Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, בָּרְכוּ בְרָכָה אֶחַת, וְהֵן בֵּרְכוּ. קָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, שְׁמַע, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, וַיֹּאמֶר. בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, אֱמֶת וְיַצִּיב, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא:
ברטנורה
אמר להם הממונה וכו׳ בפרק קמא דברכות מפורש שהיא אהבה רבה. ואחר שהאיר היום וזרחה החמה מברכים יוצא אור. וסדר ברכות אינו מעכב:קראו עשרת הדברים. לפי שהן עיקר התורה. ובדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולים, אלא שביטלום מפני תרעומת המינים, שהיו אומרים אלו לבדם ניתנו בסיני ולא שאר התורה:והם ברכו שלשה ברכות. ואלו הן שלש ברכות, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד, ולא נשיאת כפים, שלא היו הכהנים נושאים את כפיהן אלא לאחר הקרבת התמיד וקטורת, כדאמרינן באידך פרקא, והאידנא לא היו מברכים הנך ברכות אלא כדי שיהא התמיד מקובל ברצון, ולא היו נפטרים בכך מתפלת שמונה עשרה:מוסיפין ברכה אחת. שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס, מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה שלום וריעות, שבכל יום שבת היה נכנס משמר לעבודה ויוצא המשמר שעבר:
תוסופות יום טוב
ברכה אחת. כתב הר"ב בפרק קמא דברכות [דף י"ב] מפורש שהיא אהבה רבה. ואחר שהאיר היום וזרחה החמה כו' לשון הרמב"ם ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט כו':
קראו עשרת הדברים. כתב הר"ב לפי שהן עיקר התורה. וראשיתו. הרמב"ם:
את העם. עם העם. ועבודה. בשביל עבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון. ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון. א"נ שאותך לבדך ביראה נעבוד. וברכת כהנים. לברך את העם. כל זה לשון רש"י פ"ק דברכות דף י"א. וכתב הר"ב שברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים. כ"כ התוס' שם ומסיימי כמו שאנו אומרים. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ו מה"ת. במקום ב"כ כתב ושים שלום. גם בפירושו כ"כ אלא שכתב ג"כ ומודים וזו לא ידענו מנין לו. ואי משום הברכות דכ"ג ביומא רפ"ז דמסמיך הודאה לעבודה וכההיא דאמרינן בפ"ב דמגילה דף י"ח עבודה והודאה חדא מלתא מ"מ הכא לא תנינן לה. ואף בחבורו לא כתב כן. וההיא דמגילה לא אמרן אלא דהיכא דאמרינן הודאה שלא להקדים לה ברכת כהנים. ואומר אני שדעת הרמב"ם במ"ש שים שלום ולא כתב ברכת כהנים. לפי שהוא סובר שלא היו אומרים ברכת כהנים כלל כיון שאין עכשיו נשיאת כפים. ומה שאנו אומרים אינה אלא שהש"צ יאמרה וכדעת הטור א"ח ס"ס קכ"א. אבל יחיד אין לאומרה ולפיכך כתב הוא. דהא דתנן ברכת כהנים. היינו הברכה הנקרא כן על שם התחלת ש"ץ שמתחיל בה בברכת כהנים. אבל הם לא היו מתחילים בה אלא בשים שלום:
מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. כתב הר"ב שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן את שמו כו' הכי איתא בגמ' פ"ק דברכות דף י"ב. וכתבו התוס' תימא קצת מאי [ברכה] היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות ע"כ. כלומר דהתם בפ"ו דף מ' אמרינן דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכתבתיה במשנה י"א פרק בתרא דמעשר שני:
יכין
מלכת שלמה
1.
