Mishnah

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule

טהורות

ידים

Tahoros

Yadayim

Chapter 4

1 2 3 4

א ב ג ד ה ו ז ח

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8

משנה א

בּוֹ בַיּוֹם נִמְנוּ וְגָמְרוּ עַל עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם, שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי לֻגִּין וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה, שֶׁהִיא טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם כִּשְׁמָהּ:

ברטנורה בו ביום. אפירקין דלעיל קאי, אמלתיה דר׳ שמעון בן עזאי, דמיירי ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה. וכל מקום שנאמר במשנה בו ביום, על אותו יום נאמר:נמנו. עמדו למנין, לדעת מנין המטמאים ומנין המטהרים, וגמרו הדין על פי הרוב:עריבת הרגלים. עריבה עשויה לרחיצת הרגלים:שנסדקה. סמוך לשוליה, ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת:טמאה מדרס. דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה, והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה:שר׳ עקיבא. היה חולק ואומר עריבת הרגלים כשמה, כלומר כשמה כן היא, שאין שם מדרס עליה. ואין הלכה כר׳ עקיבא:

תוסופות יום טוב טמאה מדרס. לשון הר"ב דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה. והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה. וזה דבר תימה שא"כ גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. שכן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. שמשמשת ישיבה עם מלאכתה. כדתנן במשנה ט' פי"ט דכלים ובפ"ך דכלים מ"ב מפרש הר"ב בעריבה זו. שכשנסדקה אינה ראוי' אלא לשכיבה וכשלא נסדקה א"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והר"ש כתב וז"ל טמאה מדרם בת"כ מרבה לה מדכתיב כל כלי. וממעט כפה סאה. מדכתיב אשר ישב. (והעתיקה הר"ב במשנה ג' פ"ך דכלים) והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. כלומר דעריבה קודם שנסדקה. נמי רגילים לישב עליה. ובפ' עשרים דכלים (משנה ב') פירשתי שרגילים ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה. שהעיסה סותמת הסדק. ואין המים יוצאין ע"כ. מבואר מדבריו דבראשונה הוא סבור. דעריבה זו מכי נסדקה. לא חזיא לשום מלאכה והוקשה לו לשון הברייתא שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וזו אינה ראויה למלאכה כלל. ומש"ה הוצרך לפרש דהא דקאמר שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. היינו קודם שנסדקה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא שהיו משמשים ישיבה עם מלאכתם. כלומר בשעת מלאכה. דא"כ אף קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. אלא ה"ק שאף ע"פ שהיא נעשית למלאכה. מ"מ עם זה היו רגילים ג"כ לישב עליה. אלא שאין יכולים לעשות בה מלאכה כשיושבים עליה וצריכין שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ועיקרה ודאי למלאכה נעשית. ולפיכך קודם שנסדקה אינה טמאה מדרס. אבל אחר שנסדקה ואינה ראויה למלאכה. נמצא שנשארת לישיבה. כמו שהיתה ג"כ מאז מקודם שנסדקה. דחזיא לישיבה נמי. לפיכך כשאינה ראויה עוד למלאכה. נשארת לישיבה וטמאה מדרס. ומיהו משמשת ישיבה עם מלאכתן דגבי תיבה שפתחה מצדה. היינו בשעת מלאכתם. ראויה לישב עליה ג"כ. ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. ולפיכך לעולם טמאה מדרס. כך צריכין לפרש לדברי הר"ש הראשונים. והן הנה דברי הר"ב דהכא. אבל הוא פירוש רחוק. שבברייתא ההיא דת"כ שנאו בהדדי. תיבה שפתחה מצדה. ועריבה זו שנסדקה. וכמ"ש הר"ב בפ"כ דכלים משנה ג' ואתרווייהו מסיק מרבה אני את אלו שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וצריך אתה לומר דלצדדין קאמר. והא כדאיתא. והא כדאיתא. ולכך הדר ביה הר"ש מהא. וכתב דבפ"ך דכלים פירש בענין אחר. דאף אחר שנסדקה חזיא ללישה אבל אין מקפידין עוד על מלאכתן ומשמשת ישיבה עם המלאכה. דהיינו שאין אומרים לו עמוד. וכן מפורש בדבריו שם. שכתב* שנסדקה אמר ליה עמוד כו'. אבל כשנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתן. ומ"מ קצת דוחק ג"כ. דעם מלאכתן דתיבה היינו שעושים בה מלאכה. ובאותה שעה הוא יכול לישב עליה. ואילו דעריבה אין נראה שלשין בה והוא יושב עליה. אלא ששוין הן ישיבה ומלאכה. ואין הישיבה נדחית מפני המלאכה. שאין אומרים לו עמוד כו'. והר"ב כתב שם בכלים פ"ב שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה. ולשון הרמב"ם שם אינה ראויה ללוש בה. וראויה לכפתה ולישב עליה כו'. ולפיכך נ"ל שכל מה שנדחק הר"ש. הוא ללא צורך. דמאי דהוקשה לו לישנא דמשמשת ישיבה עם מלאכתן. מעיקרא לאו קושיא הוא. דמשום תיבה שפתחה מצדה. איצטריך למתני הכי. דודאי דהיא ראויה למלאכה. וא"כ מן הדין היה לנו להוציא מדין מדרס. לכד אמר שמשמשת ישיבה עם מלאכתן. והא ודאי דמכ"ש העריבה שאין לה מלאכה כלל אלא ישיבה בלבד. שבדין אנו מרבים אותה לטומאת מדרס. וזו היא דעת הרמב"ם. וכפי' הר"ב דכלים והוא עיקר. ולא כפירושו דהכא. נ"ל: שר"ע אומר כו'. וסתם מתני' דכלים דלא כר"ע. הר"ש:

יכין מלכת שלמה

1.

On that day the votes were counted and they decided that a footbath holding from two logs to nine kavs which was cracked could contract midras uncleanness. Because Rabbi Akiva said a footbath [must be considered] according to its designation.

משנה ב

בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ, כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת בְּכָל זְמַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמַן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבְּלַנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

ברטנורה כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. משנה זו בתחילת מסכת זבחים היא שנויה, ושם פירשנוה:

תוסופות יום טוב כל הזבחים כו'. ברפ"ק דמסכת זבחים שנויה זו הבבא. והבבא שאחריה אמר ר"ש בן עזאי כו' שנויה שם במ"ג:

יכין מלכת שלמה

2.

On that day they said: all animal sacrifices which have been sacrificed under the name of some other offering are [nevertheless] valid, but they are not accounted to their owners as a fulfillment of their obligations, with the exception of the pesah and the sin-offering. [This is true of] the pesah in its correct time and the sin-offering at any time. Rabbi Eliezer says: [with the exception] also of the guilt-offering; [so that this refers to] the pesah in its correct time and to the sin- and guilt-offerings at any time. Rabbi Shimon ben Azzai said: I received a tradition from the seventy-two elders on the day when they appointed Rabbi Elazar ben Azariah head of the college that all animal sacrifices which are eaten and which have not been sacrificed under their own name are nevertheless valid, but they are not accounted to their owners as a fulfillment of their obligations, with the exception of the pesah and the sin-offering. Ben Azzai only added [to these exceptions] the wholly burnt-offering, but the sages did not agree with him.

משנה ג

בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב, מַה הֵן בַּשְּׁבִיעִית. גָּזַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַעְשַׂר עָנִי. וְגָזַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, עָלֶיךָ רְאָיָה לְלַמֵּד, שֶׁאַתָּה מַחְמִיר, שֶׁכָּל הַמַּחְמִיר, עָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֲנִי לֹא שִׁנִּיתִי מִסֵּדֶר הַשָּׁנִים, טַרְפוֹן אָחִי שִׁנָּה, וְעָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. הֵשִׁיב רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם חוּץ לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּץ לָאָרֶץ, מַה מִּצְרַיִם מַעְשַׂר עָנִי בַשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעְשַׂר עָנִי בַשְּׁבִיעִית. הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, בָּבֶל חוּץ לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּץ לָאָרֶץ, מַה בָּבֶל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַשְּׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְרוֹבָה, עֲשָׂאוּהָ מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב, שֶׁהֵם קְרוֹבִים, נַעֲשִׂים מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עֲלֵיהֶם בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אַתָּה כִמְהַנָּן מָמוֹן, וְאֵין אַתָּה אֶלָּא כְמַפְסִיד נְפָשׁוֹת. קוֹבֵעַ אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲרֵינִי כְמֵשִׁיב עַל טַרְפוֹן אָחִי, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן דְּבָרָיו. מִצְרַיִם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וּבָבֶל מַעֲשֶׂה יָשָׁן, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֶׂה חָדָשׁ. יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה יָשָׁן. מִצְרַיִם מַעֲשֵׂה זְקֵנִים, וּבָבֶל מַעֲשֵׂה נְבִיאִים, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֵׂה זְקֵנִים. יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה זְקֵנִים, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה נְבִיאִים. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. וּכְשֶׁבָּא רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּלוֹד, אָמַר לוֹ, מַה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִים מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר, סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם (תהלים כה). צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, אַל תָּחֹשּׁוּ לְמִנְיַנְכֶם. מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ עַד הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁעַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית:

ברטנורה עמון ומואב מה הן בשביעית. אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון שהיא נחלת ראובן וגד, דההיא ארץ ישראל היא, אפילו אם תמצא לומר שלא כבשוה עולי בבל, על כרחך שביעית נוהגת בה, דהא תנן במסכת שביעית פרק הפיגם, שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל. ועבר הירדן היא ארץ סיחון. אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא כבשו מעולם איירי. תדע, מדמייתי עלה מבבל וממצרים:לא שיניתי מסדר השנים. של עולם. אחר השנה של מעשר עני מביאין מעשר שני, והרי בששית מעשר עני, לפיכך ראוי בשביעית מעשר שני:המעשר והתרומה. ועל כרחך המעשר האמור כאן, מעשר שני הוא, דומיא דתרומה שהיא קודש, ולא מעשר עני שהוא חול גמור, ואין לדחות מעשר שני מפני עניים:כמשיב על דברי טרפון. לסייע לו:אבל לא לענין דבריו. כלומר ולא מטעמיה:מצרים מעשה חדש. שהזקנים שהיו אחר עזרא תיקנו להפריש מעשר במצרים:ובבל מעשה ישן. תקנת נביאים שהיו קודם חרבן הבית, ונשכח הדבר, דשמא לא היה צורך עניים באותה שעה:מעשה נביאים. ועל פי נבואה עשו הוראת שעה, ואין למדים ממנה:הלכה למשה מסיני. לאו דוקא. דאין זה מן התורה, אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני. מיהו בתוספתא משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר:

תוסופות יום טוב עמון ומואב מה הן בשביעית. לשון הרמב"ם וראוי להוציא התרומה והמעשר בח"ל. (מארצות הסמוכים לא"י. והם מצרים. ועמון ומואב ובבל. וכל זה) מדרבנן. כמו שנתבאר במקומות. תוספתא ע"כ: גזר ר"ט מעשר עני. כדמסיק טעמא שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה. ובדין הוא דאפילו תרומה גדולה לא נתקן. אלא יהא הכל מ"ע. אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים. תוספות פ"ק דחגיגה דף ג' (ד"ה עמון): שאתה מחמיר. לפי שמעשר שני קדש. ומעשר עני חול. הרמב"ם: שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. וסוף הפסוק הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' אם לא אפתח לכם ארובות השמים. והריקותי לכם ברכה עד בלי די: וכשבא ר"י בן דורמסקית אצל ר"א בלוד. שר"א לא היה אצל המנין מפני המחלוקת. שע"י כן ברכוהו. כמ"ש הר"ב במשנה י' פ"ה דכלים. כ"כ הרמב"ם: אל תחושו למנינכם. אל יהו לכם שום חשש וגמגום. במה שמניתם ותקנתם. שהרי הסכמתם להלכה. רש"י פ"ק דחגיגה דף ג': הלכה למשה מסיני. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' מיהו בתוספתא משמע דהל"מ ממש קאמר. וכ"כ הר"ש. והא דקתני והנדון שלפנינו מעשה זקנים. היינו מקמי דידעי עדותו של ר"א. והכ"מ בפ"ו מהלכות מתנות עניים [הלכה ה'] תמה על הרמב"ם שכתב הל"מ מהא דקתני מעשה זקנים. ולי נראה דלא מכרעא כלל:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה גזר ר' טרפון מעשר עני פי' מלבד מעשר ראשון: אמר לו ר' ישמעאל אלעזר בן עזריה אחי עליך ראיה ללמד וכו' כך ראיתי קצת בעלי משנה גורסין בילדותי אבל אני לא מצאתי מורגל. לומר לשון זה של אחי רק ר' אלעזר בן עזריה וכדאיתא נמי בפ"ק דברכות דף י"א א"ל ר' אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל ישמעאל אחי אמשיל לך משל לה"ד לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתין אף וכו' כך: שאתה מחמיר שמעשר שני קדש וצריכין הבעלים להעלותו ולאכלו בירושלם ומעשר עני חול והמחמיר בדברי סופרים עליו ראי' ללמד: השיב ר' אלעזר בן עזריה מה בבל מעשר שני בשביעית אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית כך צ"ל: מצרים מפני שהיא קרובה כך הגרסא בקצת דפוסים. אלא כמפסידן נפשות וקובע אתה וכו' כך מצאת. מוגה. הריני כמשיב על טרפון אחי רוצה לומר שהוא משיב לר' אלעזר בן עזריה כמו שהשיב לו ר' טרפון: אצל ר' אליעזר ללוד ביו"ד צ"ל: צא ואמור להם משמי אתם אל תחושו וכו' כך מצאתי מוגה: עד הלכה למשה מסיני ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת עד: שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכך העיד ג"כ ר' דוסא בן הרכינס בשם חגי הנביא בפ"ק דיבמות דף י"ו. תניא בתוספתא א"ר יוסי בן דורמסקות אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי לר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומים בלוד אמר לי מה חדוש היה לכם בבית המדרש אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר סוד ה' ליראיו ואומר גלה סודו אל עבדיו צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב"ז שקבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים מן משה הל"מ שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ע"כ. ופי' הר"ש ז"ל תלמידיך אנו בפ"ק דחגיגה משמע שלא אמר כן וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך לפי שלא אמר כן ושמא תנאי הוא. ונביאים ממשה משמע הלכה למשה מסיני ממש עכ"ל ז"ל:

3.

On that day they said: what is the law applying to Ammon and Moab in the seventh year? Rabbi Tarfon decreed tithe for the poor. And Rabbi Elazar ben Azariah decreed second tithe. Rabbi Ishmael said: Elazar ben Azariah, you must produce your proof because you are expressing the stricter view and whoever expresses a stricter view has the burden to produce the proof. Rabbi Elazar ben Azariah said to him: Ishmael, my brother, I have not deviated from the sequence of years, Tarfon, my brother, has deviated from it and the burden is upon him to produce the proof. Rabbi Tarfon answered: Egypt is outside the land of Israel, Ammon and Moab are outside the land of Israel: just as Egypt must give tithe for the poor in the seventh year, so must Ammon and Moab give tithe for the poor in the seventh year. Rabbi Elazar ben Azariah answered: Babylon is outside the land of Israel, Ammon and Moab are outside the land of Israel: just as Babylon must give second tithe in the seventh year, so must Ammon and Moab give second tithe in the seventh year. Rabbi Tarfon said: on Egypt which is near, they imposed tithe for the poor so that the poor of Israel might be supported by it during the seventh year; so on Ammon and Moab which are near, we should impose tithe for the poor so that the poor of Israel may be supported by it during the seventh year. Rabbi Elazar ben Azariah said to him: Behold, you are like one who would benefit them with gain, yet you are really as one who causes them to perish. Would you rob the heavens so that dew or rain should not descend? As it is said, "Will a man rob God? Yet you rob me. But you: How have we robbed You? In tithes and heave-offerings" (Malakhi 3:8). Rabbi Joshua said: Behold, I shall be as one who replies on behalf of Tarfon, my brother, but not in accordance with the substance of his arguments. The law regarding Egypt is a new act and the law regarding Babylon is an old act, and the law which is being argued before us is a new act. A new act should be argued from [another] new act, but a new act should not be argued from an old act. The law regarding Egypt is the act of the elders and the law regarding Babylon is the act of the prophets, and the law which is being argued before us is the act of the elders. Let one act of the elders be argued from [another] act of the elders, but let not an act of the elders be argued from an act of the prophets. The votes were counted and they decided that Ammon and Moab should give tithe for the poor in the seventh year. And when Rabbi Yose ben Durmaskit visited Rabbi Eliezer in Lod he said to him: what new thing did you have in the house of study today? He said to him: their votes were counted and they decided that Ammon and Moab must give tithe for the poor in the seventh year. Rabbi Eliezer wept and said: "The counsel of the Lord is with them that fear him: and his covenant, to make them know it" (Psalms 25:14). Go and tell them: Don't worry about your voting. I received a tradition from Rabbi Yohanan ben Zakkai who heard it from his teacher, and his teacher from his teacher, and so back to a halachah given to Moses from Sinai, that Ammon and Moab must give tithe for the poor in the seventh year.

