Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:
ברטנורה
מאימתי הנמושות. אית דמפרשי זקנים ההולכים על משענתם. ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים הללו שמאחרים ללכת ללקט אחר הכל כבר נתיאשו העניים מאותה שדה, וכל הנמצא בה אחר כך הוא הפקר לכל, בין לעניים בין לעשירים:רביעה שניה. המטר נקרא רביעה מפני שהוא רובע את הארץ ומולידה ומצמיחה כזכר הרובע את הנקבה והיא מתעברת ממנו, לשון בהמתך לא תרביע (ויקרא י״ט:י״ט). פירוש אחר רביעה על שם שהמטר משכיב העפר ומרביצו, תרגום רובץ רביע. וזמן רביעה שניה בשנה בינונית הוא בכ״ג במרחשון:שאינן מוסקין. מסיקה בזיתים כמו קוצר בתבואה, בוצר בענבים, אורה בתאנים, גודר בתמרים, כך מוסק בזיתים:ולא יהא מביא בארבעה איסרות. דהיינו שני פונדיונים, שהפונדיון שני איסרין, ותנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, דהיינו מזון שתי סעודות, וכיון שאינו מביא זיתים שוה ארבעה איסרות, דהיינו מזון שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו, אף הוא אינו יוצא ללקוט. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
בלקט. לשון הרמב"ם בחבורו פ"א ממ"ע נאמר במתנות עניים (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעים אותם. פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' ע"כ. עיין בש"ס סוף פרק הזרוע (חולין קלד:) ולשון רש"י בפ"ק דתענית דף ו לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלוהו ע"כ. והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואינן נלקטין מהעניים כולו כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה שניתנת במקום מסויים שאין דרך כל אלו שלא יהיו נלקטין כולן ועוד מצינו בלשון הר"ב והר"ש משנה ה' פרק ד שכתבו ללקוט פאה ומהאי טעמא בכולהו שייך לומר דנלקטין וראוי אם כן להשאיל לכולם שם לקט:
הנמושות. לשון הר"ב אית דמפרשי זקנים ההולכים וכו'. ופירש רש"י ולשון נמושות כמו לא ימושו (ישעיה נט) [גי' רש"ל לא ימישון (תהלים קטו)] שממשמשין והולכים. לקוטי וכו' ולשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם. בב"מ פ"ב דף כא ע"ב:
משילכו העניים בכרם ויבואו. בפרק קמא דתענית דף ו. כתב רש"י וז"ל כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים ע"כ. והר"ש הביא ירושלמי ולא תנינן נמושות על ידי שהן חביבין באין על אתר ואית דגרסי לאלתר ע"כ ואין חילוף בין הגירסאות בענין אלא בלשון:
ובזיתים משתרד רביעה שנייה. ירושלמי ולא תנינן נמושות מפני שהוא צינה ואין יוצאין אלא בחורים ע"כ. ולפירוש דנמושות לקוטי וכו' הטעם כשהוא צינה שוב אין הולכים הלוקטים מפני הצינה הואיל ודבר מועט נשאר:
רביעה שניה. פירש הר"ב בכ"ג במרחשון וכ"פ במשנה ה' פרק ח' דנדרים. אבל בפ"ק (מ"ד) ופ"ג דתענית (מ"א) מפרש (בי"ז) [צ"ל בשבעה] בו ושם אפרש בס"ד:
בארבעה איסרות. מ"ש הר"ב דככר בפונדיון היינו מזון ב' סעודות כרבי יוחנן בן ברוקא פרק ח' דעירובין ועיין לקמן במשנה ז':
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
הנמושות. ירושלמי אבא שאול היה קורא אותן משושות וכן נמי אית תנויי תנו משושות מאן דתני נמושות שהן באין בסוף ולשון נמושות כמו לא ימיש שנוטלין ומשין הכל מלפניהם שבאין אחר חבריהם ומ"ד משושות שהן ממשמשין ובאין על משענתם ופי' הרא"ש ז"ל ומתוך שהולכים כפופים ועיניהם מסתכלין למטה רואין כל מה שמוטל לפניהם בקרקע ואינם משאירין כלום וכשיודעין שאר עניים שהלכו אלו מתייאשין הם ובפ' אלו מציאות מייתי לה אייאוש שלא מדעת עכ"ל ז"ל. ואיתא בירושלמי דר' יוחנן בן נורי. שהיה עני היה יוצא מן הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה:
משילכו העניים וכו'. בירושלמי מפרש דלא תני נמושות הכא דעל ידי שהן חביבין באין לאלתר פי' הרא"ש ז"ל דזקנים חביבין עליהן ענבים ובאין מיד פי' באין והולכין ואין העניים מתייאשין בהליכתן וכן בזיתים מחמת הצנה שבשעת מסיקה אין הזקנים יוצאים עכ"ל ז"ל:
רביעה שניה. כאן פי' ר"ע ז"ל כמ"ד כ"ג בחשון אבל בפ"ק דתעניות סי' ד' וגם שם רפ"ג פי' כמ"ד י"ז במרחשון וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל עיין מ"ש ע"ז בפ"ט משביעית והנה תמצא דבריו כתובים בספר זה לקמן שם פ"ט מ"ו:
ולא יהא מביא אלא בד' איסרות. דהיינו שני פונדיונין וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט יש גורסין במשנה אלא בארבעה וגם החכם הר"ר יהוסף ז"ל כתב דבס"א גרסי' במתני' מלת אלא ולפ"ז צריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל בסמוך וכיון שאינו מביא זיתים אלא שוה ד' וכו' אם הוא גורס במשנה מלת אלא. והנכון שמלת אלא טעות היא וצריך למחוק אותה וכן בספרי כ"י שראיתי איננה:
בארבעה איסרות. שיעור כל איסר ד' שעורות נמצא שהפרוטה חצי שעורה כסף וכן תנן בריש קדושין וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי:
1.
From when are all people permitted to take gleanings, [forgotten sheaves and peah]? After the old ones of the poor have gone. And in the case of peret and defective clusters? After the poor have gone into the vineyard and come back again. And in the case of the olive trees? After the descent of the second rainfall. Rabbi Judah said: But aren’t there those who do not harvest their olives until after the second rainfall?” Rather, once the poor man has gone out [to gather the agricultural gifts taken from olive trees] and cannot bring back with him [more than the value of] four issars.
משנה ב
נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:
ברטנורה
נאמנים. העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן, ופטורים מן המעשר:בשעתן. בשעת הקציר:בכל שנתו. בשנה שלישית ובשנה ששית, שמעשר עני נוהג בהן:ובן לוי נאמן לעולם. דמעשר ראשון נוהג בכל שנה, וכיון דאמר של מעשר ראשון הם לא חיישינן שמא לא הפריש מהן תרומת מעשר, דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר:אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן. נוהגים לתת להם כן ולא על דבר שאין רגילים לתת להם כיוצא בו, ולקמן מפרש ואזיל:
תוסופות יום טוב
נאמנין על הלקט ועל השכחה וכו'. עיין מ"ש בפ"ד משנה ו טוב טעם לסידורן:
ובן לוי נאמן לעולם. לשון הר"ב דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה. כן לשון הירושלמי ור"ל ישראל עם הארץ שאין נאמנין על שאר מתנות כדלקמן בריש מסכת דמאי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
נאמנין על הלקט כו'. פי' הר"ש שירילי"י ז"ל נאמנין על הלקט כו' בשעתן נאמנין העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן ופטורין ממעשר ותרומה כדתנן בריש חלה ואפי' הן עמי הארץ יכול החבר ליקח מהם ולסמוך עליהן ובע"ה שאינם לא חשודין ולא נאמנין מיירי וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות מעשר: בשעתן. בשעת הקציר: בכל שנתו. נאמן עליו דהיינו שנה שלישית וששית: נאמן לעולם לומר מעשר ראשון זה ונתתי (הגה"ה. לשון החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בירושלמי דייק שהלוי נאמן אפי' לומר שהפריש ממנו תמ"ע מדקתני לעולם ולא קתני ובן לוי נאמן על מעשר ראשון) לכהן תרומת מעשר ולעולם מע"ר נוהג דקרוי נחלה כדאיתא פ"ק דר"ה ולית ביה משום טבל והלוקח ממנו א"צ לעשר מהן דמאי: להיות נוהגין כן. כדתני סיפא דלקמיה נאמנין על החטים ואין נאמנים על הקמח וכו': ובירושלמי גרסי' סלק ר"א דרומיא בעי קומי ר' יוסי נימא מתני' דמיקל להאמין ע"ה לומר זה לקט או מ"ע ר"א היא דתניא וכו' ורבנן פליגי עליה התם ונכתבה הברייתא לק' פ"ד דדמאי ותירץ לו ר"י דאפי' רבנן מודו בהא דאין דרך עני לעשות ערמה בדבר זה דהיא מלתא דעבידא לגלויי. ונראה מן הירושלמי דגרסי' במתני' אלא על דבר שכן דרך בנ"א נוהגין כן. דגרסי' התם ר' מני בעי ובן לוי נאמן לעולם אפי' בשביעית פי' אם אומר פירות הללו מע"ר של ששית הן מהו שיהא נאמן ויהא מותר לאכלם שלא בקדושת שביעית מדקתני מתני' לעולם ולא קתני בכל שנות המעשר. או דילמא לפי ששנות המעשר הם שש עליהם אמר לעולם אבל בשביעית לא יהא נאמן לומר מע"ר של ששית וסלקא הבעיא בתיקו: אין נאמנין אלא על דבר שכן דרך בנ"א נוהגין כן כיני מתני' ומשנה יתירה היא ודאי שדי בשיאמר אלא על דבר שבנ"א נוהגין כן אלא ודאי יתור המשנה לאתויי הנהו דיני דאמר התם ר' בון ב"ר חייא כגון אם אמר פירות אלו נתנם לי איש פלוני במתנה ואמר לי שהן מתוקנין ולא של מעשר ראשון הם אינו נאמן וכן נמי אם אמר משדה שלי הן אינו נאמן כיון שהוא ע"ה וה"ה דמאי כשאר פירות ע"ה ולא אמרי' דיהא נאמן במגו דאי בעי אמר מעש"ר שקבלתי ע"כ אבל הרא"ש ז"ל נראה דגרס כמו שהוא כתוב בדפוס אלא על דבר שבנ"א וכו' אכן בה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי שכתב בפירוש הירושלמי ה"ג כיני מתני' אין נאמנין אלא על דבר שדרך בנ"א נותנין כן והיינו כדתני באידך בבא דלקמיה ובני אדם דקתני אעשירים דנותנין להם קאי ע"כ וכן שם בה' מעשר הלשון כן ואינם נאמנין אלא על דבר שדרך בנ"א ליטלו ע"כ:
2.
They [amei haaretz] are to be believed concerning gleanings, the forgotten sheaf and peah during their [harvest] season, and concerning the poor man’s tithe during its whole year. A Levite is always to be trusted. They are only believed in those things which men are accustomed to give them.
משנה ג
נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפָּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:
ברטנורה
נאמנים על החטים. לומר של מעשר עני הם שניתן לי, אבל אין נאמנים לומר קמח ופת זה של מעשר עני, שניתן לי קמח ופת, דאין דרך לחלק מעשר עני קמח ופת:שעורה של אורז. אית דמפרשי שבולת של אורז, שלא היה דרכם לחלק אורז של מעשר עני אלא בשבולים. ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו [שעורה קורא] לו, ולאחר דישה בעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים:גריסין. שטחנן בריחים של גרוסות:נאמנים על השמן. שדרך לחלק מעשר עני בשמן:ואין נאמנים לומר של זיתי נקוף הוא. זיתי נקוף ממתנות עניים הן, שחובטים ומנקפים בזית להשיר הזיתים שנשארו מן המסיקה. ונקוף לשון כנוקף זית. ואין העני נאמן לומר שמן זה הוצאתי מזיתי נקוף ופטור מן המעשר, לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי נקוף. אבל עני האומר קמח זה או פת זו מלקט שכחה ופאה שלקטתי וטחנתי קמח ואפיתי לחם, נאמן שדרך העני לעשות לחם מלקט שכחה ופאה:
תוסופות יום טוב
נאמנין על החטים. לשון הר"ב לומר של מעשר עני הם וכו'. וכן לשון הר"ש. ואולי משום דבסיפא תנן נאמנים על השמן לומר של מעשר עני הם. להכי אסברו לכולה מתניתין במעשר עני ואין הכי נמי דהוא הדין בלקט שכחה ופאה דעיקר מכילתין בהו איירי ולא במעשר עני. וכן כתב הר"ב בסוף המשנה לקט שכחה ופאה. ויתכן דברישא דאינן נאמנין הוי מעשר עני רבותא וסיפא דנאמנין הוו אינך רבותא. והרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהלכות מעשר אסברה בלקט שכחה ופאה:
ואין נאמנין על הקמח וכו'. פירש הר"ב שנתן לי קמח וכו' ולקמן מפרש שאם אמר שטחנו קמח נאמן ירושלמי. וכתב הר"ש דאין להאמינו במגו דאי בעי אמר שטחנו קמח דמאחר שאין דרך לחלקו כלל קמח ופת הוו כמו עדים ע"כ כלומר ואין מגו במקום עדים:
השעורה. כ' הר"ב אית דמפרשי קודם שנכתש וכו' שעורה קורא לו. ומסיים הר"ש לפי שהוא כשעורים שאין נאכלין בקליפתן:
חי. ל' הרמב"ם הוא הדבר שאינו מבושל תרגום אל תאכלו ממנו נא (שמות י״ב:ט׳) לא תיכלון מיניה כד חי:
זיתי נקוף. כתב הר"ב ממתנות עניים הם. מסיים הר"ש כדתנן במסכת חלה פ"ג (משנה ט) ומ"ש הר"ב לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי נקוף. מסיים הרמב"ם לפי שאי אפשר לדרוך או לטחון דבר מועט ע"כ. ובירושלמי תני ר' יהודה וכו'. מקום שנהגו להיות מוסקים זיתי נקוף והוא עני נאמן לומר שמן זה של זיתי נקוף הוא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
ואין נאמנין לא על הקמח ולא על הפת. לומר של מעשר עני שניתן לי הוא או לקט או שכחה או פאה הן ובעי עשורינהו דמאי. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וזו ואצ"ל זו קתני וכן מבואר שם בה' מעשר. ובירושלמי אמרינן דאפי' הכל יודעין שרוב מכנסו לקט אין נאמן לומר קמח ופת ניתן לי והיכי משכחת לה שמחלקים והלא דרכן לבזוז מיהו משכחת לה בשכולן אומרים לחלק כדאמרי' לעיל גבי פאה פ"ד או בעניים שנותנים זל"ז. ה"ר שמשון ז"ל:
כתוב בספר תוי"ט. הדברים הללו נמצאים במהד"ק של התוי"ט שהדפיסה בפראג שנת שע"ה:] ולא על הפת דאע"ג דטבל אוסר במינו בכ"ש כדתנן בספ"ג דחלה הא לעיל מינה תנן נמי אם נתערב במאי מיתקן ע"כ ואיני מבין מה שייך לומר זה אהאי בבא ושמא ר"ל שיש להקשות דמאחר שאינו נאמן העני לומר שהפת הוא של לקט וכו' א"כ הקונה הפת שבידו של עני צריך לעשרו. וע"ז הקשה כיצד יעשרנו דניחוש שמא הוא מעורב מלקט שכחה או פאה שהן פטורין עם טבל שהיה ביד העני ג"כ. ותירץ שהרי י"ל תיקון להביא לו פרנסה ממקום אחר וכו':
בפי' ר"ע ז"ל. נ"ל שכך צ"ל ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו ממנו קורא לו שעורה ולאחר דישה דהיינו קודם כתישה בעודו וכו':
ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל. פי' אחר כתישה אין נאמנין עליו אפי' חי וזו ואצ"ל זו קתני:
ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא. פי' זית ניקוף הן זיתים שמשיירין באילן ואינם ראויין והפקר הן ובירוש' תני ר' יודן אומר מקום שנוהגין להיות דורכין את העוללות עני נאמן לומר יין זה של עוללות הוא ודכוותה מקום שנהגו להיות מוסקים (ס"א טוחנים) זיתי ניקוף עני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הוא:
3.
They are trusted concerning wheat, but they are not trusted when it is flour or bread. They are trusted concerning rice in its husk, but they are not trusted when it is either raw or cooked. They are trusted concerning beans but they are not trusted when they have been pounded, neither raw nor cooked. They are trusted when concerning oil, to declare that it is from the poor person’s tithe, but they are not trusted over [oil] when they claim that it is from the olives [left on the] top [of the tree.]
משנה ד
נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:
ברטנורה
נאמנים. העניים על הירק חי לומר של מעשר עני הוא, דירק חייב במעשר מדרבנן:דבר מועט. נאמנים אף על המבושל, דפעמים שבעה״ב שכח מלעשר ומעשר מן המבושל מתוך הקדרה:מלפסו. הקדרה או הפרור שמבשל בה:
תוסופות יום טוב
נאמנין על הירק. פירש הר"ב לומר של מעשר עני הוא. דירק חייב במעשרות [מדרבנן] מסיים הר"ש כדתנן [בפ"ק] דמעשרות. ובפ"ק דפאה משנה ד' מסיק הר"ש הטעם לחלק למה חייבו חכמים ירק במעשר ולא בפאה דהואיל ואין מכניסו לקיום יש ריוח מועט לעניים ואם ישמרו על הפאה יפסידו במקום אחר מללקט ולהביא מתנות אחרות:
מלפסו פירש הר"ב קדרה ופרור ובסוף פרק י דכלים מפרש מחבת גדולה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
אא"כ היה לו דבר מועט. פי' החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כי כשבעה"ב ליקט ירק לצרכו אינו מוציא ממנו מ"ע כך כשהוא חי. כי אינו ראוי לעני שאין העני רוצה ליטפל בו ולבשלו בעבור שהוא מעט. וע"כ הבעה"ב מבשלו תחלה ואח"כ נותנו לעני כך מבושל אבל אם יש לעני ירק מבושל הרבה והוא אומר שמ"ע הוא שנתנו לו כך מבושל אינו נאמן כי אין בעה"ב רגיל לבשלו תחלה כשהוא הרבה ע"כ:
שכן דרך בעה"ב להיות מוציא מלפסו. כתב הרמב"ם ז"ל ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי יכול לומר נמי בשלתיו ממתנותי ע"כ:
4.
They are trusted concerning raw vegetables, but they are not trusted concerning are cooked ones, unless he has only a little bit, for so it was the custom of a householder to take out of his stew-pot [and give a little to the poor].
משנה ה
אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:
ברטנורה
אין פוחתין לעניים בגורן. כשמחלקין מעשר עני בגורן אין נותנין לכל עני ועני פחות משיעור זה דכתיב (דברים כ״ו:י״ב) ואכלו בשעריך ושבעו תן לו כדי שבעו:דבלה. תאנים יבישים לאחר שנדרסים בעגול קרויין דבלה. ושוב אין נמכרים במדה אלא במשקל, להכי תני מנה דבלה, ומנה הוא משקל מאה דינרים והדינר משקל ששה מעים ומשקל המעה ט״ז גרגרי שעורה:פרס. חצי מנה, ובכל המדות האמורות במתניתין הלכה כת״ק והלכה כאבא שאול. ולא נאמרו דברים הללו אלא למחלק מעשר עני בגורן, אבל המחלק מעשר עני בתוך ביתו מחלק כפי רצונו ולא נתנו בו חכמים שיעור:
תוסופות יום טוב
אין פוחתין לעניים. פירשו הר"ב והר"ש כשמחלקין מעשר עני. והדין עמהם דאילו בלקט שכחה ופאה הדין לבוז כדתנן ריש פרק ד'. ועי' פ"ה משנה ז אבל במ"ע כתיב (דברים כו) ונתת לגר וגו':
בגורן. וכתב הר"ב אבל המחלק בביתו מחלק כפי רצונו כו'. מסיים הרמב"ם בפ"ו ממ"ע שאינו מצווה ליתן כדי שבעו אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח. [*ועיין מה שכתבתי משנה ג' פרק י"א דנדרים]:
קב. כתב הרמב"ם אודיעך בכאן בדרך המדידה שיעור כל מדה מהם ושמור אותו תמיד בכל המשנה. ובתחלה נאמר כי במדה שיש בחללה ארבע אצבעו' על ארבע אצבעו' ורומה שני אצבעות ושבעה עשיריות מאצבע. ויהיה זה האצבע ששיערו בו מאצבעות היד. הגודל. וזה המדה אשר יש בחללה זה השיעור שזכרנו אחר שיהיה מרובע או משולש או זולתה מן התבניות הוא נקרא לוג והרובע ממנו הוא נקרא רביעית וחצי הרובע נקרא שמינית. ויש בקב ד' לוגין:
[*וקב גרוגרות. עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פרק ד דכלים ומ"ש שם בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
אין פוחתין לעניים בגורן כו'. פי' הרש"ש ז"ל
ב' תיבות אלו אין להם מקום כאן ואולי בטעות נשמטו ממקומם בראש מ"ז:] (גבאי צדקה) אין פוחתין לעני בגורן בשנת מעשר עני אם יש לו לבעה"ב בגורן מ"ע לחלק הרבה ובאו עניים הרבה לגורן והוא מחלקן אל יפחתו לכ"א משיעורא דקתני הכא ע"כ. ובעירובין דף כ"ט מייתי לה וקא' רב התם עלה וכן לעירוב פי' לעירובי תחומין דבעינן מזון שתי סעודות ואחצי לוג יין קאי דמערבין בו וה"ה לכולהו כדמשמע התם וע"ש בתוס' ובהג"א:
וקב שעורים. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה בעיני דהאי תנא מיירי באדום כדמפרש בכתובות בפ' אע"פ לא כפל לה שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום והיו השעורים רעות ובעו כפליים ור"מ דפליג עליה דדי בחצי קב שעורים כשיעורא דחטים היינו בשעורים דשאר ארצות ולא פליגי ע"כ:
או מנה דבלה. פירושו בכאן משקל מנה אבל במקומות אחרות כגון ואלמנה מנה לשון מנין והוא מאה זוז והכל אחד כי לא נקרא המשקל מנה אלא מפני מספר הידוע שבו והמנה הוא ששים שקלים והשקל עשרים גרה [כדכתיב] עשרים שקלים עשרים וחמשה שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מרד"ק ז"ל בשרש מנה:
שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות. גרסי' הכא ומאן דגריס הכא בהאי בבא שלש סעודות טעות גדול הוא בידו שכן כתב ג"כ רש"י ז"ל שם בפ' בכל מערבין וז"ל וכן לעירוב דחלק עני בגורן נמי מזון שתי סעודות ע"כ. וכבר נפסקה הלכה דמזון שתי סעודות של עירוב הן י"ח גרוגרות שהן ששה ביצים כדעת ר' יוחנן בן ברוקא בעירובין פ' כיצד משתתפין ונראה דהכי משערינן ג"כ שתי סעודות דעני וכן פי' כבר ר"ע ז"ל לקמן סי' ז' והוא פי' הר"ש ז"ל:
5.
They may not give to the poor from the threshing-floor less than a half-kav of wheat or a kav of barley. R. Meir says: [only] half a kav [of barley]. [They must give] a kav and a half of spelt, a kav of dried figs or a maneh of pressed figs. Rabbi Akiva says: half a maneh. [They must give] half a log of wine. Rabbi Akiva says: a quarter. [They must give] a quarter [log] of oil. Rabbi Akiva says: an eighth. As for other kinds of produce: Abba Shaul says, [they must give enough] so that he can sell it and buy food enough for two meals.
משנה ו
מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:
ברטנורה
מדה זו. דאין פוחתין לעני אמורה בכהנים לוים וישראלים, כל אחד מהם שמחלק מעשר עני בגורן לא יפחות מזה השיעור:היה מציל. שאין רוצה לחלק לעניים שבאו כל מעשר עני שבידו, ורוצה להציל ממנו לקרוביו העניים:נוטל מחצה. ומצניע לצורך קרוביו:ונותן מחצה. לעניים שבאו. ואם לאחר שנטל מחצה והצניע לצורך קרוביו היה לו דבר מועט, כלומר שלא נשאר לו כדי לתת לכל אחד מן העניים שבאו כשיעור הקצוב לעיל במתניתין, נותן לפניהם מה שנשאר בידו והן מחלקים ביניהם:
תוסופות יום טוב
מדה זו אמורה בכהנים לוים וישראלים. פירש הר"ב וכן הרמב"ם כל אחד שמחלק מעשר עני בגורן. ולא אתפרש לי למאי איצטריך. דכי האי גונא תנן בריש ערכין ומצרכינן להו והר"ש מפרש מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים ע"כ. והשתא איכא למימר דאיצטריך כהנים ולוים דסלקא דעתך אמינא דכיון שיש להם תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ"ל. ואיידי תנא נמי ישראלים. [*ועוד שהיה צריך לשנות אף בכהנים וכו']:
היה מציל וכו'. ר"ל בגורן. ומ"ש בפירוש הרמב"ם בביתו נראה שהוא ט"ס ובהדיא כתב בחבורו פ"ו ממתנות עניים. בגורן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
מדה זו וכו'. פי' בכהנים לתת להם תרומה לוים לתת להם מע"ר הרא"ש ז"ל וכן פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ג"כ. ועתי"ט:
נוטל מחצה ונותן מחצה. פליג אאבא יוסי בן דוסתאי דתוספתא דקאמר אם רנה נותן לפניהם שליש ושתי ידות לקרוביו ותנא דמתני' סבר דמיבעי ליה לאשוויינהו ככולהו עניים ולא למיהב טפי משום דנענש בנפשות הרבה הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל י"מ שפי' בירושלמי שאם רוצה להציל ולשמור מקצתו לעניים קרוביו אם יש מותר אחר שיתן לכל עני ועני העומד עתה בגרן כשיעור המפורש נוטל מחצה ושומר לקרוביו ונותן לעניים כשיעורם ומחצה דנקט לאו דוקא כי כל דישאר אחר שיתן לעניים שיעורם יכול להציל אלא משום דאיכא תנא דתני דמציל שני חלקים מש"ה נקט מחצה. היה לו דבר מועט. שאם יציל מחצה לא ישאר לעניים כדי שיעורן לא יציל אלא מחלק לעניים שבגורן כדי שיעורן. ולשון דמחלקין ביניהן קשה שהרי בעה"ב מחלק להם ואלמלא לא פי' הירושלמי כן הייתי מפ' דלהך אמורא מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אהיה מציל אלא קאי אמדה זו וכו' הי"ל דבר מועט שאין לו ליתן לכל עני העומד בגורן כשיעור המפורש לא יתן להם דאין לו ליתן מידו לכל עני פחות מכשיעור אלא מניח הכל לפניהם והן מחלקין אותו בשוה ביניהם עכ"ל ז"ל ולדעתו ז"ל כתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דכיון דתנא דמתני' אמר נותן מחצה ותנא דברייתא אמר נותן לפניהם ע"כ תנא דמתני' בשיש שיעור במחצה ליתן הבעה"ב בעצמו מידו לידם לכ"א שיעור הקצוב וע"ז חלק תנא דברייתא עליו ואמר דאינו מחלק להן כשיעור הקצוב אלא נוטל שני שלישים לקרוביו וכיון שאין בשליש הנשאר כשיעור נתינה לכ"א בידו נותנו לפניהם והן מחלקין ביניהם ע"כ. וע' במרדכי שהביא ב"י בי"ד סי' רנ"א:
6.
This measure was stated for the priest, Levite and Israelite alike. If he was saving some [to give to his poor relatives], he can retain half and give the other half away. If he has only a small amount, then he must place it before them and they then divide it among themselves.
משנה ז
אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:
ברטנורה
מככר בפונדיון. ככר הנמכר בפונדיון כשהחטים נמכרים ארבע סאים לסלע. וארבע סאין הן כ״ד קבין, שכל סאה היא ששה קבין והסלע הוא ד׳ דינרים וכל דינר ששה מעין נמצא הסלע כ״ד מעין נמצאו כ״ד קבין לכ״ד מעין, קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב. אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר ליציאת האפייה והטחינה אי אפשר שימכר הככר שהוא חצי קב בפונדיון כפי הערך שמוכרים התבואה בשוק ארבע סאים בסלע לפיכך לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון אלא רובע הקב בלבד. וכשמחלקים תבואה לעני בגורן ועליו לטחון ולאפות אין פוחתין מחצי קב, אבל כשנותנים לו ככר אפוי לא יהיה אלא רובע הקב שהם ששה ביצים. והכי מפורש בפרק כיצד משתתפין בעירובין (פ״ב):פרנסת לינה. מטה וכרים וכסתות:מזון שלש סעודות. שחייב אדם לאכול בשבת שלש סעודות:לא יטול מן התמחוי. לפי שהתמחוי מתחלק בכל יום, שהגבאים מחזירים על פתחי בעלי בתים בכל יום ולוקחים מהם תבשיל לצורך העניים, והכלי שמשימים בו את התבשיל נקרא תמחוי:לא יטול מן הקופה. לפי שהקופה מתחלקת מערב שבת לע״ש:נגבית בשנים. לפי שממשכנים על הצדקה, ואין עושים שררה על הצבור פחות משנים:ומתחלקת בשלשה. לפי שהיא כדיני ממונות ודיני ממונות בשלשה:
תוסופות יום טוב
פרנסת לינה. ל' הר"ב מטה כרים וכסתות. בש"ס פרק כל כתבי (שבת דף קיח). וכתב רש"י שהרי סעודה של לילה בכלל ככר הוא:
שבת. השי"ן קמוצה והבי"ת רפויה כי הוא פעל:
מזון שלש סעודות וכו' מזון י"ד סעודות [וכו']. כ' הרמב"ם שלא חשבו לו סעודת מוצ"ש מפני שלא יצטרך אליה בשביל שאכל במנחה ביום השבת והיא השלמת שלש סעודות של שבת. וכתב רש"י בפ' כל כתבי (שם) ואע"ג דאמרינן לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. הני מילי למאן דאפשר ליה. והתוספות מפרשים שם בענין אחר:
והקופה נגבית בשנים. כתב הר"ב ואין עושין שררה וכו'. עיין במשנה ב' פרק ה' דשקלים:
ומתחלקת בשלשה. כתב הר"ב לפי שהיא כדיני ממונות שבשלשה. בפרק קמא דב"ב דף ח. שמחלקים אותה כפי צורך העני ורוב בניו. ומפרש התם דאילו תמחוי אף בגביותה צריך שלשה לפי שתיכף לגביותה מחלקין אותה ואין לטרוח ולבקש השלישי דאילו מצד הגבייה בין תמחוי בין קופה אין כאן דין לפי שאיש איש כנדבת לבו. ובתוס' שם כתבו בשם רבינו חננאל לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד כמה יתן. וכן דעת הרמב"ם בריש פ"ט מהמ"ע:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
אין פוחתין לעני כו'. עי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל וע' בנימוקי יוסף ב"ב דף קס"ה ע"ב וז"ל מככר בפונדיון כשנותנים ד' סאין בסלע ומגיעו חצי קב בפונדיון שהקב ד' לוגין והלוג ששה ביצים שהם מזון שתי סעודות וא"כ ב' לוגין הוו ד' סעודות ואיך יתכן זה והא אמרי' שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ואיך נתן לו בלא שבת יותר אלא ודאי צ"ל שהחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה א"כ לא הוי אלא לוג א' בפונדיון שהוא מזון שתי סעודות ואם שבת מוסיפין לו סעודה אחת עכ"ל ז"ל. ובפ' כל כתבי שם כ' התוס' ז"ל מככר בפונדיון וכו' היינו כריב"ב דחשיב ככר בפונדיון מד' סאין בסלע שתי סעודות דעירוב ופליג התם אדר"מ ור"י שאומרים התם שיעור אחר ע"כ:
שבת כו'. פי' תוס' ז"ל שבת נותנין לו מזון שלש סעודות פי' בשבת בצהרים שאותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בע"ש אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנין לו בשבת יאכל א' בשבת בסעודה שלישית וא' למוצ"ש ושלישית תשאר לו למחר לדרך שלא ילך ריקם. עוד הקשה רשב"א ז"ל אמתני' דקתני מי שי"ל מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי אמאי הא א' יאכל מיד וא' בלילה וא"כ כי אזיל ריקם אזיל. וצריך לפ' דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שי"ל לאכול מיד. וא"ת שבת אמאי נותנין לו מזון ג' סעודות למאי דמוקמי' לה אליבא דר"ע כמ"ש בסמוך. ונראה לרשב"א ז"ל דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם לכדי סעודת שבת ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. ככר הנמכר בפונדיון כו' עד מנה והמנה. אמר המלקט צריך להגיה מעה והמעה שני פונדיונים. ודע כי בפי' הרמב"ם ז"ל וסלע ד' דינרים והדינר ששה זוזים ויהא צרוף הסלע כ"ד זוזים ע"כ משמע דלית ליה דדינר וזוז הכל א' אלא נראה דס"ל דזוז ומעה הכל א' אבל זוזים הנזכרים בפ' גט פשוט פי' הוא ז"ל דהוו דינרים. גם בפ' בתרא דכריתות [כ'] וז"ל שם ועשרה דינרים הן עשר זוזים לפי שזוז רביעית הסלע ג"כ ע"כ. גם בפ"י דה' אישות סי' ח' כ' והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום ע"כ. וכן הוכרח לפרש ג"כ בס' תוי"ט דברי הרמב"ם ז"ל דבספ"ב דדמאי שכתב דהדינר ששה זוזין דהנהו זוזין ר"ל מעין:
ארבע עשרה סעודות כו'. בשבת התם פריך מתני' לא רבנן ולא ר' חדקא לא רבנן דאמרי שלש סעודות חייב אדם לאכול בשבת דא"כ חמסרי הויין לא ר' חדקא דאמר ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת דא"כ שיתסרי הוויין. ומוקי לה התם כר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר. כרבנן וא"ל כר' חדקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ואל יצטרך להטיל על אחרים כבוד שבתותיו. ורישא דמתני' דקתני נותנין לו מזון ג' סעודות מוקמינן לה התם אפי' כר' חדקא וכגון דאיכא סעודה בהדיה דאמרי' ליה הא דאיכא בהדך אכליה וכי אזיל מלוינן ליה סעודה בהדיה: ופי' הרמב"ם ז"ל ולפי החשבון צריך שיהא י"ב סעודות [א"ה קאי על מ"ש הר"מ שם לפני זה ואולם נעשו י"ד סעודות מזון לשבוע א' מפני שיש ג' סעודות לשבת ואחד עשר בששה ימים הנותרים ב' העודות בכל יום א' ביום וא' בלילה].] אלא שהם לא חשבו לו סעודת מו"ש [א"ה וזהו כתירוץ הראשון בשבת שם דמתני' א"ש כרבנן ואמרי' ליה מאי דבעית למיכל במו"ש אכול בשבת].] ע"כ. ומצאתי שכתב עליו הח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל וקשה מדאמרי' בכתובות בענין המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה משני קבין חטים דהיינו ט"ז סעודות אליבא דריב"ב כדמפ' התם ומוקי לה דל חדא סעודה לאורחי ופרחי נשארו לה ט"ו וכן אליבא דר"ש קאמר התם אפי' תימא ר"ש פי' דלדידיה הוו תמני סרי דל תלת לאורחי ופרחי ונשארו לה ט"ו מ"מ הרי נותנין לה בכל שבוע ט"ו סעודו' וי"ל דשאני העני שנתנו לו חכמים בצמצום מה שיספיק לו לפי שלוקח מן הקופה אבל בכאן בשביל כבוד שבת שצריך האדם שיהא עורך שולחנו אפי' א"צ אלא כזית נתנו לה חכמים סעודה יתירה למוצ"ש עכ"ל ז"ל:
ומתחלקת בשלשה. בספ"ק דסנהדרין משמע מפי' רש"י ז"ל דגובים אותה שנים ושלשה אחרים הם המחלקים אותה וכמש"ש סוף הפרק. ובירושלמי אמרי' איתא חמי דיני ממונות בשלשה דיני נפשות להחיות נפש העני לא כ"ש ופריך ויהיה עשרים ושלשה כיון דדיני נפשות קרית ליה ומשני דאפשר בעוד שהוא מקבץ עשרים ושלשה אנשים יסתכן העני וימות:
7.
They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people.
משנה ח
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:
ברטנורה
מאתים זוז. קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות:או לכתובת אשתו. ואפילו היא יושבת תחתיו:ואת כלי תשמישו. כלים יפים שמשתמש בהם בשבתות וברגלים. והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעה ואינו נוטל ממה שביד גבאי, אבל אם נוטל מקופה של צדקה אז אין מניחין אותו ליטול אפילו לקט שכחה ופאה עד שימכור כלי תשמישו:
תוסופות יום טוב
[*זוז. פירוש של מדינה כדמוכח במשנה ח' פ"ה דכתובות כמ"ש שם בס"ד].
חסר דינר. ומצינו במשנה ה פ"ט דבבא בתרא לענין שולח סבלונות שכשאכל דינר דהוי מחילה. לפי שדינר שיעור חשוב. ולכך הכא נמי כשחסר דינר אפילו אלף וכו' נוטל וכן נמצא שמדת הלח הוי גסה בדינר. סוף פ"ב דדמאי. [*ועיין פרק י דכתובות משנה ב]:
אפילו אלף וכו' יטול. וה"ה נמי לדיני המשנה דלעיל כשחסר לו מקצת ממזון שתי סעודות. עיין בפירוש רש"י דשבת דף קיח [ד"ה י"ד סעודות]:
אין מחייבין אותו למכור וכו'. לשון הר"ב והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעה וכו' וכיוצא בזה דברי הר"ש. וזה ביאורם שאם מתפרנס מקרוביו על ידי מעשר עני שמצילין מהגורן לביתם לתת לקרוביהם כדלעיל ובא ליטול לקט שכחה ופאה. אין מוחין בידו. הואיל ומילי דהפקר הן. ואין מחייבין אותו למכור וכו'. אבל אם נוטל מהגבאי ויהיה בכלל עניי העיר אז אפי' לקט וכו' אין מניחין אותו ליטול שלא ימעיט מתנות שאר עניים. ואין נראה שדעת הר"ב והר"ש למה שפירשו התוס' פ"ו דכתובות דף סח. שכך כתבו בשם ר"ת שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכו' ע"כ. שמלת בצנעה אין לה ענין לזה הפירוש. [*ובביאור הזה שכתבתי מתיישב מה שהקשו התוספות דהתם כמ"ש בספרי ס' מעדני מלך בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
מי שיש לו מאתים זוז. פי' זוזי מדינה שהם כ"ה זוזי צורי. ופי' הר"ש ז"ל מאתים זוז שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושים וכן במשרה אשתו ע"י שליש תנן בפ' אע"פ שנותן לה שני קבים חטים בכל שבוע והוא שליש דינר שעולה לי"ז דינרין לשנה. וכלים של חמשים זוז ושלשה מנעלים ושאר פירות ויכול לעלות למאה זוז [ומאתים זוז דהכא היינו לו ולאשתו] ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה עכ"ל ז"ל. פי' שני קבין בשליש דינר וכו' היינו כשד' סאין בסלע כדתנן במתני' דלעיל בסמוך:
חסר דינר. משמע הא חסר פחות מדינר אינו נוטל:
אפי' אלף נותנים לו כאחת ה"ז יטול. משמע שר"ל אפי' אלף זוזים נותנים לו כאחת ה"ז יטול בין שנותנם לו אדם א' בין שנותנים אותם לו הרבה בנ"א. מיהו קשה דאי מלת אלף קאי אזוזים הו"ל למיתני אפי' נותנים לו אלף כאחת ה"ז יטול או לכה"פ ליתני אפי' אלף ניתנין לו כאחת ה"ז יטול אלא ודאי משמע טפי דמלת אלף קאי אבנ"א הנותנים והוי רבותא טפי דלא תימא א"א לצמצם וא"כ כיון שקבל זוז א' או שנים הרי נשלמו לו המאתים והותר קמ"ל דאעפ"כ יטול וכאחת קרינן בהו ויטול כל מה שנותנים לו. ומכ"ש אם יקבצו הרבה ויתנום לו ע"י שליח אחד מהם או מזולתם דיטול הכל. ותמהתי שלא רמז בזה כלל שום מפרש גם לא הרמב"ם ז"ל לא בפי' המשנה גם לא שם בחבורו. אח"כ מצאתי בטור י"ד שם סי' רנ"ג כלשון הזה יש לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נותנים לו אלף זוז בב"א ה"ז יטול משמע שמכריח לפרש דוקא כפי' הראשון. אחר זמן רב מצאתי שכתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וז"ל פי' אפי' אלף בנ"א נותנין לו כאחת כן משמע הלשון וצ"ע ע"כ:
אין מחייבין אותו וכו'. בכתובות דף ס"ח פרכי' עלה והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף. בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת. ומשני אמר רבה בר רב הונא במחרישה דכספא. יש שפי' שהיא המגרדת שמגרדין בה בבית המרחץ. רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי. פי' הרי"ף והרא"ש ז"ל כ"ז שאינו נוטל אלא בצנעה אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה אין נותנין אלא לאחר שימכור ע"כ. ולזה הפי' הסכים הר"ן ז"ל. וכתב שפי' רש"י ז"ל אינו מחוור. ור"ת ז"ל פי' קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור לאחר שבא לידי גיבוי שכבר נטל מן הקופה אם שוב נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור ע"כ והוא שם באשרי. וכתב בסמ"ק סוף סי' רמ"ז ודין תמחוי וקופה אינו נוהג בזה"ז בינינו וכן דין מי שיש לו מאתים זוז אינו נוהג בינינו ע"כ. ומצאתי כתוב שאל רבנו יהודה בן רבנו קולינימוס אביו של ה"ר אליעזר מגרמיזא את רבנו אפרים מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה או לא אם יש לדמותו ללשו"פ או לא. והשיב דהכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ולפי מה שהוא רגיל בתענוגים. מיהו אם הוא יחיד לא יטול דאפי' מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי ע"כ. וע"ש ביו"ד בב"י:
8.
One who possesses two hundred zuz, may not take gleanings” the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. If he possesses two hundred minus one denar, then even if a thousand [men] each give him at the same time, he may accept. If he had [two hundred zuz] mortgaged to a creditor or to his wife’s ketubah, he may take. They do not force him to sell his house or his tools.
משנה ט
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ (ירמיה יז). וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':<br>סְלִיק מַסֶּכֶת פֵּאָה
ברטנורה
מי שיש לו חמשים זוז וכו׳ דחמשין דעבדין טבין כמאתים דלא עבדין:וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו׳ כגון שדוחק עצמו במלאכה ומסתפק במעשה ידיו כדי שלא יתפרנס מאחרים. אבל אם אין מעשה ידיו מספיקין לו ומסגף עצמו בחיי צער קרובין למיתה על זה אמרו כל הצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו על נפשיה לא חייס כל שכן על אחרים:
תוסופות יום טוב
אינו מת מן הזקנה. לעיל תנא אינו נפטר מן העולם משום דלעיל דאין צריך ליטול ונוטל וזה לפי שחושש שלא יהיה לו פרנסה כל ימי חייו לכך אומר במדת עונש שאינו נפטר מן העולם כי שנים רבות לא יחיה וגם כי ימות אינו נפטר וכו'. והכא דצריך ליטול ואינו נוטל ובטחונו בקונו לכך אומר במדת שכרו שיזקין ושאינו מת מן הזקנה וכו'. ויש ספרים גורסין בתרווייהו אינו מת מן הזקנה. וכן העתיק הרמב"ם בסוף הלכות מתנות עניים: עד שיפרנס אחרים. כתב הר"ב אבל אם אין מעשה ידיו מספיקין וכו' אסור לרחם עליו. כך מיישב הר"ש אליבא הירושלמי וצריך לפרש אסור לרחם עליו בלב קאמר דאי ליתן לו הא אמרן דאינו רוצה ליטול. ובספר יפה מראה כתב דרוצה לומר לבקש תחבולות להמציא לו ממון דרך הלואה וכיוצא בזה: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו. ובגמרא פרק קמא דשבת (דף י) כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וז"ל הב"י בריש טור חושן משפט. כתבו התוס' לאפוקי דין מרומה ע"כ. ונראה דבתיבת אמת הוי סגי ומאי לאמתו. וי"ל דאע"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאתו לחייב לא הוי לאמתו עכ"ל. ורבינו בספר גור אריה בפרשת יתרו כתב ולי היה נראה שכך פירושו לאפוקי דין שודא דדייני שהדבר הזה אינו תולה באמת רק באומד ובמחשבה ואין זה לאמתו. וכן אם דן דין של שיקול הדעת כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כחד אזלא והדיין פסק כך אין זה שפסק דין לאמתו דהא לא ידע שהאמת הוא כך רק סוגיא דעלמא כך הוא ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור. ופי' זה אמת ברור עכ"ל. ושני הפירושים אינו עולים ומתיישבים אלא לגמ' דשבת אבל למשנתנו דמייתי לה מקרא דוהיה ה' מבטחו לא שייכי. לכך נ"ל דמשנתנו לאמתו ולא לשוחדו קאמרה והיינו והיה ה' מבטחו אינו מצפה לתשלום גמול. וכן קרא דכי השוחד יעור דמייתי לה בסיפא דמתני' מפרש רש"י בפ' משפטים לענין לשפוט אמת. ולפי זה וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין דתנן היינו אפי' לזכות הזכאי. ושפיר קרי ליה נטייה כיון שאינו פוסק מצד דרך האמת אלא מצד השוחד. [*ועוד מצאתי להתוס' פ' קמא דבבא בתרא דף ח שכתבו אמת לאפוקי דין מרומה שאין מחתכין אותו וכו' לאמתו שלא יטו את הדין: ולא פסח. פירוש בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת (שמואל ב ד׳:ד׳) נכה רגלים וגו' ויפסח: שנאמר צדק צדק תרדוף. ויש ספרים גורסים שנא' (משלי י״א:כ״ז) ודורש רעה תבואנו ואומר צדק צדק תרדוף. ונראה דדורש רעה ראיה על מי שאינו חגר וכו' וצדק צדק ראיה על כל דיין וכו': וכל דיין שלוקח שוחד וכו'. להכי הכניס בבא דכל מי שאינו חגר כו' בין וכן דיין וכו' לוכל דיין וכו' כדי ללמוד ממי שאינו חגר וכו' ועושה עצמו כן וכו' על וכל דיין דהכי נמי דיין שלוקח שוחד ועושה עצמו כאילו אינו רואה האמת ומחייב הזכאי וה"ה נמי כשמזכה הזכאי מחמת השוחד שג"כ אינו רואה האמת במה שהוא אמת ולפיכך עיניו כהות: [*שנאמר כי השוחד וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף מסכת ידים]: סליק מסכת פאה ונתחיל מס' דמאי בס"ד
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה: משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה: בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין: ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם: אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר: את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא: נאמנים עניים ע"ה: על הלקט ועל השכחה ועל הפאה לומר שהתבואה לקט וכו' שיפטור הקונה אותה מהן מלעשרן: בשעתן בעת קציר: ועל מעשר עני בכל שנתו בכל שנת ג' וו' בשמיטה. דמדהוא מרובה אין הבעה"ב מחלקו בפ"א. ואילה"ק ויהיה נאמן בשנת ג' וו' לומר לקט שכחה ופאה הוא. במגו דבעי אמר מעשר עני הוא. ואי"ל מדהנך נתנין בשבלים משא"כ מעשר עני ניתן אחר שנתמרח. להכי אין נאמן מזה לזה. ליתא דהרי במ"ג משמע דגם בממורח נאמן בכולן. י"ל כיון דלקט שכחה ופאה רק דבר מועט הוא. רגיל לאכלו מיד. ולהכי אין נאמן עליהן רק בשעתן. ואע"ג דיש לו מגו. מגו במקום עדים היא. דאנן סהדי שאינו אומר אמת: ובן לוי נאמן לעולם ר"ל מדמעשר ראשון נוהג בכל שנים. להכי לעולם נאמן לוי ע"ה שהן של מעשר ושהפריש תמ"ע ממע"ר שניתן לו. דלא חשידי עליה כמו דלא חשידי ישראל ע"ה את"ג. ואף דאין ליתן מתנות לכהן ולוי ע"ה [כחולין דק"ל ע"ב]. באין חבר שרי. כתוס' שם ד"ה מניין. ותוס' שם [דק"ד ע"ב]: ואינן נאמנין ע"ה בכל הנ"ל: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כדמפרש במשנה ג': נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת דאין דרך ליתן מתנת עניים הנ"ל בקמח ופת. ואע"ג דבאמר טחנתי ואפיתי נאמן. אפילו הכי אינו נאמן במגו. מדהו"ל מגו במקום עדים: נאמנין על השעורה לר"מ ר"ל שבולת. דלא נהגו ליתן אפילו מעשר עני באורז נדושת. ולר"ש ר"ל גרעין בקליפתו: של אורז ואין נאמנין עליו על אורז מנוקה: נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין פולין טחונים: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף שתלש העני מהלקט שכחה ופאה: הוא דמדהן מועטים א"א לעשות מהן שמן ואינו נאמן במגו כלעיל: נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אא"כ היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו מאלפסו כששכח לעשר מקודם דירק חייב במעשר מד"ס. ולא בפאה. דהריוח מועט לעני. ולא ירצה להמתין עליה. להפסיד עי"ז מתנות אחרות. ותלך הפאה עי"ז לאיבוד: אין פוחתין לעניים בגורן כשמחלק מעשר עני בגורן שאין מצוי שם מאכל יתן לכל עני כדי שביעה. כמפורש במשנה. משא"כ לקט שכחה פאה. הדין לבוז [כרפ"ד] וכ"כ בנותן בביתו יתן כמה שירצה [אב"י דדוקא בשדה מחוייב ליתן לעני כדי שבעו שאינו מוצא שם ליקח]: קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות תאנים יבשים: או מנה דבלה תאנים יבשים לאחר שנדרכו בעיגול נקרא דבילה [וסי' תגד. תאנים. גרוגרות. דבילה] ונמכר במשקל. ומנה הוא משקל ק' דינר. ודינר ו' מעין. ומשקל המעה ט"ז גרעיני שעורה נמצא שדינר הוא משקל קווינט ומנה הוא כ"ה לאטה [ועי' מ"ש בס"ד שבועות פ"ו סי' ב']: רבי עקיבא אומר פרס חצי מנה: חצי לוג יין איפה הוא ג' סאין. סאה ו' קבין. קב ד' לוגין. לוג ו' בצים [סי' גׁוׁדׁוׁ]: רבי עקיבא אומר רביעית רביעית הלוג: רבי עקיבא אומר שמינית שמינית הלוג: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות ודוקא בגורן אבל במחלק בביתו נותן כמה שירצה. שהרי בעיר יש הרבה שנותנין לו. וכל הנך שיעורים דמתני' היינו מדצריך שיתן לו כדי שביעה. וכדדייק בירושלמי דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה. ונ"ל דהיינו כדי שביעה ליום א'. והיינו ב' סעודות. כדמוכח בעירובין [דכ"ט א'] דאמר אכל שעורי דמשנתנו וכן לעירוב. והרי בעירוב בעינן כדי שיעור ב' סעודות: מדה זו דאין פוחתין משיעורים הנ"ל: אמורה בכהנים ובלוים קמ"ל אף שיש להן תרומה ומעשר. אפ"ה אין פוחתין לו מעשר עני משיעור הנ"ל: היה מציל שרוצה לעכב קצת ממעשר עני שנותן. לקרוביו העניים שאינן כאן: נוטל מחצה ומצניעו לקרוביו: היה לו דבר מועט והעניים הרבה כאן שכשיחלקו לא יגיע לכל א' כשיעור הנ"ל: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע סלע הוא ד' דינרין. ודינר ו' מעין. ומעה ב' פונדיון. ופונדיון ב' איסרין. ואיסר ח' פרוטות [סי' דׁוׁבׁבׁחׁ]. וכשנמכר ד' סאין בסלע. נמצא מדסלע כ"ד מעין. וד' סאין כ"ד קבין. הו"ל קב למעה. וככר בפונדיון הו"ל לפ"ז חצי קב. רק מדהנחתום מוציא הוצאות ורוצה ג"כ להרוויח. אינו עושה הככר בפונדיון רק מרובע הקב. והוא כדי ו' ביצים. והוא שיעור ב' סעודות. ליום ולילה: לן נותנין לו פרנסת לינה מטה כרים וכסתות: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שחייב בשבת: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי קערה שמחזירן הגבאין בכל יום אצל הבעלי בתים. שיתנו לתוכה תבשיל לעניי עולם: מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה שחוזרת מע"ש לע"ש לאסוף ממון לעניי העיר המכובדים: והקופה נגבית בשנים דאין עושין שררה על הצבור פחות מב': ומתחלקת בשלשה מדהיא כדיני ממונות. לחלק לכל עני לפי רוב בניו והצטרכותיו. ולפיכך דינו כדיני ממונות בג': מי שיש לו מאתים זוז כל זוז מעה כרמב"ם כאן (במ"ז). ומשקלו ששית 1/6 קווינט כסף נקי [ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו פ"ו דשבועות] נמצא ר' זוז הוא (ט"ז לאט וחצי) [ח' לאטה ושליש] כסף נקי והוא לכל היותר (י"א ר"ט) [ה' ר"ט וב' שלישים] בקירוב. ובזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס א"ע בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות. ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה. שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה. ורמז למקבלי צדקה. דצדקה בגמטריא קצ"ט. מיהו ר' זוז דנקט לאו דוקא. דה"ה סחורה מטלטלין וקרקעות כל שאינן לתשמישו ושוין ר' זוז. וכדמסיק היו ממושכנין וכו': לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נקט הני שהן הפקר. ואפשר שלא יטלם עני. ומכ"ש צדקה. שתובע חלקו ומתבזה טפי ומפסיד ג"כ לעניים דעלמא: היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת וכ"ש בנותן לו א' אלף זוז: היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו שעשה הכלים והתכשיטין והסחורה או הקרקעות אפותקי לאשתו. ואפילו עוד יושבת תחתיו: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו היפים. וה"מ כשאינו נוטל רק לקט שכחה ופאה שהן הפקר. אבל בנוטל צדקה מגבאי. אפילו לקט וכו' אין מניחין לו ללקט. עד שימכור כלי תשמישיו היפים: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה וצדקה דטבין חמשין דעבדין מר' דלא עבדין: וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם ולא אמר מהזקנה כבסיפא. דמדהפסיד לעניים. ענשו שלא יאריך ימים. משא"כ בסיפא שונא מתנות יחיה: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שיהיה ה' עמו עד שעניים יבטחו גם בישועתו להם: וכן דיין שדן דין אמת לאמתו ר"ל דלפעמים אף שהדין אמת. הוא היה שמח שהרוויח זה או שהפסיד זה מאהבה או שנאה ועי"ז הוא עלול להכשל בדין מפני אהבת או שנאת אדם להבא שירע או ייטב לו. אבל זה שבוטח בה' ואינו ירא משום הפסד שיתגלגל לו ע"י שידין דין אמת. יהיה ה' בעזרו: וכל מי שאינו לא חגר ברגל א' וראייתי מפ"ג דזבים מ"ג: ולא סומא ולא פסח בב' רגליו ועושה א"ע כך מדהוא עני כדי שירחמו עליו. ואפ"ה נענש מדממעיט בכבוד שמים כאילו ברא בעל מום יותר בעולם. והרי הרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך וזה כפוי טובה. ותמוה למה לא נקט חגר ופסח יחדו והפסיק ביניהן עם סומא. וי"ל דאסמך חגר לסומא לאשמעינן סומא דומיא דחגר. דהיינו אף שעושה א"ע סומא רק בעין א' אפ"ה נענש: ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה גם הכא נקט מן הזקנה דבזקנה מצויין כל אלה ע"י רפיון כחו וחולשת אבריו. ומדנפל תורא חדד לסכינא [כשבת ל"ב א']: צדק צדק תרדוף מייתי ב' ראיות מב' קראי. דהיינו על ב' דברים דקאמר מקמי הכי. דהיינו דיין. והעושה א"ע חגר וכו'. אלא דחשיב הראיות ממטה למעלה. דהראיה לדיין הוא מדכתיב צדק צדק תרדוף. מדכפל מלת צדק. היינו דין אמת לאמתו:
מלכת שלמה
מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. אמר המלקט כך הוא הנוסח האמתי במתניתין כמו שכתבתי. ועד כאן לבד היא המשנה אע"ג דבהרמב"ם ז"ל בסוף ה' מ"ע בתרווייהו נקט אינו מת מן הזקנה וטעמא דגבי מי שהוא חסיד שאינו רוצה ליטול שייך למיתני לשון נקיה טפי אינו נפטר כו' ולענ"ד נראה עוד לומר דגבי מי שאינו צריך ליטול ונוטל שייך למיתני אינו מת מן הזקנה כלומר אפשר שהוא מוכן לשתים רעות אחת שלא יאריך ימים ואם באולי יאריך יצטרך לבריות והצדיק הצריך ליטול ואינו נוטל לא מיבעיא שלא יצטרך לבריות אלא אדרבא יפרנס אחרים משלו ולא זו בלבד אלא שגם יאריך בטובה ושלוה והיינו אינו נפטר מן העולם דוק. ועל ספר תוס' יו"ט אני תמה דמאחר שהוא גורס בסמוך גבי דיין הלוקח שוחד אינו מת מן הזקנה אע"ג דהתם ודאי הוי לרעה למה לא ילמוד משם לומר שג"כ ברישא אינו נפטר מן העולם הוי לשון שפיר מאינו מת מן הזקנה ובכל שכן לדעתו ז"ל שהוא סובר שגם הסיפא ההיא היא משנה. ומה שכ' בספרים וכן דיין וכו' אינו מסדר נוסח המשנה וגם הרי"א ז"ל כתב לא מצאתי' בכל הספרים ע"כ. ואעפ"כ נ"ל לכותבה הנה למלאות רצון הרוצה לשנותה לההיא ברייתא בלי טעות וזו היא וכן דיין שדן דין אמת לאמתו שנא' צדק צדק תרדוף וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהן אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהן שנא' ודורש רעה תבואנו וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות שנא' ושוחד לא תקח כי השחד וכו'. אכן בתוס' יו"ט כתובה בסדר המשנה כמ"ש ופרשה ופלפל בה ע"ש. ירושלמי חמשין דעבדין טבן ממאתן דלא עבדן כלומר ממאתן חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול ה"ר שמשון ז"ל. ונראה בעיני שמצאתי כתוב דהא דקתני במתני' עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר וכו' ה"פ ברוך הגבר ר"ל מבורך יהיה בנכסיו הגבר אשר יבטח בה'. ועוד ישלם לו ה' שכרו שיהיו בנ"א בוטחין בו והוא מפרנם והיינו והיה ה' מבטחו. וכמדומה לי שגם זה מבאורי החכם הר"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:
סליק פרקא וסליקא לה מס' פאה. תושל"ב עלמיא. בעה"י שובר זרוע רשע ורמאי. נתחיל מסכת דמאי
9.
One who has fifty zuz and he is using them for his business, he must not take. And anyone who does not need to take [charity] and yet takes, will not depart from this world before he actually needs [charity] from others. And anyone who needs to take and does not take, will not die of old age until he supports others with his own money. Concerning him the verse says: “Blessed is the man who trusts in the Lord and whose hope is the Lord” (Jeremiah 17:7). And so too a judge who judges in truth according to its truth. And anyone who is not lame or blind but pretends to be as one of these, he will not die of old age before he actually becomes one of these, as it is said, “He who searches for evil, it shall come upon him” (Proverbs 11:27) and it is also said: “Righteousness, righteousness shall you pursue.” And any judge who accepts a bribe or who perverts justice will not die in old age before his eyes have become dim, as it is said: “And you shall not accept a bribe, for a bribe blinds the eyes of those who have sight.” Congratulations! We have finished Peah! It is a tradition at this point to thank God for helping us finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. You have now finished an entire tractate that is about a subject you probably knew almost nothing about before you began. The tractates of Seder Zeraim are much less learned than those of Moed, Nashim and Nezikin, the seders that we have learned up until now. Neverthless, I, and I hope you, found the tractate to be a fascinating attempt by the rabbis to work out the meaning of many biblical verses, as well as important issues such as fair ownership over property and how to take care of the poor. Along the way we have begun to learn a little about how agriculture worked in the Mishnaic period. This is a topic we will continue to address throughout the seder. Tomorrow we begin Tractate Demai.