The superintendent said to them: Bless one blessing! And they blessed. They then read the Ten Commandments, the Shema, the “And it will be if you hearken” (the second paragraph of Shema) and Vayomer (the third paragraph of Shema), and they blessed the people with three blessings: Emet veYatziv, and Avodah, and the priestly benediction. On Shabbat they added a blessing to be said by the watch which was leaving.משנה ב
אָמַר לָהֶם, חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה. חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים בֹּאוּ וְהָפִיסוּ, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הַמַּעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:
ברטנורה
חדשים לקטורת. מי שלא זכה בקטורת כל ימיו יבוא ויפיס. ולא היו מניחים למי שזכה בה פעם אחת לשנות בה, מפני שמעשרת, דכתיב (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך וגו׳ ברך ה׳ חילו, לפיכך לא היו מניחים לשנות בה אדם כדי שיהיו הכל מתעשרים ומתברכים בה:חדשים עם ישנים. לפי שאמר בקטורת חדשים דוקא, אמר הכא חדשים גם ישנים, כלומר מי שזכה בפייס פעמים אחרות ומי שלא זכה בואו והפיסו:הוא המעלה אותם לגבי המזבח. ולא היה כאן פייס. ואין הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:
תוסופות יום טוב
חדשים לקטורת. כתב הר"ב. מפני שמעשרת וכו'. עמ"ש בס"ד במשנה ד' פ"ב דיומא:
מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. במשנה ד' פ"ב דיומא פי' הר"ב משום ברוב עם. ועמ"ש שם:
רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן ע"ג המזבח. ס"ל מקום שכינה לאו אורח ארעא. גמ' פ"ב דיומא דף כ"ו. וכתבו התוס' דמודה ראב"י בההיא דתמיד [נשחט] [משנה ו'] שחט ישראל וקבל הכהן נתנו לחברו וחברו לחברו כו'. ומפרש בגמ' טעמא משום ברוב עם הדרת מלך [כמ"ש הר"ב שם] דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחברו לא היה הולך לו. אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט. שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא:
יכין
מלכת שלמה
2.
He said to them: those who are new to the incense come and draw lots, and who ever won, won. He then said: new and old, come and draw lots to see who shall take up the limbs from the ascent to the altar. Rabbi Eliezer ben Jacob says: the one who brought the limbs on to the ascent also takes them up to the altar.משנה ג
מְסָרוּם לַחַזָּנִים, הָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָם אֶת בִּגְדֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבָד. וְחַלּוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם תַּשְׁמִישֵׁי הַכֵּלִים:
ברטנורה
מסרום לחזנים. אותם כהנים שהכינו עצמם ולא זכו בפייס והיו לבושים בגדי כהונה, היו מוסרים אותם לחזנים, דהיינו השמשין העוסקים בצרכי המקדש, כדי שיפשיטום בגדי הקודש שעליהם:ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד. ולובשים בגדי חול ואח״כ מפשיטים המכנסים ומניחים כל בגדי כהונה ויוצאים:וכתוב עליהם תשמישי הכלים. החלונות שבהן מכנסים כתוב עליהן מכנסים, ואת שבהן כתונת כתוב עליהן כתונת, וכן מצנפת ואבנט. וסדר לבישת הבגדים, המכנסים תחלה לכל שאר בגדים של קודש, דכתיב (ויקרא ו׳:ג׳) ומכנסי בד ילבש על בשרו, שלא יהא דבר קודם למכנסים, ואח״כ הכתונת, ואח״כ חוגר באבנט, ואח״כ צונף במצנפת:
תוסופות יום טוב
לחזנים. פי' הר"ב דהיינו שמשים. ועמ"ש ברפ"ז דיומא:
[*היו מפשיטין כו'. עיין רפ"ה דשקלים ובמשנה ד' פ"ק דמדות:
וחלונות. פירשתי במסכת מעילה רפ"ו].
תשמישי הכלים. כתב הר"ב וסדר כו' וצונף במצנפת. והכי חשיב במשנה דספ"ז דיומא מצנפת בבגדי כ"ה אע"פ שבתורה נקרא מגבעת. ועיין בפירש"י שבחומש דהכל חדא. ובתוס' פ"ב דיומא דף כ"ה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד:
יכין
מלכת שלמה
3.
