רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
מועד
פסחים
פרק ז
א ב ג ד ה ו ז ח ט י
Moed
Pesachim
Chapter 7
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12 0:13

Mishnah

משנה א
כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:
ברטנורה כיצד צולין. שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוה ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר:כמין בשול הוא זה. שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדרה:תולין חוצה לו. תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב שפוד של רימון. כתב הר"ב של מתכת לא. דחם מקצתו חם כולו. מסיים רש"י שהפנימי מתחמם על ידי קצתו החיצון: תוחבו מתוך פיו. אור"י מש"ה תוחבו דרך פיו. לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוה בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם. תוספות. [*ועיין לקמן בסמוך]: [*אלא תולין חוצה לו. פירש הר"ב תוחבין בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכן לשון רש"י. ובברייתא בסוגיא תני רבי טרפון קוראהו גדי מקולס ופרש"י [מקולס לשון כובע] נחשת דמתרגמינן קולסא דנחשא. דס"ל תולין למעלה מראשו ונראין ככובע נחשת על ראש גבור. ע"כ. וצ"ל שהם מסובבים וכרוכים בענין שלא יפלו מעל הראש שהרי לדברי התוס' שכתבתי לעיל פי הטלה למטה. מיהו הר"ב ורש"י עצמם לא פירשו כן בפ"ב דביצה משנה ז' ע"ש]:
יכין מלכת שלמה
1.
How is the pesah roasted?They bring a spit of pomegranate wood and thrust it into its mouth [right down] as far as its buttocks, and place its legs and its entrails inside it, the words of Rabbi Yose the Galilean. Rabbi Akiva says: this is like boiling, rather they are hung outside it.
משנה ב
אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטֹּל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת, יִקְמֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:
ברטנורה אמר רבי צדוק כו׳ מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה ואמר רבי צדוק וכו׳, והלכה כרבי צדוק:נגע הפסח בחרסו של תנור יקלף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח:יטול את מקומו. ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע, דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא:נטף מרוטבו על הסולת. והסולת רותחת דמצלי רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר, הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים:
תוסופות יום טוב וצלה לנו את הפסח על האסכלה. מסיים בגמרא מנוקבת ופירש"י עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל ע"כ. ומיהו השפוד דכתב ר"ל של רמון: יטול את מקומו. פירש הר"ב דשומן נבלע כו'. ואם תאמר נגע בחרסו של תנור אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו. ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כ"כ כדלקמן גבי סיכה. תוס': יקמוץ את מקומו. כתב הר"ב וישרוף אותו קומץ כו'. כן כתב רש"י ואין צ"ל [גבי] קליפה ונטילה שאין בהן תערובות חולין והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' קרבן פסח לא הזכיר כלום בקליפה ונטילה. ובקמיצה כתב וישליכנו ועיין לקמן משנה י"ב:
יכין מלכת שלמה
2.
One may not roast the pesah either on a [metal] spit or on a grill. Rabbi Zadok said: it once happened that Rabban Gamaliel said to his servant Tabi, “Go out and roast us the pesah on the grill.” If it [the pesah] touched the clay of the oven, he should pare its place. If some of its juice dripped on to the clay [of the oven] and dripped back on to it, he must remove its place. If some of its juice fell on the flour, he must take a handful away from its place.
משנה ג
סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלָיִם:
ברטנורה סכו בשמן תרומה. שמותר לסוך הפסח במי פירות:אם חי ידיחנו. דלא בלע:ואם צלי הוא. בעי קליפה משום דבלע:שאין פודים. מוכרים:מעשר שני בירושלים. ואפילו לאכלו בטהרה, דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום:
תוסופות יום טוב ידיחנו. וינגב. רמב"ם פרק ח' מהלכות קרבן פסח: יקלוף. וא"ת ומאי שנא מרוטב דלעיל דיטול מקומו ובגמ' שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי: שאין פודים מעשר שני בירושלים. פירש הר"ב מוכרין וכו' דכתיב ונתת בכסף וגו' והלכת אל המקום. וכן כתב רש"י. דכי ירבה ממך הדרך [וגו'] ונתת בכסף. כתיב לעיל מהך קרא. והקשו בתוספת דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאתו מקדושתו ומחללו על דבר אחר אבל הכא אפילו לאוכלו בקדושתו כדפירש בקונטרס גופיה. והכי נמי משמע לישנא דמוכרין מדלא קתני מחללין. ויש ספריס שכתוב בהן שאין פודין. אבל רש"י כתב שאין מוכרין [וכמ"ש הר"ב שפירש פודין מוכרין] ונראה לר"י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה. ולרשב"א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה כדתנן בריש מסכת מע"ש שאין מוכרין אותו וכו'. עכ"ד. והתם פי' הר"ב טעמא דקי"ל מעשר שני ממון גבוה. והר"ש פי' שם דמתניתין דהכא נמי מהאי טעמא הוא. ולדבריו בירושלים דתנן לרבותא נקט וכ"ש חוץ לירושלים. והרמב"ם העתיק המשנה שאין פודין כו' בפ"ח מהק"פ ועיין משנה ב' פ"ב דשקלים. [*ובסדר המשנה שבירו' שאין מוכרין ואמרינן עלה כיני מתניתין אין פודין]:
יכין מלכת שלמה
3.
If he basted it [the pesah] with oil of terumah: If they who registered for it are a company of priests, they may eat [it]. But if Israelites, if it is [still] raw, they may wash it off; if it is roasted, he must pare the outer part. If he anointed it with oil of second tithe, he must not charge its value for the members of the company, because second tithe must not be redeemed in Jerusalem.
משנה ד
חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה. הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:
ברטנורה חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וכו׳, יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כ״ט:ל״ט) אלה תעשו לה׳ במועדיכם, כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמעינן מתניתין דאע״ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו׳, מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת:זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:ושעירי ראשי חדשים. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד, וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו אלה תעשו לה׳ במועדיכם:שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב (שמות י״ב:ד׳) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה:
תוסופות יום טוב חמשה דברים באין בטומאה. עיין במשנה ד' פ"ג דמנחות ופי' הר"ב דבקרבנות צבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. ובברייתא מנין לעומר ושתי לחם האמורים בת"כ ואינן אמורים בפרשת פנחס ת"ל בשלהי ההיא פרשתא דשור או כשב וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. ובגמרא עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר"ב רפ"ו צריכי דתמיד תדיר וכליל. ופסח ענוש כרת. וקרבנות צבור ה"א דוקא הבאין לכפר ואי אשמעינן עומר ושתי הלחם ה"א משום דבאין להתיר אלימי. ונראה דלחם הפנים א"צ קרא כלל דכתיב ביום השבת ביום השבת חד לגופי' וחד לטומאה א"נ דאתיא במה הצד מבינייהו ומ"ש הר"ב דמנינא למעוטי חגיגת רגלים כו' כדרך שאינה דוחה את השבת כדנפקא לן בגמרא פ"ו דף ע' ע"ב דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת: ושעירי ר"ח. פי' הר"ב דצריכא למתני משום דלא כתיב ביה מועד. ואע"ג דבפ' פנחס כתיב נמי ר"ח ה"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף פ' פנחס לא קאי אר"ח אלא אשאר י"ט דכתיבי בתריה דאקרו רגל דה"נ לא קאי אשבת ותמיד דמצריכין להו קראי כדלעיל כ"כ התוס'. ובגמרא קמ"ל דר"ח אקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א׳:ט״ו) ופרש"י תמוז דשלוח מרגלים מלויי מליוה וכלו מ' דידהו בט"ב בפ' בתרא דתענית והוקבע להם בו בכייה לדורות ויום עבור החודש קרוי מועד ע"כ. וכתבו התוספות תימא ולתני שעירי ר"ח ולא לתני אידך:
יכין מלכת שלמה
4.
Five things [sacrifices] may come in uncleanness, but may not be eaten in uncleanness:the omer, the two loaves, the showbread, the sacrifices of the public peace-offerings, and the goats of new months. The pesah which comes in uncleanness is [also] eaten in uncleanness, for from the very beginning it came for no other purpose but to be eaten.
משנה ה
נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:
ברטנורה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם דעיקר פסח לאכילת אדם אתי:ובמוקדשים אינו כן. שאפילו נטמא בשר, וחלב קיים זורק את הדם:
תוסופות יום טוב ובמוקדשין אינו כן. [*פי' הר"ב שאפילו נטמא וכו' וכל זה נשנה במשנה ולא פי' כלום אבל רש"י מסיים שהדם מתיר אמורים למזבח ולכן נ"ל שיש כאן השמטת ידי סופר] עיין במשנה ד' פ"ג דמנחות:
יכין מלכת שלמה
5.
If the flesh was defiled while the fat remained [clean], he may not sprinkle the blood but if the fat was defiled while the flesh has remained [clean], he must sprinkle the blood. But in the case of [other] dedicated sacrifices it is not so, rather even if the flesh was defiled while the fat has remained clean, he must sprinkle the blood.
משנה ו
נִטְמָא קָהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:
ברטנורה נטמא הקהל. בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת:יעשו בטומאה. ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:
תוסופות יום טוב נטמא הקהל. פי' הר"ב בטומאת מת שאין פסח נדחה כו' ול' תמוה הוא דהרי נדחה ג"כ בטומאת זיבה וכיוצא בזה כדאיתא במשנה ה' פרק דלקמן ובמשנה ד' פ"ט ושם ג"כ כתב כלשון הזה ולשון הרמב"ם כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור: שהיו הכהנים טמאים. דהיינו צבור טמאים דמה לי אם האוכלין טמאים. מה לי אם המקריבים טמאים שא"א בלא כהנים. וכתבו התוס' אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אשתראי נמי טומאת בשר. והביאו ראיה לדבריהם: [*יעשה בטומאה. ולשון הר"ב יעשו בטומאה. וכן ל' רש"י ולגירסא שלנו קריאת המלה היו"ד בציר"י והעי"ן קמוצה ובסדר המשנה שבירושלמי הגי' יעשו]:
יכין מלכת שלמה
6.
If the community or the majority thereof was unclean, or if the priests were unclean and the community clean, they make [the pesah sacrifice] in uncleanness. If a minority of the community were unclean: those who are clean observe the first [Pesah], while those who are unclean observe the second.
משנה ז
הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:
ברטנורה ואח״כ נודע שהוא טמא. הפסח או הדם:הציץ מרצה. ופטור מפסח שני:נטמא. בעליו טומאת הגוף במת:אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:הנזיר. דכתיב (במדבר ו׳) וכי ימות מת עליו [וגו׳] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:נטמא. גופו:בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:
תוסופות יום טוב ואחר כך נודע שהוא טמא. פירש הר"ב הפסח או הדם וכן לשון רש"י. ואפי' לרבי יהושע דמשנה ד' פ"ג דמנחות דס"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר. ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד מרצה כדפירש"י דף ע"ח וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות פסה"מ ובפ"ד מהק"פ אע"פ שבפ"ד מה' ביאת מקדש סתם וכתב שאינו מרצה על טומאת הנאכלין. ולא חילק בין לכתחלה ודיעבד. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. כפירש"י בפ"ק דף י"ו. ומ"ש הר"ב או הדם עיין במשנה ד' פרק בתרא דעדיות: הציץ מרצה. עיין ספ"ח דזבחים: הנזיר. פירש הר"ב דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר. והדר פירש בדבור ואין הציץ וכו' שאם נטמא בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל. וכל זה מלשון רש"י. ונ"ל להגיה שצ"ל ואם טמא בשעת. דהא תנן בספ"ו דנזיר משנזרק עליו א' מן הדמים יביא שאר קרבנותיו כו' כרבנן דהלכה כמותם. ואפילו כי תימא דנטמא גרס ור"ל בשעת הבאת קרבנותיו וקודם שנזרק שום אחד מן הדמים. אכתי צריך לפרש דדוקא כשהביא קרבנותיו ביום מלאת שאילו הביא אחר יום מלאת תנן במשנה ד' פ"ג דנזיר דאינו סותר אלא שלשים אפי' לרבנן דמחמרי. ובל' סותר הכל שכתבו רש"י והר"ב משמע כל ימי נזרו אפי' נזיר בק' יום. ועוד דוחק דמסתמא אינו מביא קרבנותיו אלא אחר יום מלאת שכן הדין לכתחלה. כדתנן ברפ"ג דנזיר. הלכך נראה ומסתברא יותר להגיה שצריך להיות טמא: טומאת התהום. פי' הר"ב שלא הכיר בה אדם. ועיין בפירושו למשנה ב' פ"ט דנזיר: הציץ מרצה. פירש הר"ב נזיר שנודע לו מטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו משמע אפי' קודם הגילוח אינו סותר במשנה ב' פרק בתרא דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר ושם אפרש בסייעתא דשמיא:
יכין מלכת שלמה
7.
A pesah whose blood has been sprinkled and then it became known that it was unclean, the frontlet propitiates. If the body of [the owner] became unclean, the frontlet does not propitiate, because they [the sages] said: [in the case of] a nazirite, and he who sacrifices the pesah-offering, the frontlet propitiates for the uncleanness of the blood, but the frontlet does not propitiate for the uncleanness of the body [of the owner]. If he was defiled with the uncleanness of the deep, the frontlet propitiates.
משנה ח
נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:
ברטנורה לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפים אותו שם כדי לביישן, שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה:מעצי המערכה. שלא לבייש את מי שאין לו עצים:נטמא מיעוטו. וכן נותר של פסח טהור:הציקנין. העצרנין. צרי עין, שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:
תוסופות יום טוב או רובו. בגמ' רמי לה אדתנן סוף פ"ג מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש דחוזר על כזית ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ופליגי אמוראי. והרמב"ם כתב לאוקמתא דמוקי לה באכסנאי שמפני שאין לו בית עשאוהו כציקנין. כן כ' בסוף הלכות פסה"מ. ומפני כן לא הוצרך לכותבו בפ"ד מהק"פ ולא השמיטו כמו שחשב בכסף משנה: הבירה. כתב הר"ב כל המקדש כולו קרוי בירה וכפירש"י. וזוהי דברי ריש לקיש בריש יומא ובפ' טבול יום בזבחים דף ק"ד וכ"פ בריש תמיד ובסוף פ"ק דמדות. ובריש פ"ג דפרה כתב גם כן דברי רבי יוחנן: מעצי המערכה. וכתבו התוס' נראה הטעם משום דלב ב"ד מתנה עליהם לפי שהזקיקיהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול ליהנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן דמתוך ציקנותן היו נמנעים מלשרפו ואתו לידי עבירה ע"כ. וז"ש הר"ב שלא לבייש מי שאין לו אמר רב יוסף בגמ' אהא דת"ר שאם בא לשרפו לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו וכתב הר"ב לומר דמעצי המערכה בדוקא מיתניא:
יכין מלכת שלמה
8.
If all or most of [the pesah] became unclean they burn it in front of the Birah with the wood of the pile. If a lesser part of it became unclean, and also “remainder”, they [the people] burn it in their courtyards or on their roofs with their own wood. Misers burn it in front of the Birah, in order to benefit from the wood of the pile.
משנה ט
הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:
ברטנורה הפסח שיצא. חוץ לחומה:ישרף מיד. בארבעה עשר ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של ט״ו כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביו״ט:נטמאו בעלים או שמתו. אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר:תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר, ואח״כ ישרפנו:אף זה ישרף מיד. ר״י בן ברוקא לא פליג את״ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר״י בן ברוקא:
תוסופות יום טוב הפסח שיצא. פירש הר"ב חוץ לחומה. כדין קדשים קלים שמחיצתן חומת ירושלים כדתנן במ"ח פ' בתרא דזבחים. ומפרשו הר"ב לקמן במי"ב. והרמב"ם שפירש שיצא מן הבית שנאכל בו צ"ע דזה שנפסל ביוצא מן הבית הוא בליל ט"ו בזמן אכילתו כמ"ש בפ"ט מהל' קרבן פסח אבל אנן קיימין בי"ד דלא נפסל ביוצא כי אם כשאר קדשים קלים. וכ"כ בהל' הנזכרת פ"ד הפס' שיצא מירושלי' או שנטמא בי"ד וכו': ישרף מיד. עיין מ"ש סוף פ"ג בס"ד:
יכין מלכת שלמה
9.
A pesah which went out [beyond the walls of Jerusalem] or was defiled must be burned immediately. If its owners were defiled or they died, its form must change and [then] it is burned on the sixteenth [of Nisan]. Rabbi Yohanan ben Berokah says: this too must be burned immediately, because there are none to eat it.
משנה י
הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:
ברטנורה העצמות. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה:והגידין. שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו, ומן התורה הוי נותר, ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו:והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר:בששה עשר. שהוא חולו של מועד. אע״פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו ביו״ט, דשריפת קדשים עשה, ויו״ט עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את ל״ת ועשה:
תוסופות יום טוב בי"ו. פירש הר"ב דשריפת קדשים עשה. וי"ט עשה ולא תעשה. משום דכתיב ביום טוב שבתון דהוא עשה דמשמע שבות. וכתיב לא תעשה מלאכה. ופירושו דהכא רב אשי אמרה בגמרא. ובפרק ב' דשבת פי' הר"ב כדתני דבי חזקיה: חל ט"ז להיות בשבת. דלא תימא דלא לדחו לשריפתם כולי האי. קמ"ל וטפי ניחא לפירוש הר"ב ברפ"ב דשבת דטעמא מקרא דוהנותר וגו' עד בקר שני וכו'. אבל לפירושו דהכא. אדרבה מכ"ש שבת דאיכא עשה ול"ת ומיתת ב"ד. ולשון הרמב"ם פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואין שריפת וכו' דוחה את י"ט ואין צריך לומר את השבת:
יכין מלכת שלמה
10.
The bones, and the sinews, and the “remainder” [of the pesah] are burned on the sixteenth. If the sixteenth falls on Shabbat, they are burned on the seventeenth, because they do not override either Shabbat or the festival.
משנה יא
כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:
ברטנורה כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו:יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים. אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:וראשי כנפים והסחוסים. הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרוס בלע״ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים ע״י שליקה, יאכלו בגדי הרך צלי:אבל המותיר בטהור כו׳ דכתיב (שמות י״ב:י׳) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה. אין לוקין עליו:והשובר בטמא כו׳ דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:
תוסופות יום טוב בגדי הרך. פירש הר"ב בן שמונה ימים. וכן ל' רש"י. והיינו דבציר מהכי לא סגי דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן: וראשי כנפים והסחוסים. לשון הר"ב ראשי כנפים הסחוס שקורין טנרו"ם בלע"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וכו'. וכן לשון רש"י ולפירושם ראשי כנפים עצמם נקראים סחוסים. ועוד בריש פרק ו' דבכורות מפרש לסחוס אזן תנוך אזן שקורין טנרו"ם. וכפירש"י בתנוך דקרא פרשה תצוה וצריך לומר ששם טנרו"ם שקורין בלע"ז שלו לראשי כנפים הכריחו לפרש כן. וס"ל דראשי כנפים היינו ראשי הכתפים. והרמב"ם מפרש הסחוסים מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף אבל מפרש ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף. ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידין: המותיר בטהור. לשון רש"י אפילו בטהור ע"כ. כלומר ואצ"ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הרמב"ם פ"י בהק"פ בפסח שבא בטומאה:
יכין מלכת שלמה
11.
Everything which can be eaten of a full-grown ox may be eaten of a tender goat, as well as the tops of the forelegs and the cartilages. He who breaks a bone of a clean pesah receives forty [lashes] but he who leaves over [flesh] of a clean [pesah] or breaks [a bone] of an unclean [one] does not receive the forty [lashes.]
משנה יב
אֵבָר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת וְעֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:
ברטנורה אבר. מן הפסח:שיצא מקצתו. חוץ למחיצתו, וצריך לחתוך את היוצא דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא טריפה הוא ולא תאכלו:חותך. את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם:וקולף. את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם שיצא מקצתו:ובמוקדשים. בשאר קדשים חוץ מהפסח:קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם:מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו [משפת הפנימי של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים, דהיינו] תוך העיר ממש:כלפנים. ואוכלים שם קדשים קלים:מן האגף ולחוץ. דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ, כלחוץ:החלונות. שבחומת ירושלים. ועובי ראש החומה בגגה, כלפנים:
תוסופות יום טוב אבר שיצא. כבר כתבתי במשנה ט' דבי"ד מחיצתו חומת ירושלים ובליל ט"ו מחיצתו הבית שנאכל בו וז"ש הרמב"ם בכאן והפסח בחבורתו כי השם צוה (שמות י״ב:מ״ו) בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית וזה בליל ט"ו בלבד. כמ"ש לעיל בס"ד: וחותך. שהעצם שהיה עליו כזית בשר ושברו שלא במקום הבשר חייב. אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו כדפסק הרמב"ם בפ"י מהק"פ. ומ"ש הר"ב ומשליך כל העצם שיצא מקצתו וכ"כ רש"י וז"ל הרמב"ם ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ ע"כ. והא ודאי דבשר שיצא טעון שריפה כבמ"ט. מיהו העצם רשאי להשליך. וז"ש הרמב"ם בחבורו פ"ט מהק"פ וקולף את הבשר כו' וכל שבחוץ ישרף כו' האבר שיצא כו' ומשליכו לחוץ. הרי שאע"פ שהבשר שיצא כתב דשורפו אפ"ה כתב באבר שמשליכו. ומיהו ודאי דדוקא באין בו מוח עסקינן. דאי ביש בו מוח. הא מפורש במשנה י' דטעון שריפה. ונראה דמש"ה פירשו למשנתינו בעצם שאין בו מוח. לאשמעינן דהך איסור שבירה לאו משום מוח הוא כדמוקים רבינא בגמרא דף פ"ה אליבא דר"ל דס"ל דאין משום שבירה במקום שאין בו בשר. ומתני' דמצריכה לפרק במקום הפרק משום מוח שבו. אלא מתני' משום שהיה עליו בשר אסרה לשבור. וכדכתבתי וכר"י. והילכך כתבו דמשליכים העצם לומר דבאין בו מח עסקינן ואפי' הכי אין לשבור: מן האגף ולפנים כלפנים. הא האגף עצמו נעשה כמן האגף ולחוץ דכלחוץ כך פסק הרמב"ם בפרק ט' מהק"פ: האגף. דוגמתו יגיפו הדלתות בעזרא (נחמיה ז׳:ג׳) כ"כ הר"ב פ"ז דנדרים: החלונות. פי' הר"ב שבחומות ירושלים. וה"ה לק"ק בעזרה. ולאכילת הפסח בבית. וכ"פ הרמב"ם לכל השנוי במשנתינו שכתב ואלו הגדרים שנתן כלפנים וכו' כוללים העזרה והמדינה וחבורת פסח:
יכין מלכת שלמה
12.
If part of a limb went outside, he cuts [the flesh] as far as the bone and pares it until he reaches the joint and cuts it away. But in the case of [other] sanctified meat he cuts it off with a large knife, because they are not subject to the [prohibition of] breaking a bone. From the door-stop and within it is as the inside; From the door-stop and without is as outside. The windows and the thickness of the wall are as the inside.
משנה יג
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:
ברטנורה שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד:אלו הופכים פניהם הילך ואלו הופכים פניהם הילך. ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים, דכתיב יאכלו [שנים], אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בב׳ מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בב׳ בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי:והמיחם. שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואף על פי שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן:וכשהשמש. המשמש לשתיהן, עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת:קופץ את פיו. סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אחד אוכל בב׳ חבורות כדאמרן:והכלה. שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות:
תוסופות יום טוב שתי חבורות. פירש הר"ב דבבית אחד יאכל שאין אחד אוכל בב' בתים בגמ' דיש אם למסורת יאכל כתיב משמע אדם אחד [*ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ק דסוכה]: בבית אחד אלו הופכים כו'. פי' הר"ב ואפילו נראה כשתי חבורות וכו' שני בני אדם אוכלים [פסח אחד] בשני בתים. וכן פי' גבי מיחם ואע"פ שמפסיק וכו' לא איכפת לן וכפירש"י. וקשה דלאשמעינן רבותא טפי ולתני שתי חבורות אוכלין בשני בתים וי"ל דבכה"ג ניחא ליה למנקט עלה דינא דשמש דקמ"ל דלא חיישינן שמא לא יקפוץ את פיו וכן דינא דכלה. ומיהו להרמב"ם בפ"ט מהק"פ נראה פירוש אחר במשנתינו ואתי שפיר דתנן בבית אחד. וה"ק שתי חבורות שהיו אוכלים בבית אחד אלו הופכים כו' כלומר צריכין להפוך דוקא ואינן רשאין לישב אלו כנגד אלו שאז נראין כחבורה אחת ורחמנא אמר (שמות י״ב:מ״ו) מן הבשר חוצה. ומפי השמועה למדו שצריך ליתן לה חוצה למקום אכילתו והשתא בשני בתים אצ"ל דאיכא חוצה. אלא בבית אחד קמ"ל דבעינן חוצה ודסגי בהפיכת פנים דמקרי חוצה. וכפירוש האחרון שכתב כ"מ בדברי הרמב"ם שם. ורש"י לא גרס הך ברייתא דחוצה תן חוצה דף פ"ה ריש ע"ב ומש"ה לא פירש כן. וגם מה שפירש רש"י בריש אותה ברייתא דמחבורה לחבורה. חבורות של שני פסחים ליתא להרמב"ם אלא פסח אחד ובו שתי חבורות. דהא מתניתין דהכא איתא עלה בגמרא דבפסח אחד ובה שתי חבורות מיירי וכתבה הרמב"ם על דרך אותה ברייתא כמ"ש. והיה נראה דלהרמב"ם דוהמיחם באמצע דתנן נמי חיובא הוא כדי שיהא הפסק והיכר חציצה. וכן מצאתי בתוספות פרק בתרא ד' קי"ט ע"ב אלא שאין נראה כן מלשונו שם שכתב היו המים שמוזגים בו יינם באמצע כו'. הלכך נראה לפרש לדידיה דסגי בהפיכת פנים וא"צ דוקא שיהא המיחם באמצע. ולא קתני לה אלא לאשמעינן דרשאי להיית המיחם באמצע וכשהשמש עומד למזוג קופץ וכו' ולא חיישינן שמא לא יקפוץ: [*למזוג. עיין בפרק אחרון מ"ש במשנה ב']: והכלה. לשון הר"ב שהיא בושה. גמרא. ופירש"י שהיא בושה לאכול לעיני האנשים ע"י שמסתכלין בה עד כאן. פירוש בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה דהא לית הילכתא כוותיה דמאן דאמר מותר להסתכל בפני כלה בפ"ב דכתובות דף י"ז וכדמסיק הטור בשם הרא"ש בא"ה סימן ס"ה: הופכת את פניה. פירש הר"ב רשאה להפוך וכן כתב הרמב"ם התירו וצ"ל כפירוש קמא דתוספות דאיצטריך לאשמעינן דלא חשבינן כשני מקומות אע"פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פנים. וכתבו עוד א"נ קמ"ל דחייבת להפוך פניה כדאמר בגמרא כלה תנן. ע"כ. כלומר משום צניעות:
יכין מלכת שלמה
13.
Two companies which are eating in one room, these turn their faces in one direction and eat and they turn their faces in another direction and eat, and the boiler is in the middle. When the servant rises to mix [the wine], he must shut his mouth and turn his face away [from the other company] until he reaches his own company and [there] he eats. But a bride may turn her face away and eat.
מועד פסחים פרק ז
Moed Pesachim Chapter 7