Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה:
ברטנורה
גדיש שלא לוקט תחתיו. מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט:כל הנוגעות בארץ לעניים. דקנסוהו רבנן לפי שהגדיש על גב הלקט, ואפילו הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים הוי כל הנוגע מן החטים בארץ לעניים:הרוח שפזרה את העמרים. על גבי הלקט:כדי נפילה. כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה, שהם ארבעה קבין לכור זרע, והכור הוא שלושים סאין. ומשום דאמר תנא קמא אומדים כמה לקט ראויה לעשות קא משמע לן רבן שמעון בן גמליאל אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב ועומד כדי נפילה, בשלשים סאין של זרע רגיל ליפול ממנו בשעת קצירה ארבעה קבין וכך יתן לעניים:
תוסופות יום טוב
כל הנוגע בארץ. מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט. לשון הרמב"ם:
הרי הוא של עניים. כתב הר"ב דקנסוהו רבנן וכו' ולכך אין אומדין כמו בסיפא ומפרש בירושלמי דהפקר ב"ד היה הפקר ולהכי פטורים מן המעשרות:
ונותן לעניים. בתורת [לקט] ופטור מן המעשרות שמן הספק נותנים לעניים וספק לקט לקט לכולי עלמא כדפי' בסוף פרק דלעיל:
בכדי נפילה. פירש הר"ב כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה וכו'. ואין כדי נפילה דהכא כההוא דמשנה ה' פרק ט' דבבא מציעא דהתם כדי שיעור שזורעים בה. והרמב"ם פירש הכא נמי שיעור מה שנזרע בה בשעת הזריעה. ומהאי טעמא נמי לא פסק כרבן שמעון ב"ג אבל בהדיא איתא בגמרא דב"מ [קה:] כפי' הר"ב ואף הרמב"ם בחבורו חזר בו ופסק כרשב"ג:
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
כל הנוגעות בארץ כו'. הא דלא אמר הכא כמו בסיפא מפ' בירושלמי דקנסו רבנן משום שהגדיש על הלקט כמו שפי' ר"ע ז"ל ואפי' גדשו אחרים שלא מדעתו ואפי' קרא לעניים ולא באו קנסוהו ליתן לעניים כל הנוגעות בארץ ופטרוהו ממעשר ובירושל' מוקי לה ריש לקיש כב"ש דאמרי הפקר לעניים הפקר ור' יוחנן מוקי לה כב"ה ופטור ממעשר משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה והא דפטור ממעשרות מהא דתניא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עברוה מעוברת אלמא אע"פ שהוסיף חדש א' שלא כדין כל מעשיהן קיימין ופטור ממעשר כל אותו חדש שהוסיפו על שנת השביעית הרא"ש ז"ל:
כדי נפילה. ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה כאן וגם בפרק המקבל סי' ה' ניפלה ביו"ד אחר הנו"ן:
1.
If a pile of grain was stacked [on part of a field] from which gleanings had not yet been collected, whatever touches the ground belongs to the poor. If the wind scattered the sheaves, they estimate the amount of gleanings the field would have yielded and they give that to the poor. Rabban Shimon ben Gamaliel says: he must give to the poor the amount that would fall.
משנה ב
שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ:
ברטנורה
שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר, וראש אותה שבולת מגיע לקמה, אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית, שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו (דברים כ״ד:י״ט):מעשר שבולת אחת ונותן לו. לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות ואף על פי שעדיין לא נתמרח חל מעשר עליו כמו מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שחל עליו שם מעשר אף ע״פ שעדיין לא נתמרח. וכיצד הוא עושה, מביא שתי שבלים מגדיש זה שנתערבה בו שבולת של לקט, ואומר על אחת מהן אם זו לקט מוטב, ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו השנית, ונותן לו את הראשונה. ובירושלמי פריך וניחוש שמא זאת השניה שקבע עליה המעשרות של לקט היא, וכיון שהיא פטורה מן המעשר אין המעשרות קובעים בה שאין מפרישין מן הפטור על החיוב, ומשני שלוקח שבולת שלישית ואומר אם השנייה שקבעתי בה המעשרות היא לקט ואינה יכולה להיות מעשר, הרי זו השלישית מעשר על הראשונה:אמר רבי אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידכו דפלגיתו עלי בעשיר שלקט פאה לעני שאני אומר זכה לו ואתון אמריתו דלא זכה לו, היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו, דהא אין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט לפי דבריכם, ונמצא דלקט זה לא בא ברשותו של עני, אלא לדבריכם מזכה את העני בכל הגדיש על מנת להחזיר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ונמצאת אותה שבולת שהיא לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת. ורבנן אמרי הכא עשו את שאינו זוכה כזוכה, וחשבינן להאי שבולת של לקט כאילו באה לידו של עני, אע״ג דלא זכה בה, לענין זה שיכול להחליפה באחרת. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
[*אם נקצרת עם הקמה. שיכול לקמוץ השבולת עם הקמה כשרוצה לקוצרה. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפרק דלקמן משנה ד']:
הרי היא של בעל הבית. פירש הר"ב שהקמה מצילתה כדתנן לקמן פרק ו' משנה ח':
מעשר שבולת אחת. לשון הר"ש ומה שאין מזכיר כאן תרומה גדולה לאו משום דמפטר מחמת שהקדימו בשבלים דהא דאמרינן דפטור מתרומה גדולה (וכמ"ש בריש פ' ז' דברכות) היינו המעשר כדדרשינן מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אבל החולין (שלא נתרמו) שהופרש מהן המעשר חייבים בתרומה גדולה. ועוד דוקא נקט שהקדימו דהיינו שעבר והקדים מעשר לתרומה אבל כמצותו מפריש תרומה גדולה ואחר כך מעשר בין קודם מרוח בין לאחר מרוח ע"כ. ומה שכתב הרמב"ם בפירושו והשניה לכהן. נמי לאו דוקא. ובחבורו זה לשונו והאחרת תהיה מעשר. [*ועיין מ"ש בסוף מסכת מעשר שני]:
ונותן לו. וא"צ העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו דודאי דגדיש עצמו נמי בעי תקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ועיין בר"ש שהאריך. ועיין במשנה ט' פרק ג' דחלה:
אמר רבי אליעזר וכי היאך העני וכו'. פירש הר"ב לדבריהם דרבנן קאמר וכו'. כך מסיק בירושלמי. וכתב הר"ש בפ"ד משנה ט' דהשתא לדידיה יכול לזכות לעני ואפי' בעל השדה. ואע"ג דבעל שדה עני מוזהר ללקט לקט שלו כדלקמן משנה ה'. והקשה מזה על פירש"י דבפ"ק דב"מ שמפרש דר"א דפ' דלעיל לא אמר אלא באדם דעלמא ובמשנה ה' אכתוב ליישב דברי רש"י ז"ל ע"ש:
אלא מזכה וכו'. וכתב הר"ב דרבנן סברי דא"צ לפי שעשו שאינו זוכה כזוכה. מפרש בירושלמי והביאו הר"ש דאתיא כר"י דס"ל הכי במ"ח פ"ב דבכורות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
שבלת שבקציר וכו'. כתב הרש"ש ז"ל דמשמע מהרמב"ם ז"ל דלענין לקט מיתנייא האי בבא שבלת שבקציר שהרי הביאה שם בפ"ד שבאותו פרק כתב כל דיני לקט ובפ"ה כתב כל דיני שכחה ולדעתו אפי' הניחה ברצון נמי ועוד שהוא ז"ל כתב וכו' עד ונ"ל לפרש שהביאו לרב לפרש כן משום דהני מתני' מאיזהו לקט ואילך בלקט מיירו ומתני' דשבלת שנתערבה בגדיש דבתרה בשבלת של לקט מיירי. ודינין דשכחה לא מפרש להו מתני' אלא מבבא דהעומר ששכחוהו פועלים ואילך ע"כ. והקשה הוא ז"ל על פי' הרמב"ם ז"ל עשרה קושיות ולבסוף הכריח דודאי לענין שכחה מתנייא ששכח מלקוצרה ותני לה הכא משום דבתוספתא שנינו א"ר עקיבא בעלי בתים נהגו בה עין טובה ולעניים נותנין אותה ובעדיות שנינו דר' ישמעאל אמרה להך מתני' בכרם ביבנה ופליג אדר' עקיבא דאע"ג דאשכחן שכחה במחובר הך נצולת כר' יוחנן דאמר בירוש' דקמה חשיבה וקמה מצלת אותה ור' עקיבא מטעם שכחה והפקר הוא דפליג ומדמי לה לרישא דתנן כל הנוגע בארץ וכו' מטעם הפקר וקסבר דהקלו עליהם דכיון דשכחה דמיא לקצרוה עניים ולנהגו בה עין יפה בעלי בתים ופטורה מן המעשר ואשמעינן ר' ישמעאל דאינה פטורה מן המעשרות ולא מייפין כחן דעניים הכא וטבלא כי הויא נקצרת עם הקמה ולא דיינינן בה דינא דרישא דטעמא דרישא משום קנסא דבית דין הוא אבל הכא דליכא קנסא דב"ד טבל הוא ואע"ג דשכחה ונתנה להם בעין יפה ומש"ה תני לה הכא והכין פורשו לה רבינו שמשון והרא"ש ז"ל בשכחה כדפי' עכ"ל ז"ל: ובירושלמי א"ר יוסי והוא שיהא קציר שעדיין לא נקצר סובבה מד' רוחותיה:
מעשר שבלת אחת. כתב בכ"מ שם פ"ד לפרש דברי הרמב"ם ז"ל [דמשמע מדבריו שאינו מפריש אלא ב' שבלים בלבד אלא שחוזר ומתנה על השנייה שאם היא של לקט יהיו מעשרות הראשונה קבועים בעצמה ואם הראשונה של לקט יהיו מעשרות השנייה קבועים בעצמה] וז"ל ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשנית בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השנית היא של כהן כדין ע"כ: וז"ל הרש"ש ז"ל מעשר שבולת א' ונותן לו. כלו' תורם ומעשר ונותן לו לפי שחייב לתת לו דבר מתוקן כמו שהיתה השבלת של לקט דפטורה מן המעשר ואע"פ שעדיין לא נתמרח בכרי מ"מ לא דמי לשבלת של לקט דמתוקנת לעולם היא ושאר שבלים של גדיש כי לימרחינהו הא טבלי. ומה שאין מזכיר כאן תרומה בכלל הוא כדתנן עונת המעשרות: העני הזה. המקבל השבלת המתוקנת: מחליף דבר שלא באו לרשותו. דהא השבלת של לקט לא באה ליד העני עדיין כדי שיהא לו לבעה"ב זכות ממנו להחליף שבלת בשבלת כדאיתא בירושלמי דהא חלופי גזל הוי כדאיתא בפ"ק דחולין אלא מזכה את העני בכל הגדיש ע"כ. ועוד האריך לתרץ מה שנתקשה רבינו שמשון ז"ל: ובירושלמי קשה ליה מהיות טוב אל תקרי רע למה ת"ק לא הודה לר"א שיזכה לעני כל הגדיש. ותירץ דבהא פליגי ת"ק סבר מתנה להחזיר אינה כלום דלא הוי אלא כאדם המזכה חפץ מימינו שהוא משתמש בה לשמאלו ואומר כבר יצא מרשותי הלכך אין תקנה רק לתת לו שבלת א' במתנה גמורה ויתנה אם של לקט היא כו'. ור"א סבר דשמה מתנה ואינו כמזכה מימינו לשמאלו. וקשה לע"ד דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא בהא קיי"ל הלכתא כחכמים ואנן קיי"ל נמי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ובפי' הר"ש ז"ל למשנה זו נפלה מחלוקת ארוכה בהבנתו בין הרב ר' יעקב בי רב והרב ר' לוי ן' חביב ז"ל עם הרב שמואל הלוי ז"ל תמצאנה בשאלות ותשובות לה"ר לוי ן' חביב ז"ל מתחלת סימן קי"ב עד סוף סי' קי"ז:
2.
The top of a single ear of grain [that remained] after the harvesting and its top touches the standing stalk: If it can be cut with the stalk, it belongs to the owner; But if not, it belongs to the poor. If an ear of grain of gleanings that became mixed up with a stack of grain, [the owner] must tithe one ear of grain and give it to him [the poor]. Rabbi Eliezer says: how can this poor man give in exchange something that had not yet become his? Rather, [the owner] must transfer to the poor man the ownership of the whole stack and then tithe one ear of grain and give it to him.
משנה ג
אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר:
ברטנורה
אין מגלגלין בטופח. מין קטנית דק, שקורין לו בערבי גילבא״ן. ורמב״ם פי׳ שהוא מין זרע שקורין לו קורטמ״ן ודומה לשעורים. ואומר ר״מ שאין מגלגלין זה המין עם שאר מיני זרעים, לקצור אותם ביחד, כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע ונמצא מפסיד לעניים:וחכמים מתירים מפני שאפשר. שיפול לקט משאר זרעים כמו מן הטופח. והלכה כחכמים. פי׳ אחר אין מעלין מים בגלגל מן הבור להשקות את השדה או להרביצה עד שיהא משקה טופח עליה בשעה שהעניים באים בשביל הלקט, מפני שהוא מפסיד לעניים. וחכמים מתירין, מפני שאפשר שישומו ההפסד של עניים בזה ויתן בעל השדה כפי השומא שישומו עליו, ולר׳ מאיר דאמר אין מגלגלין שמין לבעל הבית הפסדו ונוטל מן העניים:
תוסופות יום טוב
אין מגלגלין בטופח. פי' הר"ב וכן הרמב"ם כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע. וטעמם שמכיון שהוא גרוע יחוש הרבה על שאר המין הטוב. מה שאין כן כשקוצר מין אחד בלבד אין כאן חשש ונופל מה שנופל. ומה שכתב הר"ב בפירוש אחר והוא מפירוש הר"ש דלרבי מאיר שמין לבעל הבית הפסדו. פירוש מה שמתקלקל שדהו במה שאינו מרביצו [עכשיו]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
אין מגלגלין בטופח. פי' בערוך מלשון משקה טופח ומגלגלין דקאמר מלשון מגלגל עמו עד שתים עשרה שנה דפ' נערה שנתפתתה דהיינו בדברים רכים ובלשון נחת וכגון דבעה"ב זה אחר שקצר שדהו והניח פאתו רוצה מיד להרביצה כדי שתהא לחה ומטוננת כדי לחופרה ולחזור ולזרעה מה שירצה. ואם העניים הולכין עליה כשהיא לחה נעשית טיט וגומות ומתקלקלת. וקאמר ר"מ דאין בע"ב מגלגלין עם העניים לומר תבואו מחר ותהא גריד ותלקטו הפאה מ"ט דהפסד ביטול מלאכתן עדיפא. ובגמרא ירושלמית מפ' דשמין לו הפסדו. וחכמים מתירין לגלגל עמהן מפני שתקנתם אפשרית שנקל הוא שיבואו מחר ובגמרא ירושלמית מפרש דשמין לעניים הפסד מלאכתן עכ"ל הח' הר"ש שירילי"ו ז"ל: וז"ל ס' האגודה פי' ר"י שלא ירבץ שדהו כ"כ שיהא משקה טופח בה שמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וכו' ע"כ:
מפני שאפשר. מצאתי מנקודת האל"ף בנקודת חירק. שוב מצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כן מצאתי בספרים ישנים שאיפשר ור"ל שאי אפשר כי כן דרך הישנים לכתוב בל' קצר ע"כ:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. ולר"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעה"ב הפסדו ונוטל מן העניים ע"כ. אמר המלקט נראה דה"פ דר"מ ס"ל שאם הגיע לו הפסד לבעל הבית מחמת מה שנמנע להרביץ שדהו בעבור העניים נוטל מן העניים כשיעור מה שהפסיד. אח"כ מצאתי בפי' הרא"ש ז"ל פי' אם השדה יבשה ונשר הרבה שמין לו לפי שדה בינונית והשאר יקח מן הפאה ע"כ. אלא שאיני יודע כיצד הוא מכוון עם ל' המשנה. ובירושלמי מקשה דרבנן אדרבנן דבמתני' קתני וחכמים מתירין סתם ולא חלקו דמשמע דבכל ענין התירו אפי' הפסד עניים מרובה על הפסדו. ובברייתא קתני המרבץ את שדהו עד שלא ירד עני לתוכה אם היזקו מרובה על של עני מותר ואם היזק עני מרובה על שלו אסור ר' יהודה אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו ומשני תמן בברייתא אי אפשר דברי היזקא שיודע בודאי שיפסד הלקט על ידי הרבוץ לכך אסר כשהפסד העניים מרובה על דידיה ברם הכא במתניתין הא בהדיא קתני דלא התירו אלא מפני שאפשר כלו' דאין הפסד של עניים ברור דאפשר שע"י הרבוץ לא יפסד הלקט והפסד בעה"ב ברור הלכך ראוי לחוש על הפסדו הברור מהפסדם הספק אע"פ שאם יקרה שיפסידו הפסדם מרובה מהפסדו. והתם ג"כ מקשה נמי מהאי ברייתא דר' יהודה אדר' יהודה דהמדל בגפנים וכתבתיו לקמן במקומו פ"ז סי' ה' ע"ש. וז"ל הרמב"ם ז"ל בה' מ"ע פ"ד סי' ח' הרוצה לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם הזיקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ ואם קבץ את כל הלקט והניחו עד שיבא העני ויטלנו ה"ז מדת חסידות ע"כ:
3.