He then handed them over to the attendants, who stripped them of their garments, and they would leave on them only the pants. There were windows there on which was inscribed the name of the garment to which each was assigned.משנה ד
מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף. וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק שְׁלשֶׁת קַבִּים, וְהַבָּזָךְ הָיָה בְתוֹכוֹ, מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת. וְכִסּוּי הָיָה לוֹ, וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן:
ברטנורה
והבזך. כף קטן:מלא וגדוש קטורת. והיתה בתוך הכף הגדול. שאם לא היה הגדול, כיון שהקטן גדוש היה מתפזר הקטורת לארץ בהולכתו. ובכף הגדול לבד לא סגי, דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף גדוש על הגחלים בשעת ההקטרה:וכסוי היה לו. לבזך:מטוטלת. רבותי פירשו כעין טבעת היה לכסוי מלמעלה שעל ידה מטלטל הכיסוי ומסירו מעל הבזך. ובערוך פירש, מטוטלת חתיכת בגד, כמו לא יצא הגמל במטוטלת דפרק במה בהמה יוצאה. שהיה נתון על כסוי הבזך כמין סודר קטן לנוי:
תוסופות יום טוב
נוטל את הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת. גמרא רפ"ה דיומא והעתקתיה שם:
דומה לתרקב גדול. וכן הגי' בכל הנוסחאות שבידי ואע"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול שהרי אינו נקרא תרקב אלא כלי המחזיק ג' קבין. כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג. מ"מ כאן קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף. והואיל והכף מחזיק ג' קבים והטני שנדמה ג"כ לתרקב שם במ"ו פ"ג. אינו מחזיק אלא קביים וחצי. כלפי הא הוא דתני הכא שהכף דומה לתרקב גדול כיון שהכף מחזיק ג' קבים:
בתוכו. ובמקרא כף אחת לשון נקבה. אבל אמרו בשם הראב"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו:
וכסוי היה לו. פירש הר"ב לבזך. וכן פירש הרמב"ם וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק בתרא וכף וכסויה הר"ל שכשנתן הכף לחברו כדתנן בפ"ו [משנה ג'] שהיה נותן לו גם כן כסוי הבזך. אבל ראיתי בפ"ג מהלכות תמידין שכתב ומכסה את הכף:
יכין
מלכת שלמה
4.
The one who had been selected to offer the incense took up the ladle, which was in shape like a big tarkav of gold, and it held three kavs, And the [small] dish was in the middle of it, heaped up with incense. This had a covering, over which was spread a piece of cloth.משנה ה
מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה. יָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנָּה כְּקַב גֶּחָלִים, וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה. וּבְשַׁבָּת הָיָה כוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר. וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְלִי גָדוֹל מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ, וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָהּ, אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד, וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְמַעְלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִתְגַּלְגֵּל. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בְּשַׁבָּת, וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:
ברטנורה
מי שזכה במחתה. להוליך הגחלים למזבח הזהב. ולא היה בזה פייס, אלא מי שזכה בקטורת על ידי פייס אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה:וחתה. מן המאוכלות הפנימיות לא גרסינן הכא, שהן קרובים לדשן, דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה:ועירן בשל זהב. אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל, והתורה חסה על ממונן של ישראל:נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים ומערה בשל זהב שהיא של שלשה. וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה, שזהו דרך כבוד של מעלה:מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה. שלא יכוו בהן הכהנים:ובשבת. שאסור לכבות:כופה עליהן פסכתר. כלי אחד גדול. תרגום סירותיו, פסכתרוותיה:לתך. חצי כור, חמש עשרה סאין, שהכור שלשים סאין:ושתי שרשרות היו. בפסכתר. אחת מצד זה ואחת מצד זה, לפי שבו מורידין הדשן מעל המזבח בסמוך, כדאמרינן וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש:ועל השרץ. שנמצא בעזרה בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים. שאין יכולים להוציאו משם בשבת, דעל שבות כזה גזרו ואפילו במקדש. ודוקא כשנמצא בעזרה, אבל נמצא בהיכל או באולם, מוציאים אותו מיד ואפילו בשבת:
תוסופות יום טוב
מי שזכה במחתה. כתב הר"ב ולא היה בזה פייס אלא מי שזכה בקטרת ע"י פייס. אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. הכי תני רבי יהודה בפ"ב דיומא דף כ"ה וגם בירושלמי. ופירשו התוס' דר"י ס"ל דכך הוא אומר כלומר שכן רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר. או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכ"ג ביוה"כ [וכדעת הרמב"ם שכתבתי משנה ב' פ"ב דיומא] הרשות בידו ורבנן פליגי עליה בהא דלא ס"ל דבדעת כהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרים ומפייסים אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס עכ"ד. אבל דעת הר"ב נראה דס"ל דאע"ג דתנא ר"י אומר י"ל דאין כאן מחלוקת כלל. ולפיכך העתיק דבריו. וטובא אשכחן במשנה כיוצא בזה וכמ"ש בסוף בכורים. ואיני יודע מנין לו להרמב"ם שבפרק ד' מהלכות תמידין. כתב שמי שזכה בתרומת הדשן. והוא הפייס הראשון. הוא המכניס המחתה הזאת:
וחתה. כתב הר"ב דל"ג מן המאוכלות הפנימיות. וכ"כ התוס' פ"ו דזבחים דף ס"ד. ואני הארכתי כבר בזה בס"ד במשנה ג' פ"ד דיומא:
נתפזר ממנו כקב גחלים. כתב הר"ב שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין וכו'. כת"ק דמשנה ד' פ"ד דיומא. ומ"ש הר"ב וכדי להוליכה מלאה מערה באחרונה. כלומר לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה. אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מליאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש:
ובשבת. כתב הר"ב שאסור לכבות ואע"פ שמן התורה אינו איסור בכיבוי. אלא כשיתכוון לעשות פחם כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת. י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות במקדש. ועיין בפי' הר"ב בסמוך [*וכזה כתבתי בשם הכ"מ בפ"ק משנה ג']:
ועל השרץ. לשון הר"ב שנמצא בעזרה. לא דק למכתב אליבא דהלכתא דהלכה כר"ע שאומר במשנה דסוף ערובין. שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבין על זדונו כרת. וכן מ"ש הר"ב אבל נמצא בהיכל או באולם. לא דק כלל שזה אף דלא כר"ש בן ננס דפליג אדר"ע. דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח. ומ"ש הר"ב דעל שבות כזה גזרו. עיין בערובין שם משנה י"ב:
יכין
מלכת שלמה
5.
The priest who had won the firepan, would take the silver pan and ascend to the top of the altar and clear away the live coals to this side and that, and he would rake [the coals]. He then went down and poured them into a gold [firepan]. About a kav of the coals was spilt, and these he swept into the channel. On Shabbat he used to put an overturned pot on them. This pot was a large vessel which could hold a letekh. It had two chains; with one he used to draw it down, and with the other he used to hold it above so that it should not roll over. It was used for three purposes for placing over live coals, and over a [dead] creeping thing on Shabbat, and for drawing down the ashes from the top of the altar.משנה ו
הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה וְזוֹרְקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח:
ברטנורה
המגרפה. כלי גדול שהיו זורקים אותו כדי להשמיע קול, והקול היוצא ממנו משמש שלשה דברים כמדפרש ואזיל:כהן השומע קולה. אם לא היה בעזרה:רץ ובא. להשתחוות עם אחיו הכהנים:וראש המעמד. כשהיה שומע קול המגריפה:היה מעמיד את הטמאים. של אותו בית אב שלא היו ראויים לעבוד.בשערי המזרח. אית דאמרי כדי לביישן ולהודיע שמפני טומאת קרי הוא נמנע לעבוד, כדי שיזהר פעם אחרת. ואית דאמרי מפני החשד, שלא יחשדוהו שלמלאכתו הלך והניח מלעבוד, אבל ידעו שמפני טומאת אונס של שרץ או דבר אחר נמנע מלעבוד. והרמב״ם כתב, שמצורעים שכבר טהרו מצרעתם היה מעמידם בשער המזרח, כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם:
תוסופות יום טוב
המגריפה. והיה לה קול גדול. ולא יתכן לומר שהיא המגרפה דמשנה ח' פ"ג שהיה כלי שיר חשוב ויזרקוהו שא"א שלא ישברו קניה. וגם מגרפה שגורפים בו הדשן א"א לומר שהרי אין לה קול. אבל היה זה בלי ספק כלי שלישי שמשמיע קול והיה גם צורתו כצורת מגריפה. והתוס' בפ"ב דערכין דף י' כתבו דשני מיני מגרפות היו. אחת לדשון ואחת של שיר ע"כ. לאו למעוטי שלא היה עוד שלישי והיא זו שבכאן. אלא דהתם לא בקשו רק לתרץ שאין המגריפה שהוא כלי זמר זו שגורפים בה הדשן. אלא שתים היו:
ובן לוי. בפ"ו מה"ת כתב הרמב"ם וכן לוי. [בכ"ף]:
וראש המעמד. ענין המעמד בפ"ד דתענית (דף כ"ו):
היה מעמיד את הטמאים. כתב הר"ב הטמאים של אותו בית אב כו'. אית דאמרי כו'. ואית דאמרי מפני החשד כו'. פלוגתא דאמוראי בגמ' פ"ז דפסחים דף פ"ב. ושם פירש"י טמאים של בית אב. וא"ת ולהרמב"ם שכתב הר"ב בשמו דטמאים היינו מצורעים. וכדי שיהיו מזומנים כו' מאי מפני החשד דהא לאו בכהנים מצורעים בלבד איירינן. כבר כתב בפ"ו מה"ת [ה"ה] וז"ל מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. נראה שר"ל שלכך מעמידין אותן בשער המזרח. שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. שמפני כן לא הוכשרו לכנוס ולא יחשדום שאינם נכנסים לפי שאין נכבד בעיניהם המקום המקודש. והכ"מ לא דק שם שהביא פירש"י בזה ואינו ענין לדברי הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה