeemed it while it was still standing grain, he is liable [to give the agricultural gifts to the poor]. [If he dedicated] sheaves and redeemed them while they were still sheaves, he is liable. [If he dedicated] standing grain and redeemed it [when it was already in] sheaves, he is exempt, since at the time when it became liable it was exempt.
משנה ח
כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים:
ברטנורה
עד שלא באו לעונת המעשרות. היינו מרוח כשהוא משוה פני הכרי ברחת, אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ואם לאו אין ההקדש פוטרן:וגמרן הגזבר. שנגמרו בעודן ביד הגזבר:
תוסופות יום טוב
עד שלא באו וכו'. פי' הר"ב היינו מרוח וכו'. וכן כתב הר"ש ונקטו חיוב מעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו יותר מדוייק מה שכתב הרמב"ם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות וזמנה משתנה כפי שינוי הזרעים. ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות. וכ"כ הר"ש והר"ב בפירוש משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ"ג דחלה. ופירוש מרוח בסוף פ"ק:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבים כצ"ל גם בבבא זו. ופי' הרש"ש ז"ל עונת המעשרות. בפ"ק דמעשרות מפורשת עונת הפירות והירקות: ופדאן חייבין. ופדאן ג"כ עד שלא באו כיון שפדאן קודם זמן חיובן כי אתי זמן חיובן בתר הכי לא מקרי תבואת הקדש. ומשבאו לעונת המעשרות. שהקדישן אחר שבאו ופדאן נמי חייבין כדפי' דכי הקדישן כבר חל עלייהו חיובא ותו לא פקע: וגמרן הגזבר פטור. דתבואת הקדש פטורה: עד שלא נגמרו. בירושלמי מפרש שלא הביאו שליש: וכללא דהך מתני' דאין הקדש פוטר אלא כי נגמרה המלאכה שבו תלויה המצוה ברשות ההקדש כגון פאה בקצירה דכתיב קצירך ולא של הקדש. ותרומה ומעשרות בגורן כדכתיב דגנך ודרשינן דיגונך ופי' רש"י ז"ל לשון קבוץ כרי. ולא דיגון הקדש. או בגדול שליש גבי שאר פירות כדכתיב תבואת זרעך ולא של הקדש אבל אי מקמי דאקדיש הויא להו טבל דנגמרה מלאכתן לא מצי הקדש תו להפקיע תרומות ומעשרות מיניה ואפילו לא פדאן. והא דנקט במתני' משבאו לעונת המעשרות ופדאן הה"נ אפילו לא פדאן דפודה מיד הגזבר חייב במעשרות והא דתני פדאן היינו לאשכוחי לאותן המעשרות היתר אכילה ובלאו פדיון לא מצית אמרת דהא מעילה אית בהו וא"נ תנא סיפא אגב רישא וסיפא דמתני' דקתני שבשעת חובתן היו פטורין דוקא היא עכ"ל ז"ל. ובירושלמי פריך למה נשנית משנה זו פעמים א' הנה וא' בפ"ג דמס' חלה ומשני דשני זמנים לענין חיוב המעשר דקודם שיביאו הפירות שליש בשולן מותר לאכול מהן בלי תרומה ומעשר. ומשהביאו שליש שרי לאכול עראי בלי מעשר עד שתגמר מלאכתן דהיינו מירוח. ופי' הח' הר"ר אלעזר אזכרי ז"ל ומכח משנה יתירה נפרש עונת המעשרות של משנה א' עונה שחל חיוב המעשרות דהיינו הבאת שליש. ועונת המעשרות של משנה האחרת עת שנאסר באכילת עראי. ומסתברא דמתני' דפאה שהיא ראשונה מיירי בעונת חיוב המעשרות בהבאת שליש דשעת מירוח לא מקרי שעת חובתן דהא קודם לכן חייבין ואסורין באכילת קבע. אבל כיון דחזר ושנאה במס' חלה ע"כ י"ל דבא ללמדנו דגם שעת המירוח איקרי עונת המעשר ומירוח הגזבר פוטרן. ומתני' דהכא דפרישנא לה בהבאת שליש וקתני הקדישן קודם הבאת שליש והביאו שליש ביד הגזבר ופדאן פטורין כר"ע סתם לן רבי דס"ל לר' עקיבא אפילו הניחן בקרקע עד שגדלו השני שלישים בידו ומרח הפירות פטורין. ולדברי הכל מתוקם נמי פטורין כגון בקוצר מיד אחר שפדאן מן ההקדש קודם שיגדלו ברשותו ע"כ. ולכל הפי' קשה קצת לע"ד אמאי בסיפא בין כאן בין בפ"ג דחלה נקט לשון אחר דקתני הקדישן עד שלא נגמרו וכו' ולא קתני הקדישן עד שלא באו לעונת המעשרות והגיעו לעונת המעשרות ביד הגזבר ואח"כ פדאן פטורין כלשון דנקט ברישא. וי"ל דנקט לישנא קלילא:
8.
Similarly one who dedicates his produce prior to the stage when they are subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If [he dedicated them] when they had already become subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If he dedicated them before they had ripened, and they became ripe while in the possession of the [Temple] treasurer, and he then redeemed them, they are exempt, since at the time when they would have been liable, they were exempt.
משנה ט
מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר:
ברטנורה
רבי אליעזר אומר זכה לו. פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט פאה לזכות בה לעני. דרבי אליעזר סבר אמרינן תרי מגו, מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה. ומגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן. אבל מעני לעני, דברי הכל זכה לו:של עובד כוכבים חייב במעשרות. דהואיל ואין העובד כוכבים חייב בלקט שכחה ופאה הוו להו כשאר תבואה של עובד כוכבים שחייבת במעשר:אלא א״כ הפקיר. לעניים ולעשירים, דהפקר פטור מן המעשר. ומתניתין ר״מ היא דאמר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואין כן הלכה:
תוסופות יום טוב
רבי אליעזר אומר זכה לו. פירש הר"ב פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט וכו'. בפרק ה' משנה ב' אכתוב בס"ד אי מיירי דוקא בעשיר שאינו בעל השדה או אף בבעל השדה עצמו:
שנמצא ראשון. כלומר שלא יעכבה עד שיבא אותו עני שרצה לזכות אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואם אירע שיבא אותו עני ראשון אין הכי נמי דרשאי לתתו לו שאין כאן קנס כדלעיל משנה ג' דאותו עני לא עביד ולא מידי:
אלא אם כן הפקיר. כתב הר"ב ומתני' ר"מ היא דאמר אין קנין לעובד כוכבים וכו' וכ"כ הרמב"ם והכי איתא בפירושו למשנה ט' פ"ה דמס' דמאי ויש מקום עיון במשנה ח' פ"ק דעבודת כוכבי' ושם אאריך בס"ד. [*ועיין עוד מ"ש בסוף פ"ד דגיטין]. ולענין סורי' עיין במ"ה פ"ה דמעשרות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
מי שליקט וכו'. כתב ה"ר שמשון ז"ל. בפ' שנים אוחזין פי' בקונטרס דמי שליקט את הפאה באדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דל"ל מגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא על שלו שלא ללקט פאה משדהו כדאמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו. וקשה לפי' מהא דתנן לקמן בפ"ה שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת א' ונותן לו אר"א וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו. ואמרי' עלה בירושל' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפא שיטתיה דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן ומסיק דלדבריהם קאמר להו. משמע בהדיא דבעל השדה גופיה יכול לזכות בשביל העני עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש שירילי"ו ז"ל הביא ל' ירושלמי דמשמע מיניה דבעה"ב עני יכול לזכות לכו"ע ולקושית רש"י ז"ל תי' דכיון דהוא עני מצי לזכות בפאה דעלמא אע"ג דבדידיה לא מצי לזכות אריא הוא דרביע עליה וכיון דחזי ליה פאה בעולם הא הוי ראוי ליטול הלכך זכי נמי לחבריה ואפי' רבנן מודו עכ"ל ז"ל. ועי' בס' ק"א ספ"ב דפ' קדושים:
הלקט והשכחה וכו'. מאן דס"ל יש קנין לעובד כוכבים מפ' למתני' התם בגיטין הכי הלקט והשכחה והפאה משדה ישראל שלקטן עובד כוכבים חייבין במעשר פי' ישראל הקונה אותן מיד העובד כוכבים חייב לעשרן אא"כ הפקירן ישראל ראשון בשדהו אדעתא דישראל וגם אדעתא דעובדי כוכבים. אבל סתם לשו"פ מופקרין לישראל ולא לעובדי כוכבים: אא"כ הפקיר. ס"א הבקיר בבי"ת:
לשון ר"ע ז"ל. ומתני' ר"מ היא דאמר. אין קנין לעובד כוכבים. אמר המלקט. ור"ט נמי ס"ל כר"מ כדמוכח בירוש' דדמאי פ"ה. וכותיה דר"מ סתם לן תנא נמי בפ"ה דמס' דמאי במשנת מעשרין משל ישראל על של עובדי כוכבים וכו' ור' יוסי ור"ש פליגי עליה. ור' יהודה מפ' ר' ישמעאל דמנחות משמע דכר"מ ס"ל אבל מן הירוש' מוכח דכר"י ור"ש ס"ל וכן נמי משמע קצת מן התוספתא. והקשה ה"ר שמשון ז"ל בפ"ה דמס' דמאי דהא שמעי' ליה לר"מ בשלהי פ"ק דע"ז דיש קנין דקאמר ואין משכירין להם בתים ואצ"ל שדות דברי ר"מ ומפ' בגמ' טעמא דבשדות איכא תרתי לאיסורא חנייה בקרקע ומפקעינן ליה מן המעשר ועיקר הקושיא הלזו הקשה אותה ה"ר שמשון ז"ל לפי' ירוש' דהתם. ותירץ ז"ל דמצינן למימר דירושלמי לטעמיה דמפרש בספ"ק דע"ז טעמא דר"מ משום דבית אינו מצוי להתברך מתוכו שדה מצוי להתברך מתוכו וע' במ"ש בפ"ק דע"ז סי' ח'. וכן נמי סתם לן כותיה דר"מ בתרומות פ"ט משנת המנכש עם העובד כוכבים בחסיות. ופלוגתא דר"מ וחכמים בפ"ב דמכשירין. וע' בתו' רי"ד פ"ק דקדושין דף מ"א ע"ב: וכתב הח' ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וז"ל בסוף דבריו. וגם הב"י סובר כן שהרמב"ם ז"ל סובר שההלכה היא שאין קנין לעובד כוכבים בא"י וכן מוכח בהדיא בהרמב"ם ז"ל ובסמ"ג סי' קל"ג ע"ש. ואח"כ חזר הרמב"ם ז"ל ממה שפי' במשניות כ"פ דאין הלכה כמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י. והתימה על ר"ע ז"ל שתפס ל' הרמב"ם ז"ל ממה שהוא עצמו חזר בו עכ"ל ז"ל. ובירושלמי איכא נמי מאן דמוקי למתני' כמ"ד יש קנין ע"ש או בה"ר שמשון ז"ל. ומצאתי בס' חרדים שחבר הח' הר"ר אלעזר אזכרי ז"ל שכתב תשובת שאלה שמצא ה"ר שלמה אבסאבן ז"ל להרמב"ם ז"ל כתוב בה שאע"פ שיש קנין לעובד כוכבים מה"ת בא"י להפקיע מן המעשר מ"מ מד"ס אין קנין וחייבת במעשר מדרבנן. ע"כ:
9.
One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds. Gleanings, the forgotten sheaf and the peah of non-Jews are subject to tithes, unless he [the non-Jew] had declared them ownerless.
משנה י
אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת:
ברטנורה
הנושר בשעת הקצירה. שבלים הנופלים בשעת הקצירה:הכהו קוץ. כל היכא דנושר מחמת אונס אינו לקט, דכתיב (ויקרא י״ט:ט׳) ולקט קצירך, אין לקט אלא מחמת קציר:תוך היד. אנשר קאי, כלומר תוך היד ונשר, תוך המגל ונשר, דהנושר מתוך היד ומתוך המגל לעניים. אבל הנושר מאחר היד מנדנוד ידו ומאחר המגל מכח תנועת המגל, לבעל הבית, דאין זה בדרך קצירה:ראש היד. כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו, הנושר משם, וכן הנושר מראש המגל:רבי ישמעאל אומר לעניים. דדמי לתוך היד ולתוך המגל:ורבי עקיבא אומר לבעל הבית. דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל. והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב
קצר מלא ידו תלש מלא קמצו. זה לשון הרמב"ם בפ"ד ממ"ע היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ וכו'. התבאר שינוי לשון משנתינו. ומה ששינה עוד הרמב"ם לכתוב מלא זרועו לפי שכשקוצר במגל מקבץ בידו אחרת מלא ידו. ולפעמים מלא זרועו. אבל כשתולש אי אפשר אלא בקומץ ידו כי לא בזרוע יגבר איש לתלוש:
של בעל הבית. כלפי עני קוראהו בעל הבית. אע"ג דיותר נכון היה למתני בעל השדה ואולי דנקטיה סירכא דרפ"ק דשבת העני בחוץ ובעה"ב בפנים:
תוך היד ותוך המגל. ל' הר"ב אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר תוך המגל ונשר. ר"ל תוך היד קאי אנשר וכאילו תני תוך היד ונשר. וכן נמי תוך המגל כאילו תני תוך המגל ונשר:
אחר היד. פי' הר"ב מנדנוד ידו. ר"ל שמה שיפול מחמת נדנוד היד ויפול לאחורי היד הרי הוא אונס. וכן מחמת נדנוד המגל ויפול אחורי המגל גם הוא אונס:
ראש היד. ל' הר"ב כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו כלומר במקום שראשי אצבעותיו מונחים על פס היד. ואין זה תוך היד גם אין זה אחר היד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה. שבלין הנופלין בשעת קצירה מתוך המגל או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים לקצור ולמעוטי אחר היד דתנן לקמן וה"ט דדרשי' מחמת קצירה והכי איתא בתו"כ אין לקט אלא הבא משעת קצירה ומש"ה ממעטי' בירוש' לעי' פ' מלבנות ולקמן לקט קטוף והיינו דוקא גבי דבר דדרכו ליקצר דדוקא גבי פאה הוא דמרבינן תולש ועוקר אפי' בדבר שדרכו ליקצר מיתורא דקראי אבל גבי לקט קצירך כתיב: היה קוצר קצר מלא ידו. דברים הנקצרים: תלש מלא קומצו. דברים שדרכן ליתלש: תוך המגל. קרי חדודו. אחר המגל קרי גבו. הרש"ש ז"ל:
תוך היד ותוך המגל לעניים. כ' הח' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל רישא דמתני' קשיא אסיפא. דברישא קתני תוך היד ותוך המגל לעניים ואי תרווייהו בעינן כדי שתהיה לעניים כלו' דכשנושרת שבלת מתוך השבלים שקבץ בידו וגם היא בתוך המגל הויא לעניים משמע הא מתוך ידו והיא מאחורי המגל שהכניס המגל בינה לשאר השבלים ומכח אחורי המגל נחתכה ונפלה. או אם היא בתוך המגל ולאחורי ידו שאינה בתוך פס ידו וחתכה במגל ונפלה הויא לבעה"ב. וסיפא קתני אחר היד וגם היא אחר המגל לבעה"ב הא תוך ידו או תוך מגל לעניים. ואי רישא או או קתני דבחדא לטיבותא הויא לעניים קשיא סיפא דקתני אחורי היד או אחורי המגל לבעה"ב. וע"כ כי היכי דלא תקשי צ"ל דרישא וסיפא אין פירושם שוה. ובירוש' רב כהנא ורב תחליפא חד פי' דרישא לאו או או קתני אלא כדי שתהיה השבלת הנושרת לעניים תרתי לטיבותא בעי שתהיה בתוך ידו ובתוך המגל וסיפא קתני או או אם היא אחר היד ובתוך המגל או אחר המגל והיא בתוך היד הויא לבעה"ב. וחד אמר איפכא דרישא או או קתני דבחדא לטיבותא הויא לעניים וסיפא מצריך תרתי לריעותא כדי שתהיה לבעה"ב:
ראש היד וראש המגל. שהיו שבלים נוגעים בראשי האצבעות וחתכן: ר' ישמעאל אומר לעניים. דס"ל דקציר קרינן ביה ודמי לתוך היד. וזהו לפי' האחד. ולפי' האחר או או קתני והיינו שידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו הנושר משם או הנושר מראש המגל בחדא מנייהו ר"י סבר לעניים ור"ע סבר לבעל הבית. הרש"ש ז"ל:
10.
What are gleanings? That which falls down at the time of harvesting. If while he was harvesting, he harvested a handful, or plucked a fistful, and then a thorn pricked him, and what he had in his hand fell to the ground, it still belongs to the owner. [That which drops from] inside the hand or the sickle [belongs] to the poor, but [that which falls from] the back of the hand or the sickle [belongs] to the owner. [That which falls from] the top of the hand or sickle: Rabbi Ishmael says: to the poor; But Rabbi Akiva says: to the owner.
משנה יא
חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט:
ברטנורה
חורי הנמלים. דרך הנמלים לכנוס תבואה בחוריהן:שבתוך הקמה. עד שלא התחילו לקצור:של בעל הבית. שאין לעניים בקמה כלום:שלאחר הקוצרים. לאחר שהתחילו לקצור חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט. הלכך החטים העליונים שבחורים או שבלים העליונים לעניים דיש שם מן הלקט, אבל חטים התחתונים לבעל הבית דמן הקמה היה. ואלו הן עליונים כל שהן לבנים, ואלו הן תחתונים הירוקים שנוטים להשחיר ונכרים שהם ישנים:ר״מ אומר הכל לעניים. שאי אפשר לגורן בלא ירקון, ושמא אלו הירוקים מן התבואה חדשה שקצרו עכשיו שיש בה חלק לעניים:שספק לקט לקט. דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם משלך. והלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב
שלאחר הקוצרים. לשון הר"ב חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט [וכו']. שספק לקט לקט ת:"ק נמי סבירא ליה. ולא פליג אדרבי מאיר אלא בתחתונים משום דסבירא ליה דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. וכעין שפירשו התוס' בחולין פרק הזרוע (חולין דף קלד) אמתניתין דהכא. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב ואלו הן [התחתונים] הירוקים וכו' וניכרים שהם ישנים. קשה קצת מאי יישון שייך בין קמה לקציר. ולכך נראה בעיני דדברי הר"ב מורכבים מפירוש הר"ש ופירוש הרמב"ם. שמה שכתב הר"ב שנוטים להשחיר הם דברי הרמב"ם שכתב והזרע התחתון והוא השחור וכו'. ומה שכתב דמן הקמה היה. הוא מהר"ש. אבל נראה לי דמ"ש הר"ש ירוקים [*והוא מהירושלמי] פירושו ככרתי כמו שהם הגרעינים כשעדיין לא נגמרו כל צרכן ולא נתבשלו כדי לקצור וז"ש הר"ש כשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה ע"כ. משמע דירוקים היינו קודם שמתלבנים והיינו ככרתי וכדפרישית. ולהרמב"ם שפירש שחור הרי כתב שנאמר שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה ע"כ. ורצה לומר שהיה מותר לכל אדם כדתנן בפ"ח משילכו הנמושות וא"כ הר"ב שכתב שחור לא הוה ליה לכתוב מן הקמה אלא משנה שעברה או לא הוה ליה לכתוב שחור אלא ככרתי וכדפרישית:
שספק לקט לקט. כתב הר"ב דכתיב לעני וגו'. מ"מ הוצרך לפרש שאי אפשר לגורן [והוא מהירושלמי] דאם לא כן מאי ספיקא איכא והיינו נמי טעמא דת"ק דלעיל דאע"ג דסבירא ליה נמי שספק לקט לקט. מכל מקום סבירא ליה דתחתונים של בעל הבית משום דליכא ספיקא בהו קמיה ת"ק. ומה שכתב הר"ב והלכה כר"מ כתב בעל כ"מ בפ"ד ממ"ע שכן משמע בירושלמי ובש"ס דידן [בחולין] פרק הזרוע [*והא דדרשינן מתעזוב הנח לפניהם משלך ובריש פרקין דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו ונ"ל דאי להך לחודא אתא ה"ל לכתוב עזוב וכתיב תעזוב משמע אתה משלך עזוב ואי להך לחודא לכתוב תתן אלא יבוזו כדלעיל נמי]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר: בדלית גפן המודלה ע"ג כותל גבוה: ובדקל שגבוה הוא: בעל הבית מוריד ומחלק לעניים שלא יסתכנו כשידחקו זה את זה. ואינו משליכו לפניהן. שמא יתכוון להשליך סמוך לקרובו עני: רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אילני אגוזי פרך. קאקוסניססע בל"א. שחלקים וגבוהים מאד. ונראה לי דת"ק ס"ל דכיון דפסוק א' מחייבו ליתן מחובר. וכ' א' מחייבו ליתן בתלוש. מסתבר שלא חייבתו תורה להטריח כ"כ באילנות שגבוהים ביותר ואף שאין אלו גדלין בא"י הרי כבר כ' הרמב"ם [בפ"א ממתנת עניים] שנוהגים כל מתנת עניים גם בח"ל [אב"י ועי' שיר השירים וי"ו י"א. ואגוזי פרך דערלה פ"ב ועי' מעשרות פ"א ב'. ועוד דשיעורין הלמ"ס כסוכה ד' ה' ב' ובתוכם שיעור דאגוז לשבת ואתרוג לר"מ כשבת דפ"א. א'. ובודאי שיער בפירות דא"י וי"ל דכונת ע"ר על חלוקי אגוזים דוקא שהוא מין בפני עצמו]: אפילו תשעים ותשעה עניים וארישא קאי. ולא זכיתי לידע למה נקט צ"ט ולא ק' שהוא מניין שלם [אב"י ול"מ נ"ל דאתא לאשמועינן דאפילו באו כל הק' יחד תחלה והיו להם דעה א'. ואח"כ בשעת החלוקה נטה האחד בדעתו מחביריו הרבים. אם אמר כהלכה שומעין לו]: אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין אף שחזק מחביריו: בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה אף שאינו מתכוון להלכה. רק משום שחלש מחבריו: נטל א' מעניים: מקצת פאה וזרקה על השאר וסבור לקנות בהכי: אין לו בה כלום אף פאה שזרק קנסוהו: נפל לו עליה וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א: ופירש או: טליתו עליה מעבירין אותה הימנו הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו: וכן בלקט קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו: וכן בעומר השכחה נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה: פאה אין קוצרין אותה במגלות זענזען: ואין עוקרין אותה בקרדומות האקקע: כדי שלא יכו איש את רעהו בחטפם הפאה: שלש אבעיות ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול: בשחר שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם: ובחצות שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם: ובמנחה זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל: רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה: רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]: של בית נמר שם משפחה: היו מלקטין על החבל רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם: ונותנים פאה מכל אומן ואומן שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם: עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה אף שעדיין מונחים שם: רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור בשעה שמפנה עמרים להגדיש ושכח. אז גר הוא. ולחכמים מדאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. דהוקשו אהדדי: הקדיש קמה ופדה קמה בעודה קמה: עומרין ופדה עומרין חייב בשכחה: קמה ופדה עומרין פטורה מפאה משום דבשעת הקציר של הקדש היה ולא קרינן ביה קצירך. ובשכחה פליגי חכמים ור"י כמ"ו בגר: כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כפ"א דמעשרות מ"ב: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון דאל"כ הו"ל כמסייע לא' והו"ל כגוזל [כפ"ה מ"ו] ודוקא בעשיר שלקט לעני. דצריך ב' מגות. מגו דהפקיר המגביה נכסיו והיה עני. ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואפ"ה ס"ל לר"א דזכה ליה. דאע"ג דהשדה הוא שלו ולא מצי זכי לנפשיה. דהרי גם העני מחוייב ליתן פאה משדה שלו עכ"פ מדאמרינן מגו דמפקיר נכסיה. הרי הפקיר גם שדה זו אבל מעני לעני. לכ"ע זכי ליה. ואף דאפי' לסייע לעני אסור כפ"ה מ"ו. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם לכתחילה: הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים משדה עובד כוכבים בא"י: חייב במעשרות דשדה עובד כוכבים פטור מפאה אפי' קצרו ישראל. וכ"כ שדה ישראל חייב בפאה אפי' קצרו עובד כוכבים דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כב"מ ע"א ב'] ומקרי שפיר קצירך. וקיי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשרות ורק מרוח עובד כוכבים בשדה שלו בא"י פוטר: אלא אם כן הפקיר לעניים ועשירים דאז לכ"ע הפקר פטור ממעשר רק דבהפקיר וחזר וזכה קמה. התבואה חייב בתרומ"ע. ובהפקיר וחזר וזכה שבלים. אף אם הפריש אינה תרומה כלל [רמב"ם תרומות פ"ב הי"ב]. ואע"ג דהכא הרי אין קנין לעובד כוכבים. והו"ל כמפקיר שדה שאינו שלו. אפ"ה לענין הפקרו כדיליה הוה: איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו ר"ל מלא זרועו או תלש וכו': תלש מלא קמצו מלוא כף ידו. ובין בזה או בזה הכהו וכו': הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית מדלא נשר מחמת קציר: תוך היד או תוך וכו': ותוך המגל לעניים דבנשר תוך עקמימות המגל והיד. כנשר ע"י קצירה דמי: אחר היד ואחר המגל מכח תנועת היד והמגל: רבי עקיבא אומר לבעל הבית נ"ל דר"י מספקא ליה אי מחשיב קציר וספק לקט לקט כסוף פרקן. אלא דק"ל א"כ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ז ב] וברמב"ם [מתנות עניים פ"ד] לא הביא בזה הלכה כמאן רק בפירוש כאן כ' דהלכה כרע"ק וצ"ל דלרע"ק כל שלא נמצא תוך המגל מחשב כאילו וודאי שלא מחמת קציר נשר [אב"י כונת ע"ר זצוק"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו שם רפ"ד כתב איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה הרי ממילא משמע מזה דכל שאינו תוך דהיינו לאחר או בראש המגל אינו לקט. וכיון דאפ"ה כ' הרמב"ם להדיא בסוף דהנופל מאחר המגל אינו לקט. א"כ כ"ש דהיה לו להזכיר ג"כ הדין דבראש המגל]: חורי הנמלים שנמצא תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה להר"ש מיירי שלא התחיל לקצור עדיין. ולרש"י [חולין קל"ד א'] אפי' התחילו לקצור. רק שהחורין במקום שעדיין קמה: שלאחר הקוצרים לר"ש ר"ל שכבר התחילו לקצור אף שהחורין במקום שעדיין קמה. ולרש"י שהחורין במקום הנקצר כבר. ויש לחוש שמא מלקט הוא [ועי' מעשרות פ"ה מ"ז]: העליונים דוקא כשהן לבנים. כתבואה שנגמרה כל צרכה: לעניים והתחתונים ר"ל כשהן ירוקים דמוכח דמשל קמה כשעדיין היתה ירוקה קרסמוה נמלים והביאוה: רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט נ"ל דר"מ לטעמיה דחייש למעוט שבלים שלא נתבשלו עדיין בשעת קציר ושמא הן היו לקט ומהן הביאו. ונ"ל דדוקא בלקט פליגי. מדספק אי אית לעניים גביה. דשמא לא נשר. משא"כ בס' פאה כ"ע מודו דחייב. מדהו"ל חיוב וודאי ופטור ס'. לא גרע מס' גזל א' מחמשה [פט"ו דיבמות מ"ז] וזה דלא כלחם שמים יע"ש. וקיי"ל כר"מ [רמב"ם פ"ד ממתנות עניים ה"ט]. משום דקמה בחזקת חיוב קיימא [כחולין קל"ד א']. ועי' לקמן [פ"ז מ"ד]:
מלכת שלמה
חורי הנמלים וכו'. ה"ר יהוסף ז"ל הגיה חוררי בשני רישי"ן והרי"ש הראשונה בשבא. וכן הגיה במתני' דס"פ בתרא דמעשרות. ומאי דקשה אמתני' מההיא דגר שנתגייר והיתה לו פרה דבשלהי פ' הזרוע נכתב שם. ובירוש' משמע דאיכא דסבר דת"ק דפליג אר"מ הוא ר' יהודה בן אגרא. דהכי קאמר התם א"ל ר"מ לר"י בן אגרא אי אתה מודה לי שספק לקט לקט. ותו איתא התם למ"ד א"ל ר"מ לחכמים אי אתם מודים לי שספק לקט לקט. אבל שם בפ' הזרוע השיב ר' יוחנן לר"ש בן לקיש כד רמי ליה האי מתני' אההיא דהתם השיבו אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה לאותה מתני' דפאה וכך אני שונה בסופה דברי ר"י בן אגרא שאמר משום ר"מ. דתניא ר' יהרדה בן אגרא אומר משום ר"מ ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. ולאו ר"מ אומר סתמא אני שונה דתיקשי לי סתמא דהתם דהיינו ר' מאיר אר' מאיר דהכא. תו איכא התם כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי ליה דאשכח לר"מ במתניתא אחריתא דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר אמתני' דהכא דקתני ספק לקט לקט ושני ליה בלשון אגרא אני שונה אותה פי' למתני' דפאה. ובירושלמי ודל לא תהדר בריבו אבל תהדרהו במתנותיו:
בפי' ר"ע ז"ל. דכתיב לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם וכו'. כתב הח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל שפי' הראב"ד ז"ל בתו"כ דמפיק לי' מדכתיב תעזוב יתירא א' בפ' קדושים וא' בפ' אמור ע"כ:
11.
[Grain found in] ant holes where the stalks are still standing, behold it still belongs to the owner. After the harvesters [had passed over them], those found in the top parts [of the ant holes belong] to the poor, but [those found] on the bottom parts [belong] to the owner. Rabbi Meir says: it all belongs to the poor, for gleanings about which there is any doubt are regarded as gleanings.