They should not [irrigate a field] with a water wheel, the words of Rabbi Meir. The sages permit it, because it is still possible [for the poor to get their gleanings].
משנה ד
בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:
ברטנורה
עני היה באותה שעה. ופטור מלשלם. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
וצרך ליטול. וצרך גרסי' בלי יו"ד וכמ"ש בפ"ז דמס' שביעית סי' ד': ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וצרך ליטול. שאין לו מעות מפני שהוציאן בפרקמטיא ועכשיו א"ל מאתים זוז יטול: וכשיחזור לביתו. פי' כשימכור הפרקמטיא שמביא מעות כשיחזור לביתו ישלם. ע"כ: ומסיק בגמ' התם בחולין דישלם על כרחו משמע ועני התובעו ראשון יכול להוציא מידו בדיינים. ובירושלמי מפ' ר' יונה דלר"א לעניי אותה העיר משלם דלגבי דידהו ממון שי"ל תובעין חשוב אליביה:
וחכ"א עני היה באותה שעה. לא קתני וחכמים פוטרים או וחכ"א פטור דהוה משמע ממה שאתה מחייב בדיינין אני פוטר אבל חייב לצאת י"ש אם חסיד הוא כיון דעשיר הוא בביתו אלא אמרו עני היה כלו' וממש כעני גמור חשיב ואין חייב כלום אפי' ממדת חסידות הא עשיר שאכל לשו"פ חייב לצאת יד"ש אם חסיד הוא אבל בדיינין אין יכולין להוציא מידו דהוי ממון שא"ל תובעין ובתרתי פליגי רבנן אדר"א בעני ובעשיר כך משמע מפי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל שם: וכ' רבינו ירוחם דלאו דוקא נטל מקופה של צדקה אלא אפי' מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו די ספקו כיון שלא הי"ל נכסים באותה שעה אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולתי ביתום עני כמ"ש בס' התרומות משום תשובות הרי"ף ז"ל שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפי' יש להם אם לא כ' שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתם לא ע"כ:
4.
A property owner who was passing from place to place and need to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe, he may take them, and when he returns home, he must pay [for the amount gathere], the words of Rabbi Eliezer. The sages say: he was a poor man at that time [and so he need not make restitution].
משנה ה
הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי:
ברטנורה
המחליף עם העניים. נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט:שלו פטור. מן המעשר. מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה:ושל עניים חייב. מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני:שנים שקבלו את השדה. והם עניים:באריסות. למחצה לשליש ולרביע, והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) לא תלקט לעני, אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו לעני אחר. ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית, ולא על חלק חבירו. הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני:שקבלה ממנו למחצה. שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה, ואף על פי ששכחת העמרים בתלוש בשעת עמור, מכל מקום כאן פטור דלא קרינן ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה שדך. ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר שעיקרו במחובר:
תוסופות יום טוב
בשלו. [*ובספרים אחרים גרסינן] שלו פטור ושל עניים. [*וכן העתיק בספר האגודה]. וכן לשון הר"ב והר"ש:
ובשל עניים חייב. כתב הר"ב וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני. ומסיים הר"ש כדאשכחן לעיל גבי שבולת שנתערבה:
שקבלו השדה באריסות וכו'. כתב הר"ב ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו בפ"ק דגיטין דף (י"א) [י"ב] והוא הדין לכל המתנות. ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפילו הכי אתיא. לפי דלא שני לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ואע"ג דבגיטין רבי אליעזר דריש ליה להך דרשא דאזהרה כו'. ורבנן דרשי לא תלקט לעני שאין אתה רשאי לזכות לעני. יש לומר דרבנן תרתי שמעי להו דאי לדרשא דידהו לחוד הוה ליה למימר ולקט קצירך לעני ולגר תעזוב אותם לא תלקט. ומדאסמך קרא וכתב לא תלקט לעני שמעינן נמי אזהרה וכו'. ומתניתין דהכא ככולי עלמא ולכך הרמב"ם פסק לה בפרק ו' ממ"ע אע"פ שאין הלכה כרבי אליעזר כדלעיל. וכן סתמא דש"ס בחולין דף קלא ע"ב נסיב להך דרשא דאזהרה. ש"מ דהלכתא היא ורבנן נמי ס"ל. ולפום הך סוגיא דגיטין *)מפ' רש"י בב"מ דר"א לא אמר דאמרי' תרי מגו אלא באדם דעלמא אבל לא בבעל השדה דכיון דדריש ר"א אזהרה לעני כו'. ולא ס"ל לש"ס דידן כדמסיק בירושלמי דלדבריהם דרבנן קאמר להו אלא אפי' לדברי עצמו קאמר וכי היאך וכו' דבבעל השדה לא סבירא ליה שיכול לזכות. והירושלמי אפשר דלא סבר דרבי אליעזר דריש אזהרה וכו' אי נמי ס"ל דדריש הכי מ"מ דוקא בשדה שלו אבל בתרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר וכו' תו לא מקרי בעל השדה. ומכל מקום הירושלמי דלא כבבלי דבחולין דף קלד דאפילו כי מפקר והדר זכי מקרי בעל השדה ופסק כן הרמב"ם בסוף פרק ה' וז"ל המפקיר את כרמו וכו' וזכה בו לעצמו ובצרו חייב וכו' מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכו' ופטור מן המעשרות ע"כ. ואם כן שפיר נסיב ליה רבי אליעזר וכי היאך וכו' לדברי עצמו [*דודאי דכי ההיא דכרם דהרמב"ם הכי נמי דכותיה דודאי שקוצר כל השדה ועדיפא דהא התם הפקיר בפועל והכא לא הפקיר אלא דמגו אמרי'. אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דאם כן פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף קרקע המופקר לא יהיה חייב במתנות עניים ומאי קמ"ל אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו ומשום דהוא בעל כרם חייב וכדמסיק הרמב"ם מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכלומר שנראה כאילו הוא גם עכשיו שלו ומדהוצרך לכתוב שהיה שלו שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות והם בתלוש שהיה נראה לחייבו יותר מבמתנות עניים שבשעת הזכייה אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ומה שחייב במתנות עניים מתעזוב יתירא כדדריש בפרק הזרוע ומההיא גופא שמעי' דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף הכרם דאם לא כן קרא למה לי ואפי' אם אין כל זה דעת הרמב"ם אלא מפקיר כרמו אין הכוונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי ליה כרם. מ"מ רש"י כך הוא סובר ומתיישב שפיר לדידיה והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה וכו' ובפ"ק דתמורה דף ו. כתוב בתוספות המפקיר וכו' פירש"י אע"ג דהפקר פטור וכו' ואומר ר"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו ע"כ. ואכתי אין הכרח שרש"י יהיה סובר כך]:
מותר בלקט ובשכחה. וכתב הר"ב וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל (פרק ד' משנה ו') היינו משום דקרינן ביה שדך. עיין בפירושו למשנה דלקמן ומ"ש דלא מחייבין (גם) [צ"ל גר] בלקט מאחר שעיקרו במחובר וכן לשון הר"ש. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט:
ואסור במעשר עני. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
שנים שקבלו שדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וכו'. כך הל' ג"כ שם ברמב"ם ונראה דלאו דוקא מעשר עני דה"ה כל שאר מתנות דזה נותן וזה נותן אלא דנקט מעשר משום די"ל קצבה ואינו נוהג בכל השנים ואעפ"כ קתני דאם אירע כך בשנה שלישית וששית זה נותן וזה נותן כך נלע"ד:
ואסור במעשר עני. מפני שאין מפרישין מעשר עני אלא אחרי שקצר והרי זכה בחלקו שקצר כן ביאר הטעם הרמב"ם ז"ל שם בחבורו בהמ"ע ספ"ו וגם פה בפי':
5.
One who exchanges with the poor, [what they give in exchange] for his is exempt [from tithes] but what [he gives in exchange] for that of the poor is subject [to tithes]. Two who received a field as sharecroppers, this one may give to the other his share of the poor man’s tithe and this one may give to the other his share of the poor man’s tithe. One who receives a field in order to harvest it, he is forbidden to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. Rabbi Judah said: When is this so? When he receives it [in order to pay the owner] a half, third or quarter [of the crop]. But [if the owner] had said to him: “A third of that which you harvest belongs to you,” then he may take gleanings, the forgotten sheaf and peah, but not the poor man’s tithe.
משנה ו
הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים:
ברטנורה
המוכר שדהו. שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:המוכר מותר. בלקט שכחה ופאה אם הוא עני:על מנת שילקט בנו אחריו. שע״י כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים:אל תסג גבול עולים. כלומר אל תקרי עולם אלא עולים, אית דמפרשי אלו עולי מצרים שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים, ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד, כדרך שקורין לעור סגי נהור:
תוסופות יום טוב
אל תסג גבול עולים. לשון הר"ב אל תקרי עולם אלא עולים. וכתב הרמב"ם וזה על דרך הדרש ומעיקרי לשון הקדש כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם והם נופלות מן הכתיבה להקל ע"כ. וכתב בעל יפה מראה שהוזקקו רז"ל לזה משום דק"ל מאי קמ"ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים י״ט:י״ד) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו ע"כ. ומ"ש עוד הר"ב וי"מ עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם. שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירושלמי ונ"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי חד בסי' כ"ב וחד בסי' כ"ג ומאן דדריש פי' קמא נסיב לקרא קמא דסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים ומאן דדריש פירוש תניין נסיב לקרא תניין דסיומיה ובשדי יתומים אל תבא. ויתומים עניים קרויין בכתוב כדכתיב לגר וליתום וכמו שאפרש בס"ד בפרק ו' משנה ה':
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
המוכר כו'. פי' הרמב"ם ז"ל והלוקח אסור ואפי' לא נתן הכסף או אפי' לוה דמיה. אבל הרש"ש ז"ל פי' דגם במוכר מותר אשמעי' תנא רבותא דלא תימא דלאפקועי מתנות עניים קא זבין וליגזור ביה רבנן קמ"ל דלא גזור ע"כ: עוד פי' ז"ל למאן דמפ' עולם אלו עולי מצרים המ"ם של עולם היא מ"ם הרבים בשקל דורם עושם. עולה שלהם. משה מצד הקב"ה מעלם מים ומארץ מצרים ע"כ. וע' בס' קרבן אהרן ספ"ב דפ' קדושים:
6.
One who sells, the seller is permitted [to take the agricultural gifts] and the purchaser is forbidden. One may not hire a worker on the condition that the son [of the worker] should gather the gleanings after him. One who does not allow the poor to gather, or one who allows one but not another, or one who helps one of them [to gather] behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).
משנה ז
הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה
ולא שכחו בעל הבית. כגון דבעל הבית בשדה, דקאי גביה וזכי ביה. אבל בעל הבית בעיר הוי שכחה אף על גב דלא שכחו בעל הבית:
תוסופות יום טוב
[*או שחיפוהו בקש. בירושלמי אמר רבי יונה בזוכר את הקשין ופסקו הרמב"ם ז"ל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים. כך צ"ל במשנה. ובירושלמי מפרש ולא שכחו בעה"ב אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב כי תקצור ושכחת משמע דצריך שגם הקוצר דהיינו הפועל ישכחנו. ור"ש בן יהודה פליג וסבירא ליה דגם מכל אדם בעינן שיהא שכוח אפי' מעובר ושב בדרך:
או שחפוהו בקש. ואחר כך שכחוהו פועלים ובעל הבית כיון שבגרמת עניים נשכח לא הוי שכחה. הר"ש והרא"ש ז"ל:
7.
A sheaf which the workers forgot but not the land owner, or which the land owner forgot but not the workers; or [a sheaf] which the poor stood in front of [and blocked its view], or they covered it up with stubble, it is not considered a forgotten sheaf.