משנה ד

בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה, גֵּר עַמּוֹנִי, וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבֹא בַקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֻתָּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים כג), לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן. כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י), וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה מט), וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן, וּכְבָר חָזְרוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ט), וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ. הִתִּירוּהוּ לָבֹא בַקָּהָל:

ברטנורה שנאמר ואסיר גבולות עמים. שהיה מגלה בני עיר זו ומושיבן בעיר אחרת, ומגלה בני עיר אחרת ומושיבן בעיר זו:ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו. וכשם שאלו לא שבו, כך אלו לא שבו:והתירוהו לבוא בקהל. דכיון דמשבעים האומות אין אסור לבוא בקהל אלא עמוני ומואבי עד עולם, ומצרי ואדומי דור ראשון ושני, השתא שאין אלו האומות ידועים, שכבר נתבלבלו ונתערבו בין שאר האומות, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכל המתגייר מותר לבוא בקהל מיד:

תוסופות יום טוב א"ל ר"ג הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'. ותמיה בעיני. מאי ס"ד דר"ג. וכי לא ידע ר' יהושע מה שכתוב בתורה (עיין מ"ש בשם התוס' במשנה י' פ"ח דזבחים). אף יהודה הגר עצמו מסתמא הואיל ודחק עצמו לבית הועד של חכמים הגדול הזה כבר ידע מה שכתוב בתורה. וא"כ מה עלה על דעת (ר"ג) (כצ"ל הגר) שנסתפק ושאל. ונ"ל דר"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר"ג מן הכתוב הוא. מה שיש בפסוק תרי לא יבא. ולכך סבור היה ר"ג. שזהו מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהיה ספק עלינו אם אסורים הם. ור"י חשב שאפשר שר"ג סובר ספק אחר. ואתא לאתויי מלא יבא. והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל כו' וא"ל ר"ג הכתוב אומר וכו' כלומר אף אני יודע בלבולן של סנחריב ועל זה הייתי דורשה מקרא דאתא לאתויי משום דקרא מסייענו ואח"כ חשיב וגו' ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו. ומנליה. אבל למאי דפרישית למד כן מיתורא דקרא והשיב לו ר"י דהא לא מכרעא. דהא כתיב ושבתי את שבות בני ישראל וגו' ועדיין לא שבו. ה"נ דשל בני עמון. ויתורא דקרא. לדרשא אחריתא. *[כמו בממזר שכתב (ביה) נמי תרי לא יבא וא"א לומר לאסור ספק. דהא מותר הוא מדאורייתא. כדאיתא פ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ג)]:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בו ביום בא יהודה גר עמוני ברכות פ"ד דף כ"ט מייתי לה ושמעינן מינה דאפילו בו ביום לא מנע עצמו רבן גמליאל מבית המדרש וכן פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל א"ל ר"ג אסור אתה הסתכל שלא נמנע ר"ג מבית המדרש אע"פ שמינו נשיא לר' אלעזר בן עזריה והטעם שלא רצה להתבטל מתלמוד תורה ע"כ: וכי עמונים לא גרסי' רק עמונים. לחוד דמואבים לא הגלה אותם דהכי כתיב שאנן מואב מנעוריו וגו' עיין תוס' דמגלה בפ"ק דף י"ב ושם הקשו היכי קאמר דסנחריב בלבל עמון דבירמיה קחשיב להו באותם שהגלה נבוכדנאצר ותרצו לפי שסנחריב היה ראשון שבלבל נקרא הכל על שמו ע"ש וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל. וכן בסמ"ג דף מ' ע"ב: שכבר חזרו אית דגרסי וכבר חזרו. וכתוב בספר הלבוש דאבן העזר סימן ד' סעיף י' אבל האידנא אחר שעלה סנחריב וכו' עד ואע"פ דודאי מיעוטם נשארו במקומותם וה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ"מ אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהם וכל דפריש מרובא קא פריש ומותרים מיד ע"כ. והוא בטור שם ובמפרשים וכתבו רעז"ל: והתירוהו לבא בקהל בתוספתא מסיים בה אמר רבן גמליאל אף גר מצרי כיוצא בזה א"ל למצרים נתן לה קצבה הכתוב שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם ע"כ אבל ר' עקיבא משמע מתוספתא שהוא משוה המצרי לעמוני ושמא לא אסיק אדעתי' מה שנתן להם קצבה הר"ש ז"ל. נראה דה"פ וכיון שנתן להם קצבה כבר ודאי שבו למקומן ואין להתיר המצרי עד דור שלישי: ומצאתי כתוב בביאורי הר"ר אייזק שטיין שעל סמ"ג דדף מ' ע"ב וז"ל א"ל רבן גמליאל וכו' נ"ל שבלשון תימה השיב לר' עקיבא כלומר וכי ס"ד שאף המצרי יהא מותר מפני שבלבל סנחריב ודעת ר"ג כמו שהשיב ר' יהושע שניהם עונים על דברי ר' עקיבא ושניהם סוברים שגר מצרי אינו מותר אלא שר"ג עונה בקוצר וסתם דבריו ור' יהושע פי' דבריו ונדחקתי לפ' כן כי לקמן בדף מ"ח בע"ב כתב שר"ג ור' יהושע חולקין על ר' עקיבא ע"כ:

4.

On that day Judah, an Ammonite convert, came and stood before them in the house of study. He said to them: Do I have the right to enter into the assembly? Rabban Gamaliel said to him: you are forbidden. Rabbi Joshua said to him: you are permitted. Rabban Gamaliel said to him: the verse says, "An Ammonite or a Moabite shall not enter into the assembly of the Lord: even to the tenth generation" (Deuteronomy 23:4). R. Joshua said to him: But are the Ammonites and Moabites still in their own territory? Sanheriv, the king of Assyria, has long since come up and mingled all the nations, as it is said: "In that I have removed the bounds of the peoples, and have robbed their treasures, and have brought down as one mighty the inhabitants" (Isaiah 10:1. Rabban Gamaliel said to him: the verse says, "But afterward I will bring back the captivity of the children of Ammon," (Jeremiah 49:6) they have already returned. Rabbi Joshua said to him: [another] verse says, "I will return the captivity of my people Israel and Judah" (Amos 9:14). Yet they have not yet returned. So they permitted him to enter the assembly.

משנה ה

תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, וּכְתָב עִבְרִי, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אַשּׁוּרִית, עַל הָעוֹר, וּבִדְיוֹ:

ברטנורה תרגום שכתבו עברית. תרגום שבדניאל ועזרא וכגון כדנה תאמרון להום שבירמיה (פרק י׳), אם כתבו בלשון הקודש, וכן דברי הנביא הנאמרים בלשון הקודש שכתבן תרגום, אין מטמאים את הידים:כתב עברי. הכתב שבא מעבר הנהר. והכותיים כותבים בו עד היום, וישראל היו משתמשין באותו כתב בדברי חול. ובמטבעות של כתב הנמצאים בידינו היום שהיו מזמן מלכי ישראל, מפותחות באותו כתב. אבל הכתב שאנו כותבים בו ספרים היום, כתב אשורי הוא נקרא, והוא הכתב שהיה בלוחות. ונקרא אשורי, המאושר שהוא שבכתיבות, לשון באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל׳:י״ג):

תוסופות יום טוב וכתב עברי. פי' הר"ב הכתב הבא מעבר הנהר. ועברית שהוא לשון הקדש ג"כ. ע"ש שכך היה לשונם של בני עבר הנהר וכן פירש"י בפרשת לך לך. אברהם העברי שבא מעבר הנהר. ומ"ש הר"ב אבל הכתב שאנו כותבים וכו' ונקרא אשורי שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין כזה שאר הכתיבות. הרמב"ם. *[ועל העור. ואילו לענין כתיבת מגילה דתנן במשנה ב' פ"ב דמגילה על הספר. ופירש הר"ב קלף. ובפ"ח דשבת משנה ג' דתנן העור וקלף כל חד מלתא באפי נפשיה הוא. ולכך צריך לי עיון. אמאי סגי הכא בעור]:

יכין מלכת שלמה

5.

The Aramaic sections in Ezra and Daniel defile the hands. If an Aramaic section was written in Hebrew, or a Hebrew section was written in Aramaic, or [Hebrew which was written with] Hebrew script, it does not defile the hands. It never defiles the hands until it is written in the Assyrian script, on parchment, and in ink.

משנה ו

אוֹמְרִים צְדוֹקִים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם, פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי הוֹמֵרִיס אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד. הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים, עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים. אָמְרוּ לוֹ, לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָדוֹת. אָמַר לָהֶם, אַף כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, וְסִפְרֵי הוֹמֵרִיס, שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין, אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם:

ברטנורה אומרים צדוקין. המכחישין תורה שבעל פה נקראים צדוקים, על שם צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהתחילו בקלקלה זו תחילה. לפי ששמעו מאנטיגנוס רבן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אמרו, אפשר פועל טורח ועושה מלאכה כל היום כולו ולערב אינו מקבל שכר, ופירשו מדברי חכמים, ונתחברו עמהם כתות מישראל, ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים בדמשק ובקוסטאנטינ״א, והם לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, ואנו קורים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד:קובלין אנו עליכם. מתרעמים אנו על מדותיכם:פרושים. לחכמי ישראל היו קורין פרושים, לפי שאוכלין חוליהן בטהרה ופרושים ממגע עם הארץ, דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים:(וספרי המירם. ספרי המינים. ונקראים המירם, שהמירו דת האמת בדברי שקר): תרוודות. כפות שאוכלים בהן. לשון מלוא תרווד רקב:אף ספרי הקודש לפי חבתן היא טומאתן. שלא יעשם אדם שטיחין על גבי בהמה. ולפי דבריהם היה משיב להם, ולא לפי האמת. דטעמא דספרי הקודש מטמאין את הידים, כדי שלא יבואו הספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים, כדפרשינן בסוף זבים:

תוסופות יום טוב צדוקים. כ' הר"ב המכחישים כו'. ועיין מה שכתבתי במשנה י"א פרק קמא דאבות: כתב הר"ב כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה: קובלין. פי' הר"ב מתרעמים. וכתב הערוך והיה כי יצעק אלי (שמות כא) מתרגמינן ארי יקבל קדמי. אקבל קבילתי': *[והרי אומרים עצמות חמור טהורים. כדתניא בס"פ בהמה המקשה. בנבלתם ולא בעור. ולא בעצמות כו']: שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. לפי דבריהם היה משיב להם. כדפי' הר"ב בכתבי הקדש. דלפי האמת או בעצם אדם כתוב בתורה. אבל מצאנו כן לפי האמת בעור האדם במשנה ב' פ"ט דחולין: אף כתבי הקדש לפי חבתן כו'. פי' הר"ב שלא יעשה אדם שטיחין כו' בתוספתא הביאה הר"ש. דומיא דלפי חבתן שלא יעשה אדם עצמות כו' ומשום הכי ליכא לפרושי דר"ל שלא יפסידום העכברים:

יכין מלכת שלמה

6.

The Sadducees say: we complain against you, Pharisees, because you say that the Holy Scriptures defile the hands, but the books of Homer do not defile the hands. Rabban Yohanan ben Zakkai said: Have we nothing against the Pharisees but this? Behold they say that the bones of a donkey are clean, yet the bones of Yohanan the high priest are unclean. They said to him: according to the affection for them, so is their impurity, so that nobody should make spoons out of the bones of his father or mother. He said to them: so also are the Holy Scriptures according to the affection for them, so is their uncleanness. The books of Homer which are not precious do not defile the hands.

משנה ז

אוֹמְרִים צְדוֹקִין, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם, פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת הַנִּצּוֹק. אוֹמְרִים הַפְּרוּשִׁים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם, צְדוֹקִים, שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת. אוֹמְרִים צְדוֹקִין, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם, פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁהִזִּיקוּ, חַיָּבִין. וְעַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁהִזִּיקוּ, פְּטוּרִין. מָה אִם שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי, שֶׁאֵינִי חַיָּב בָּהֶם מִצְוֹת, הֲרֵי אֲנִי חַיָּב בְּנִזְקָן. עַבְדִּי וַאֲמָתִי, שֶׁאֲנִי חַיָּב בָּהֶן מִצְוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁאֱהֵא חַיָּב בְּנִזְקָן. אָמְרוּ לָהֶם, לֹא. אִם אֲמַרְתֶּם בְּשׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי, שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת, תֹּאמְרוּ בְּעַבְדִּי וּבַאֲמָתִי, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דָּעַת. שֶׁאִם אַקְנִיטֵם, יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל אַחֵר וֶאֱהֵא חַיָּב לְשַׁלֵּם:

ברטנורה מטהרים את הניצוק. דתנן במסכת מכשירין, כל הניצוק, טהור. אם מערה מכלי טהור לכלי טמא, מה שנשאר בכלי העליון, טהור, דניצוק אינו חיבור:אמת המים הבאה מן הקברות. מודו בה צדוקים דטהורה, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ו) מקוה מים יהיה טהור:שהרי אין בהן דעת. שיכוונו להפסיד ממון לבעליהן:ילך וידליק גדישו של אחר. ונמצא מפסיד את רבו מאה מנה בכל יום:

תוסופות יום טוב מטהרים את הנצוק. כתב הר"ב דתנן במסכת מכשירין. פ"ה משנה ט': שאתם אומרים שורי וחמורי כו'. כך מצאתי מוגה בנא"י. ולשון הרמב"ם כבר ידעת כי מדינינו כי העבדים שהזיקו אין חייבין אדוניהן בתשלומין *כלל. כמו שכתוב בב"ק (פ"ח משנה ד') נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה. החובל בהן חייב. הן שחבלו באחרים פטורים. ואמנם היות האדם חייב כשהזיקה בהמתו. הוא לשון התורה כי יגח שור וגו' וכי יבער איש וגו' הרמב"ם:

יכין מלכת שלמה

7.

The Sadducees say: we complain against you, Pharisees, that you declare an uninterrupted flow of a liquid to be clean. The Pharisees say: we complain against you, Sadducees, that you declare a stream of water which flows from a burial-ground to be clean? The Sadducees say: we complain against you, Pharisees, that you say, my ox or donkey which has done injury is liable, yet my male or female slave who has done injury is not liable. Now if in the case of my ox or my donkey for which I am not responsible if they do not fulfill religious duties, yet I am responsible for their damages, in the case of my male or female slave for whom I am responsible to see that they fulfill mitzvot, how much more so that I should be responsible for their damages? They said to them: No, if you argue about my ox or my donkey which have no understanding, can you deduce from there anything concerning a male or female slave who do have understanding? So that if I were to anger either of them and they would go and burn another person's stack, should I be liable to make restitution?

משנה ח

אָמַר צְדוֹקִי גְלִילִי, קוֹבֵל אֲנִי עֲלֵיכֶם, פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם משֶׁה בַּגֵּט. אוֹמְרִים פְּרוּשִׁים, קוֹבְלִין אָנוּ עָלֶיךָ, צְדוֹקִי גְלִילִי, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִים אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם הַשֵּׁם בַּדַּף, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל מִלְמַעְלָן וְאֶת הַשֵּׁם מִלְּמַטָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁלָּקָה מַהוּ אוֹמֵר (שם ט), ה' הַצַּדִּיק:

ברטנורה צדוקי גלילי. צדוקי שהיה מארץ הגליל:המושל עם משה בגט. שהיו מונים לשנות המלכים וכותבים בכך וכך למלך פלוני, ובסוף הגט כותבין כדת משה וישראל, וגנאי הדבר למשה:את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן. שמקדימין שם פרעה לשם השם, דכתיב ויאמר פרעה מי ה׳:וכלשקה. פרעה:מה הוא אומר ה׳ הצדיק. כדי שלא להשלים המסכתא במי ה׳ אשר אשמע בקולו, משום אל תעמוד בדבר רע, השלים בה׳ הצדיק:

תוסופות יום טוב בגט. כתב הר"ב שהיו מונים כו' בסוף הגט כותב. כדת משה וישראל. וכדתנן במשנה ה' פ"ח דגיטין. אבל בריש ר"ה מפרש הר"ב דבכל שטרות כותבין. וכ"פ הרמב"ם בכאן. בהיותכם כותבין אותן. בשטרותיכן כו' ולשון גט כבר בארתיו בריש מסכת גיטין. שכל השטרות נקראו כך: שאתם כותבין את המושל עם השם בדף וכו'. אמרו לו חכמים כי אין זה גרעון לשמו של מרע"ה. ואין בזה גדולה לאותו המושל שאנו כותבים (ג"כ) בתורה. ה' עם פרעה. ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה כו' (הרמב"ם): וכשלקה מה הוא אומר כו'. כתב הר"ב כדי שלא להשלים כו' וה"נ בסוף מ"ק והא דבסוף פיאה מסיים כי השוחד יעור. הא תני וגו' ולא על אותו הפסוק בלבד נתכוין. אלא הוי גומר עד שלא תעמוד בדבר רע דבתר הך קרא סמך צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו': סליק מסכת ידים

יכין מלכת שלמה

8.

A Galilean min said: I complain against you Pharisees, that you write the name of the ruler and the name of Moses together on a divorce document. The Pharisees said: we complain against you, Galilean min, that you write the name of the ruler together with the divine name on a single page [of Torah]? And furthermore that you write the name of the ruler above and the divine name below? As it is said, "And Pharoah said, Who is the Lord that I should hearken to his voice to let Israel go?" (Exodus 5:2) But when he was smitten what did he say? "The Lord is righteous" (Exodus 9:27).

טהורות ידים פרק ד

Tahoros Yadayim Chapter 4