משנה ח
הַמְעַמֵּר לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה
לכובעות. לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:לכומסאות. אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים ל״ב:ל״ד) הלא הוא כמוס עמדי:ולחררה. קצר מעט ועמר, כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה ע״ג גחלים. פ״א יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף. ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה, ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות, כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, ע״ש שהחררה עגולה:ולעמרים. עשה עמרים קטנים, וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד:אין לו שכחה. כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לא׳ מן המקומות הללו אינו שכחה דכתיב (שם כט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור, יצא אלו שיש אחריהן עמור:ממנו ולגורן יש לו שכחה. המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מן המקומות הללו, הוי שכחה:המעמר לגדיש. ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם, יש לו שכחה:ממנו ולגורן. ואם נמלך עליהם אח״כ ומוליכם למקום אחר לדוש אותם, אין לו שכחה:
תוסופות יום טוב
[*לחררה. כתב הר"ב קצר מעט ועמר כדי לגלגל וכו'. כלומר שאין שיעורו אלא כדי וכו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמרים כמה כאלו ביחד ודנקט לגלגל לישנא דירושלמי הביאו הר"ש לחררה גלגל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
גדיש שלא לוקט תחתיו שהגדיש השבלים ע"ג הלקט: כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים: הרוח שפזרה את העמרים ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט: אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם: רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר: שבולת שבקציר שנשכח לקצרה: וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן: שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט: א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה: אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט: דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי: וכשיחזור לביתו ישלם לעניי עירו: וחכמים אומרים עני היה באותה שעה וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות: המחליף עם העניים שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה: בשלו נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק: פטור ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו: ובשל עניים חייב ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו: שנים שקבלו את השדה באריסות שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים: וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה: המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב: אבל אם א"ל שליש ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה: מה שאתה קוצר בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב: שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן: המוכר את שדהו עם הקמה: המוכר מותר בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך: לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט: מי שאינו מניח את העניים ללקוט אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים: אל תסג גבול עולים ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה: עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]: המעמר מפנה עמרים: לכובעות לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש: ולכומסאות כובע נמוכה: לחררה לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה: ולעמרים מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם: ממנו ולגורן בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן: המעמר לגדיש נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה: ממנו ולגורן שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם: ממנו ולגורן יש לו שכחה מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:
מלכת שלמה
המעמר לכובעות וכו'. פי' ראשון דמייתי ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וכתב עליו ה"ר אשר ז"ל ולא ישר בעיני פי' זה דאין דרך לעמר לצורך דברים הללו והו"ל למיתני הקוצר לצורך דברים הללו אין לו לקט ע"כ: ופי' ר"י ז"ל לכומסאות. תכשיט למטה במקום שהוא כמוס. ע"כ:
לגדיש יש לו שכחה. דמשעימר הכל רוצה לעשות מהן גדיש דהאי עימור אין אחריו עמור וכי הדר ושכח מן הגדיש ולגורן שהוא במקום דישה אין לו שכחה דכבר נתקיימה המצוה. גדיש היינו כשצוברין כל העמרין במקום א' עד זמן הדישה. גרן הוא מקום שדשין בו התבואה כדמוכח בפ' כל סאה וגם הכרי שמעורב התבן והמוץ עם התבואה קרוי גרן כדכתיב הנה הוא זורה את גרן השעורים וכו' אבל ברישא דלא הוי עמור לגדיש כשחוזר ומעמר קצות השבלים הנותרים ממלאכתו להוליכן לגרן י"ל שכחה דהשתא חיילא. זה הכלל סימנא בעלמא. הר"ש שירילי"ו ז"ל: ועוד מצאתי שכתב וז"ל ואחר שבאתי לא"י תוב"ב הבנתי משנה זאת דקתני ולחררה והוא כלי שעושין משבלים שטוח שאין בו בית קבול להוליך בו חררות לתנור וצורתו כמו חררה גדולה וקורין אותו טאבאקי והשתא לא הוי גמר מלאכה. ע"כ: ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והן הנקראים עמרים ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי וממקום השלישי לגרן ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום. אם פינה העמרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה י"ל שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגרן אין לו שכחה. ואם פינה העמרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא (כך הלשון שם ברמב"ם וספק אצלי אם צ"ל שאינו) גמר מלאכה לגרן י"ל שכחה ע"כ:
8.
One who binds sheaves into stack covers, stack bases, round stacks or regular stacks, he is not subject to the law of the forgotten sheaf [while binding]. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf. One who piles up the sheaves to make a stack, he is subject to the law of the forgotten sheaf. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. This is the general rule: whoever makes the sheaves at the place which is the end of the work is subject to the law of the forgotten sheaf, [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. However, [one who piles up the sheaves] at a place which is not the end of the work, is not subject to the law of the forgotten sheaf; [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf.