First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:
ברטנורה
יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות, לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן:שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד, ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה, כמו בכל שאר מלאכות של שבת:שהן ד׳ מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע״י שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד׳:י״ג) בעשותה אחת מכל מצות ה׳, העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים:ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לעני העומד בחוץ ברשות הרבים:שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, כשזה עוקר וזה מניח:פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ״ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה:ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:או שנטל מתוכה והוציא. החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה:העני חייב. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואע״ג דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ד׳ טפחים על ד״ט והנחה במקום שיהיה בו ד׳ על ד׳, וליכא, דיד העני ובעה״ב אין בה מקום שיהיה ד׳ על ד׳, אמרינן בגמ׳ דידו של אדם חשובה כד׳ על ד׳, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה:ובעה״ב פטור. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד:פשט בעל הבית כו׳ בעל הבית חייב. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים:פשט העני כו׳ דעביד העני עקירה מרשות הרבים:ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד:או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד:והוציא. העני והניח ברשות הרבים:שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעה״ב בפנים. והא דלא חשיב שנים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית, הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:
תוסופות יום טוב
יציאות השבת. פי' הר"ב הוצאה שמרשות לרשות. והרשויות הם מפורשים בפי' הר"ב בריש פרק י"א ובפירוש הרמב"ם בכאן. ואל תטעה בדברי הרמב"ם בראותך שכתב גבי כרמלית שיתחייב מלקות המזיד. והביא ראיה משפחה חרופה דשוגג לא. ותחשוב שר"ל מלקות ארבעים שבתורה דליתא אבל נמצא עוד לו שקורא מכת מרדות דמדרבנן בשם מלקות בפי' מ"ד פ"ט [א) ועי' עוד בפי' המשניות להרמב"ם יומא פ"ח מ"א. כבר הערונו בראש סדר זרעים כי הדברים הבאים בתוי"ט מגבלים בשני חצאי מרובע ואחר הראשון כובב כזה [* לא היו בדפוס ראשון (פראג שע"ז) ונוספו בדפוס קראקא (ת"ג) ע"י הרב המחבר בעצמו.] [*ובמשנה ז' פרק בתרא דשביעית] ובמשנה ב' פ"ד דגיטין וכן שם בפירוש הר"ב ואף בגמ' פרק ד' דכתובות דף מ"ה [ע"ב] מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. והראיה משפחה חרופה משום דכל דתקון [רבנן] כעין דאורייתא תקון. [*ועוד בלשון הרמב"ם דהכא דברים אכתוב בפירושם במשנה ד' פ"ב דכריתות ע"ש]:
יציאות השבת. וכתב הרמב"ם דאע"ג דמלאכה זו מנויה בסוף אבות מלאכות בפ"ז. הקדימוה לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכין בה לכלום [ב) במשניות ד' נאפולי הנוסחא בפי' הרמב"ם "לכלי" ועי' בס' בית דוד.] וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע"פ שהנראה ממנה שאינה מלאכה עכ"ד. וכ"כ התוס' [ג) הכונה לפי ב' פירושי ר"ת ומה שאומר התוי"ט וכתבו עוד הוא בלתי מדויק כי דברי הר"ן המה ע"ש.]. וכתבו עוד דתנא בעי למינקט סידוריה בדברים האסורים בע"ש ובתר הכי בשבת עצמו כדקתני לא יצא החייט במחטו וכו'. ובתר הכי תני במה מדליקין וכו' וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט הוצרך לשנות בתחלה שהוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרי' ע"ש עם חשיכה ואע"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר וכו' ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא נקטינהו והיינו נמי שהתחיל לשנות לא ישב וכו' אע"פ שאינו מאיסור שבת כלל לפי שהוא יותר מבעוד יום וסמך לו ענין לא יצא וכו' כ"כ הר"ן. ועיין בפי' ריש מ"ב:
יציאות. פי' הר"ב דכתיב אל יצא וכו'. עיין בריש מסכת שבועות בפירושו ומ"ש לקמן בס"ד:
שתים. פי' הר"ב הוצאה והכנסה. ולעיל פי' דהכנסה נמי קרי לה הוצאה ובגמרא ר"פ הזורק (שבת צ"ו:) יהיב טעמא מסברא דמכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי [*ואמרינן בפ"ק דשבועות דף ה' [ובריש מכילתין] וטעמא מאי. תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה] ועיין ר"פ י':
שהן ארבע. פי' הר"ב מדבריהם וכו' שנאמר בעשותה וכו' וכן בכל וכו' יחיד שעשאה וכו' ברייתא בגמרא [דף ג'.] מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים וכו'. וכתבו התוס' שאין זה אלא כפל לשון וכדאתמר בתר הכי ולא נקט אלא בעשותה וכו' יחיד וכו' ולא הרישא. ולפיכך בדברי הר"ב ג"כ כפל ואולי שהר"ב נתכוין לשנים שעשאו בבת אחת וכדתנן במ"ה בפרק המצניע ועיין מ"ש שם בס"ד דלא נפקא כלל מבעשותה לא הא ולא הא:
ושתים שהן ד' בחוץ. כתבו התוס' תימה לר"י אמאי צריך למיתני תרתי דעני ודבעל הבית מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר"י דאצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרה"י לרה"י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק מויכלא העם מהביא [שמות ל"ו] [והביאו הר"ב בריש מס' שבועות] ובספ"ק דעירובין נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא [וכתבו הר"ב לעיל] והתם [בעירובין] פירשנו דהיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני וחד לעשיר עכ"ד ועי' עוד מ"ש בס"ד במשנה ב' פי"א:
כיצד העני עומד בחוץ. כתב הר"ן [וכ"כ התוס' רפ"ה ועיין רפ"ו] ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במלתא כדאמרינן בריש נדרים דזמנין מפרש תנא ברישא מאי דפתח ביה וזמנין מאי דסליק מיניה עכ"ל ושם כתב דטעמא לאשמעינן דליכא קפידא במלתא וכל תנא דתני כדבעי שפיר דמי וליכא בהא מלתא משום ותבחר לשון ערומים [איוב ט"ו] ע"כ. ואע"ג דבריש נזיר קאמרינן טעמא. בריש נדרים מסקינן דלאו דוקא:
פשט העני את ידו. פי' הר"ב ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות וכו' אורחא דמלתא נקט דהא בעי לפרושי דרוצה לקבל צדקה מטעמא דמפרש. ומ"ש דמצוה הבאה בעבירה חייבין עליה. ואפילו לר' יהושע דפרק י"ט דמכילתין מ"ד ולרבי יוסי דסוכה פ"ג משנה י"ד דהלכתא כותייהו דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות. וה"נ מסקינן בגמרא דף קל"ז. דמודה ר' יהושע בשתי תינוקות א' של ע"ש ואחד של שבת ומל של שבת בע"ש ושל ע"ש בשבת דחייב משום דהשתא לא נתנה שבת לדחות לגבי האי גברא ואע"ג דלגבי תינוקות דעלמא אתיהיב. ופסקו הרמב"ם בפ"ב מהלכות שגגות ועיין סוף פ"ו דפסחים. ומיהו בכאן מפרש [הרמב"ם] דהאי דנקט עני דלשון קצרה הוא לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברה"ר במקום אמרו עני [*כלומר בפשט העני]:
העני חייב. כתב הר"ב ואע"ג דבעינן עקירה ממקום שיהא בו ד' על ד' וכו'. עיין מ"ש בס"ד בריש פ' י"א:
ובעל הבית פטור. פירש הר"ב ומותר גמור. הכי מפרש בגמ' ומסיק הר"ן דמצד איסור שבת הוא דקאמרי' פטור ומותר ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עור דבלתא דידיה לא מיירי:
[*או שנתן לתוכה. פירש הר"ב דעביד ליה בעל הבית עקירה מרה"י וכו' ומסיק דעקירות חשיב וכו'. דאיכא למיחש שמא יגמרנה כלומר ויבא לידי חיוב חטאת. וכן פירש"י והקשו עליו התוס' דף ג' בד"ה פטורי וכו' דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל. ועוד דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה א' ולעני ג' הכנסות והוצאה א'. ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת [כו'] ומפרש ריב"א דאותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה ההיא קחשיב ומצי אתיא לידי חיוב חטאת ודכותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראיה מן הירוש' וכו' ע"כ. ואף רש"י פירש כן בשם רבותיו]:
שניהם פטורים. מה שהקשה הר"ב והא דלא חשיב שנים לכל א' וכו' רוצה לומר ולתני בכל חד שתים שהן שש. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
1.
The carryings out of Shabbat are two which are four from the inside, and two which are four from the outside. How is this so? The poor man stands outside and the householder stands inside:If the poor man reaches his hand inside and places [something] into the hand of the householder, or if he takes [something] from it and carries it out, the poor man is liable, and the householder is exempt. If the householder reaches his hand outside and places [an object] in the poor man's hand, or takes [something] and carries it in, the master is liable, while the poor man is exempt. If the poor man reaches his hand inside and the master takes [an object] from it, or places [an object] in it and he carries it out, both are exempt; If the householder stretches his hand outside and the poor man takes [an object] from it, or places [an article] in it and he carries it inside, both are exempt.משנה ב
לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ וְלֹא לַבֻּרְסְקִי וְלֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִים לַתְּפִלָּה:
ברטנורה
לא ישב אדם לפני הספר. ואפילו בחול, ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו׳ שמא ישכח ויצא, דדמי לגזרה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא, ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן:סמוך למנחה. מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית, ואע״פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר, ותעבור עונת התפלה קודם שיתקננו וישלים התספורת:ולא יכנס למרחץ. סמוך למנחה שמא יתעלף:ולא לבורסקי. מקום עבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפלה:ולא לאכול. אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה:ולא לדין. אפילו בגמר דין, שכבר שמעו טענות בעלי דינין ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחלת הדין:ואם התחילו. בחד מכל הני דאמרינן, אין מפסיקין, אלא יגמור ואחר כך יתפלל, והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפלה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו. ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם:מפסיקין לקריאת שמע. מלתא אחריתי נקט, והכי קאמר חברים העוסקים בתורה, מפסיקים תורתן לקריאת שמע דזמנה קבוע, דכתיב (דברים ו׳) ובשכבך ובקומך:ואין מפסיקין לתפלה. שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקין תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפלה:
תוסופות יום טוב
סמוך למנחה. פי' הר"ב מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה. פי' רש"י התחלת זמן תמיד של בין הערבים וכו' כדאיתא בריש פרק ו' דפסחים ועיין ריש פרק ד' דברכות:
לא יכנס אדם למרחץ. אפילו להזיע בעלמא:
ולא לבורסקי. לעיוני בעלמא. גמרא:
ולא לאכול. עיין מ"ש בס"ד בר"פ ערבי פסחים:
ולא לדין. פי' הר"ב אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין. וסיים הרמב"ם ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר וכו' גם במ"ש. וחוזר להיות תחלת דין ביאר הרמב"ם ויצטרך להתחיל בדין מתחלתו וישאול טענות מבעלי הדינין שנית וימשך הדבר וכו':
ואם התחילו אין מפסיקין. עיין מ"ש בס"ד במשנה ט' דפרק לולב הגזול:
מפסיקין לקרות ק"ש. הא דכתב הר"ב דאתאן לד"ת משום סיפא דאין מפסיקין מוקים לה בגמ' הכי. דאל"ה הא כבר תנא לה רישא. וכי היכי דמד"ת מפסיקין לק"ש משום דמדאורייתא היא הכי נמי וכל שכן הוא דמכל הני דלעיל דמפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור כדבעינן למוקים לה לקמן וכ"כ הר"ן:
ואין מפסיקין לתפלה. כתב הר"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין. גמרא. ואם תאמר וכי גרע תלמוד תורה מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין ואין לתרץ דלעיל בהתחילו בהיתר קודם שהגיע זמן האיסור דהא הסכמת הפוסקים דאפילו בהתחילו באיסור כדאיתא בטא"ח סימן רל"ב. אלא תריץ כדכתב הר"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות והך דהכא בדליכא שהות ואפילו הכי לרשב"י וחביריו מותר לעקור התפלה לגמרי:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחְטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן תִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:
ברטנורה
לא יצא החייט במחטו. אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנתו חייב שדרך האומנים לתוחבן בבגדיו כשיוצאים לשוק:שמא ישכח ויצא. משתחשך:הלבלר. הסופר:בקולמוסו. התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים:ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו. תרגום בערתי הקדש פליתי:ולא יקרא לאור הנר. בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת, ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות, לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר:החזן. מלמד תינוקות:מהיכן התינוקות קורין. מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קוראין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם:אבל הוא לא יקרא. כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו, ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה, שאין אימתה עליו:כיוצא בו. לעשות הרחקה מן העבירה, אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה, ואף על פי ששניהם טמאים:מפני הרגל עבירה. שמתוך שהם מתיחדים יבא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה, אפ״ה לא יאכלו זה עם זו:
תוסופות יום טוב
ולא יפלה את כליו. לאור הנר דלאור הנר דקתני גבי לא יקרא קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא:
באמת אמרו. פירשו הר"ב בריש פרק ב' דתרומות:
החזן. פירש הר"ב מלמד תינוקות ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות האיך תינוקות קוראין ועל שם זה נקרא ש"ץ חזן כמ"ש בערוך שצריך לראות האיך יקרא וכו': כיוצא בו. פירש הר"ב לעשות הרחקה לעבירה וכן פירש"י ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי"ח דבר ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו היא ודמש"ה תנא ליה הכא:
יכין
מלכת שלמה
3.
A tailor must not go out with his needle near nightfall, lest he forget and go out. Nor a scribe with his quill. And one may not search his garments [for lice or fleas], nor read by the light of a lamp. In truth it was said, the hazzan may see where the children are reading from, but he himself must not read. Similarly, a zav must not eat together with a zavah, because it may lead to sin.משנה ד
וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ. נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:
ברטנורה
[ואלו] מהלכות. אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין:בעליית חנניה בן חזקיה. שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים ד״ת, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מ״ד) כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מ״ה) היכן נרמז קרבן זה בתורה. ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל:ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו ב״ש ופסקו כמותם, כדכתיב (שמות כ״ג) אחרי רבים להטות. וכולהו י״ח דברים מייתו להו בגמרא, ואלו הן, האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה, הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני. והשותה משקין טמאים נעשה ג״כ שני לטומאה ופוסל את התרומה הרי שלש. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום, במים שאובים, ועל טהור גמור שנפלו על ראשו ג׳ לוגין מים שאובין, הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית שיהיו הספרים של כתבי הקדש פוסלים את התרומה במגע, שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס״ת, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידין את הספרים, גזרו שיהיו הספרים, דהיינו תורה נביאים וכתובים, במגען פוסלין את התרומה. והגזירה הז׳ גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה הח׳ האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלים את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ, דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא, והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה הט׳ כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ, אע״פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה הי׳ שיהו בנות כותיים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדה, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי להו הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה הי״א שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מלמד הבקר, ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח, ואע״פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המטלטלים שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להם טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה הי״ב הבוצר ענבים לדרכן בגת, המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה, ואע״פ שהולך לאבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות, דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאבוד, ומכשיר מן התורה. והגזירה הי״ג שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הי״ד מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות פחות מד״א. והגזירה הט״ו והט״ז, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה הי״ז גזרו על פתן של עובדי כוכבים, ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן, וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה הי״ח גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:
תוסופות יום טוב
וי"ח דבר גזרו בו ביום. וכתב הר"ב ואלו הן האוכל אוכל ראשון או שני דתנינן בפ"ב דטהרות. וכתבו התוספות אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה האוכל אוכל שני ואי תני אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא כלומר שהתרומה תהיה טמאה לפסול אחרים במגעה. ומ"ש הר"ב דאף אוכל ראשון לא נעשה גופו אלא שני לטומאה. כרבי יהושע דמתני' ב' פ"ב דטהרות ושם מפורש הטעם. ומ"ש הר"ב והשותה משקין טמאים וכו'. ומקשה תלמודא היינו הך דגזירת אוכלין ומשני מהו דתימא הא שכיח שאדם שותה עם אכילתו והא לא שכיחא שיהא אוכל עם שתייתו קמ"ל. וכתבו התוספות דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל קמ"ל. ומ"ש הר"ב דזו גזירה שלישית ולא חלקה לשתים כמו גזירה דאוכלין. כתבו התוס' משום דבמשקין לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוה אע"ג דאכתי לא נגזר כמו שאמרו בסמוך דזמנין דאכיל וכו' שדי משקין וכו' ופסיל להו דנקיט פסיל ולא טמויי מטמא דהא קיימא לן משקים נעשו תחלה אלא משום דאכתי קודם י"ח דבר לא גזרו להיותן תחלה מ"מ בדעתם היה לגזור מיד ע"כ. ומ"ש הר"ב וגזרו על הבא ראשו כו' ועל טהור וכו' לישנא קטיעא היא שלא פירש מה גזרו בו ובסוף מסכת זבים תנן להו בהדי דפוסלין את התרומה ופסקה הרמב"ם בריש פ"ט מהלכות אבות הטומאות וכתב שאם נגעו במשקים נעשים תחלה וכו' וכתבו התוספות דעל הבא ראשו וכו' ואחר שטבל הוי הגזירה אפי' כי העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול דאי לאו הכי הרי טבול יום פוסל התרומה כדפירש הר"ב בסוף זבים וכדתנן במשנה ה' פרק י"א דפרה וכדאיתא הכא בגמ' מדכתיב [ויקרא כ"ב] ובא השמש וטהר. ועל טהור גמור וכו' כתבו [*התוספות] דנראה לר"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילין להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים. [*ומ"ש הר"ב על ראשו ג' לוגין עיין מ"ש בזה בסוף זבים בס"ד. ומ"ש הר"ב בגזירה ו' שיהיו הספרים וכו' עיין בזה במשנה ג' פרק ג' דידים]. ועל הגזירה השמינית האוכלים שנטמאו במשקים שהם נטמאו מידים וכו' שכל הדברים הפוסלים וכו' כתבו התוספות ולאו גזירה בפני עצמה היא דהאוכלים שנטמאו במשקים היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה. והא דקאמר במשקים הבאים מחמת ידים ה"ה מחמת כל [א) בתוי"ט פראג וקראקא פסולי והב"ד הגי' כן] פוסלי תרומה והא דקאמר ר"י לר"א בפ"ב דטהרות מ"ב מצינו שהשני עושה שני ע"י משקים ואף על גב דאכתי לא נגזרה מ"מ היה דעתן לגזור מיד. ועל גזירה הט' כלים שנטמאו במשקים שנטמאו המשקים בשרץ כתבו אור"י דה"ה דהוה מצי למנקט משקים הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלים לפסול תרומה כדאיתא במסכת ברכות פרק אלו דברים בש"א נוטלים לידים אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוו אלא מדרבנן עכ"ל. וזו היא דעת הראב"ד בריש פרק ז' ובפרק ח' מהלכות אבות הטומאות ולא זו דעת הרמב"ם ע"ש והר"ב מפרש בהדיא בסוף זבים כהראב"ד. וא"ת והשתא דגזרו על המשקים הבאים מחמת ידים שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה א"כ בגזירה הח' דאוכלים יהיו נטמאים מהמשקין אמאי יהבי טעמא גזירה משום משקין דשרץ ותיפוק ליה משום משקין דזב וזבה. ונ"ל דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה דזב וזבה דאם כן היו צריכים לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעי לגזור באוכלין [*אבל לפי זה גזירה דכלים שיהיו ראשונים. ובסוף זבים כתב הרמב"ם דאינם אלא שניים ושם תירצתי בענין אחר] ומ"ש הר"ב בגזירה י' דכותים לית להו מדרש זה עיין בפירושו לרפ"ד דנדה [* ובגזירה י"א שיהיו כל המטלטלים וכו" עיין ברפי"ו דאהלות. ובגזירה י"ב הבוצר ענבים וכו' ובפרק עשירי דטהרות משנה ב' כתב טעם אחר ותרווייהו בגמרא דהכא דף י"ז וע"ש משנה ד' ועוד מ"ש שם ברפ"ט ועוד ברפי"ח דאהלות ובמשנה ט' פרק ד' דעבודת כוכבים]. ובגזירה י"ז ועל שמנן עיין במשנה ו' פרק ב' דעבודת כוכבים דרבי וב"ד התירו. ומ"ש ועל בנותיהן מסקינן בגמ' פרק ב' דעבודת כוכבים דף ל"ו ע"ב אייחוד גזרו אבל דרך חיתון מדאורייתא מלא תתחתן וכו' כן הוא לדעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה אבל לדעת התוספות אותה סוגיא דלא כהלכתא אלא דוקא בז' עממין איכא איסור דאורייתא כשבועלה בגיותן מלא תקח ובגירותן מלא תתחתן אבל שאר עממין הכל מד"ס ומיהו ב"ד של חשמונאי גזרו כדאיתא התם. ולהרמב"ם נמי משום זנות ונדה גזרו. ועי משנה ד' פ"ב דיבמות ומ"ש ריש פ"ג דמכות בס"ד. והקשו תוספות [י"ז] מה שייך לגזור משום ד"א ותירצו דע"י שגזרו עליהם נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהן כ"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
ברטנורה
אין שורין דיו. סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה:וסממנים. לצבע:וכרשינים. מאכל בהמה, ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ״ה, ובלע״ז ויצ״ש, וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת וקדרה שעל גבי כירה דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן:ובית הלל מתירין. משנתן המים מבעוד יום, אע״פ שהן נשורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים:
תוסופות יום טוב
ב"ש אומרים אין שורין כו'. כתב הר"ב ונר הדולק וכו' בדמפקיר וכו'. כלומר ומסתמא מפקיר להו כיון שא"א בענין אחר וכ"נ מהתוספות. והר"ן כתב עוד בשם הרשב"א דה"ק דלב ב"ד מתנה עליהן להפקירם:
וכרשינין. פירש הרמב"ם כוסמת. ואין תימה ממה שפירש בעצמו כרסנה בערבי במשנה ד' פ"ב דמעשר שני ובמשנה ט' פ' בתרא דחלה וכתב בשם ירושלמי שאינן מאכל אדם אלא בשני רעבון וכמ"ש הר"ב עוד במשנה ט' פרק בתרא דתרומות דבמשנה ג' פ"כ [לקמן] כתב הרמב"ם כרשינין הוא זרע הנקרא בערבי כרסנה ובלה"ק כוסמת ע"כ שנמצאת למד שהוא סובר שכוסמת אינו כוסמין שחשבו מחמשת המינין וכן מה שאנו פותרין כוסמין הוא מאכל אדם אף בשני השובע:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּהְבִּילוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעַיִן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
ברטנורה
אונין. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים:שיהבילו. שיתחממו שיעלה בהם ההבל:ליורה. של צבעים:אלא כדי שיקלוט את העין. שיקלוט הצבע מבעוד יום:ובית הלל מתירים. לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת, וחייב משום מבשל:
תוסופות יום טוב
בש"א אין נותנין אונין וכו'. כתב הר"ן הך פלוגתא לבית שמאי לא אצטריך דמקמייתא שמעינן לה אלא משום ב"ה נקטה דסד"א נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמשמע לן דלא. משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמ':
וב"ה מתירין. וכתב הר"ב ולא שרו ב"ה אלא ביורה עקורה וכו' גזירה שמא יתתה וכו' מסיים רש"י למהר בישולם. ע"כ. וכבר ראית ממ"ש הר"ן דבאונין לא שייכא הך גזירה. ומ"ש שצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה מסיים רש"י דכולי האי לא טרח ומדכר ע"כ. ודקדקו הפוסקים דמדמצרכינן שצריך נמי שתהא סתומה שמע מינה דאפילו שהיא עקורה המגיס בה חייב. ובהך בבא דצמר לא פירש הר"ן צריכותא ואולי דהואיל וכללינהו המשנה בחדא פלוגתא עם אונין לא איצטריך למיעבד צריכותא:
בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות וכו'. כתב הר"ן דהך פלוגתא נמי לב"ה איצטריך סד"א כי לית להו לבית הלל שביתת כלים הני מילי היכי דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דעביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפת נקשר ואוחז העוף סד"א דבכה"ג מודו ב"ה קמשמע לן:
אלא בכדי שיצודו. וא"ת מנא ידע מתי יבא החיה. ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצויין שם חיותא. ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשיכה. תוס':
יכין
מלכת שלמה
6.
Beth Shammai says: bundles of wet flax may not be placed in an oven unless they can begin to steam while it is still day, nor wool in the dyer’s kettle unless it can [absorb the color] such that [the color] is visible. But Bet Hillel permits it. Bet Shammai says: traps for wild beasts, fowl, and fish may not be spread unless they can be caught while it is still day; But Bet Hillel permits it.משנה ז
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
ברטנורה
ולא טוענין עמו. על החמור:ולא מגביהים. עליו משאוי על כתפו, דמיחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת:אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום:ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום:
תוסופות יום טוב
בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי וכו'. והך פלוגתא לא שייכא בהני דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים ובין לב"ש ובין לב"ה איצטריך דבית שמאי אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותיה קעביד ובית הלל לא חיישי להכי ושרו. הר"ן:
ובית הלל מתירין. פירש הר"ב כדי שיצא מפתח ביתו מבעו"י. הכי מפרש רבי עקיבא בברייתא. והרמב"ם בפ"ו מה"ש נתן טעם לדבר וז"ל לא ימכור וכו' שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ:
ברטנורה
לעבדן. מעבד העורות:מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ קודם שתשקע:
תוסופות יום טוב
בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן וכו'. הך פלוגתא בין לבית שמאי בין לב"ה איצטריך לבית שמאי לומר דבכדי שיעשו מבעוד יום מיהא שרי בין קצץ בין לא קצץ שאע"פ שלא נעשו מבעוד יום כיון דאיכא שהות אינו נראה כשלוחו וקמ"ל נמי דכי אית להו לב"ש שביתת כלים ה"מ שלא יעשה הכלי מלאכה אבל בכלים המקבלין מלאכה כגון עורות הנעבדין וכלים המתכבסים לית להו שביתת כלים ולב"ה נמי איצטריך דאף ע"ג דבכלי של ישראל קא טרח נכרי בשבת שרי. הר"ן:
ובכולן. כלומר בכולן דתנן בית הלל מתירין שריית דיו וכו'. וכ"כ בתוספות בסוף פרק כירה דשריית דיו וסממנים ופריסת מצודה מתירין בית הלל עם השמש והיינו נמי דבכולהו פירש הר"ב מבעוד יום דהיינו עם השמש. ועיין מ"ש בס"ד במשנה י':
מתירין עם השמש. גם בזה כתב הרמב"ם פרק ששי מהלכות שבת בכדי שיצא בהם מביתו וכו' והוא נכון בטעמו דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגָּת:
ברטנורה
כלי לבן. שהוא קשה לכבס, צריך שלשה ימים, ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כבית הלל שמתירין עם השמש:ושוין. בית שמאי ובית הלל, שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורת בית הבד, לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת:ועגולי הגת. הנך דגת קרי עגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול, ובהא מודו ב״ש לב״ה, משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת, דאין נותנין קורה ע״ג זיתים עד שטוחנן תחלה ברחיים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש:
תוסופות יום טוב
[*אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא וכו'. פי' הר"ב ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין להקשות דבפ"ק דברכות משנה ג' שנינו שנסתכן ר' טרפון על שעבר על דברי בית הלל הכא בשב ואל תעשה שאני. ומיהו אף בקום עשה מצינו דלא מיקרי העברה כההיא דפרק ח' דברכות משנה ז' מי ששכח ולא בירך דבית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר ובגמ' [אמרי'] דהוה עובדא דההוא דעביד כבית שמאי ואשכח ארנקי התם נמי כתב הרא"ש דבהא אף ב"ה מודו שטוב לעשות כבית שמאי אלא שלא הטריחוהו ע"כ. וכלומר משא"כ בק"ש דמאי טיבותיה דקורא בהטייה כיון דלב"ה קרא דובשכבך לא משמע להו הכי כלל וכלל]:
ושוין. דמודו ב"ש לב"ה. וכיוצא בזה הרבה וכתבתי בריש פ"ג דפאה בס"ד:
שטוענין וכו'. פירש הר"ב משום דא"נ עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת. גמ'. והלכך ליכא למיתסר משום שביתת כלים ובכל הנך דלעיל שייך חיוב חטאת דשריית דיו וסממנים וכרשינין משום לש. ואונין משום מלבן. וצמר משום צובע. ומצודה פירשו התוס' בשם תוספתא שאם בשעת פריסתו לוכד איכא חיוב חטאת משום הצד. ובאין מוכרים לנכרי וכו' פירשו דמאחר דהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו משום דמחלף בשלוחו ואע"ג דאי עביד להו הישראל לא מחייב חטאת. ועבדן [משום] מעבד. וכובס משום מלבן. עיין בפ"ד מה"ש להרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל, וּבֵיצָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:
ברטנורה
כדי שיצולו. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למיגזר שמא יחתה בגחלים:חררה. עוגת רצפים:שיקרמו. תחלת אפיה עושין כמו קרום:פניה. שהם כלפי אויר התנור:כדי שיקרום התחתון. המדובק לחרש התנור, דהוא נאפה תחלה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
כדי שיצולו. פירש הר"ב כמאכל בן דרוסאי ועי' מ"ש בס"ד ברפ"ג:
עם חשיכה. היינו עם השמש דלעיל וקאמר דהכא מחמירין בית הלל. ומכל מקום מלת עם אינה מתפרשת בשוה דעם השמש היינו בעוד השמש על הארץ וקודם שתצא מעליה. ויהיה עם חשכה בהפך קודם שחשיכה שעדיין החושך לא בא. וקשה אמאי קא משני בלישניה. וראיתי להרמב"ם בחיבורו פ"ו מהלכות שבת ששינה גם כן בדין דלעיל וכתב קודם שחשיכה וא"ל דהכי גריס לעיל במשנה. שבפירושו כתב עם השמש והרב המגיד כתב עליו וזה לשונו ומ"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר ביאר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה עכ"ל. ולכאורה נראה שבא לומר דהרמב"ם מאחר הזמן עד שחשיכה ודאי ולפיכך לא כתב עם השמש דהוה משמע משתשקע החמה. וטעמו של הרמב"ם משום דבין השמשות שהוא ספק לא גזרו בכל הני אלא דקשה לי לומר כן שמלשון המשנה מתבאר לחומרא דמשקיעת השמש אסור הילכך נראה לומר דהכי קאמר לפי שכבר ביאר שזהו ספק וכו' וא"כ לא איכפת בשינוי הלשון דמכיון שספק חשיכה הוא משתשקע החמה הילכך מ"ש קודם שחשיכה כבר נתן הספק בכלל האיסור. וכן לישנא דמתניתין דהכא ודלקמן עם חשיכה היינו עם תחלת חשיכה וכדמוכח בהדיא במשנה דסוף פ"ב ומסתמא הני נמי דכותה ועיין מ"ש שם בס"ד. ומעתה הואיל ואין בכך כלום ניחא ליה להרמב"ם למנקט בדינא דלעיל נמי עם חשיכה כי היכי דבהך משנה ובדלקמן נקט התנא נמי בלישניה עם חשיכה ואכתי לא ידענא טעמא במשנה. ועוד ק"ל אמאי נקט כלל עם חשיכה בהך מתניתין דהכא דלאיסורא כמו דלא נקט בכולהו דב"ש דלאיסורא. ועוד דלנקטיה ברישא [גבי] אין צולין וכו' והוה ניחא קצת משום דאמינא דמשום דבמתניתין דלקמן דהתירא בעי למינקט להכי נקטיה נמי הכא דהוי דומיא דצליית פסח דלקמן:
רבי אליעזר אומר וכו' פסקו הר"ב והרמב"ם דאין הלכה כמותו ובספרי הרמב"ם שלפני המגיד פסק כמותו וכתב שסובר דלפרושי קאתא. ועיין מ"ש בסוף בכורים ועוד כתב טעם אחר אבל הר"ן כתב דראב"י היא וקיי"ל דמשנתו קב ונקי:
יכין
מלכת שלמה
10.
Meat, onion[s], and egg[s] may not be roasted unless they can be [fully] roasted while it is still day. Bread may not be put into an oven just before nightfall, nor a cake upon coals, unless its surface can form a crust while it is still day. Rabbi Elazar says: there must be time for the bottom to form a crust.משנה יא
מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין, כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּפֶחָמִין, כָּל שֶׁהוּא:
ברטנורה
משלשלין את הפסח. התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין:עם חשיכה. ואע״ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים:ומאחיזין את האור. מעט, בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך דכהנים זריזין הן:בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד והכהנים מתחממים שם, לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש:ובגבולין. צריך האדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה, וכמה ברובה, כדי שתהא שלהבה עולה מאליה ואינה צריכה לקסמין דקין תחתיה להבעירה:אף בפחמין כל שהוא. כי היכי דבמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם וא״צ להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, שאין דרכה להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו. והלכה כר׳ יהודה דליכא מאן דפליג עליה:
תוסופות יום טוב
ומאחיזין את האור. כתב הרמב"ם העיקר מאחזין את האור. ע"כ. אולי מפני שלא נמצא בכתוב בהתראות היו"ד כי שנים הם בכתובים מהבנין הכבד הא' באיוב כ"ו מאחז פני כסא והב' בד"ה ב' ט' וכבש בזהב לכסא מאחזים. אבל כפי הדקדוק הנה מאחיזין בהתראות היו"ד הוא מבנין הפעיל בתשלומו:
רבי יהודה אומר בפחמין. [* והר"ב העתיק אף בפחמין וכ"ה בירושל' כיני מתניתין אף בפחמין] והר"ב פסק כמותו דלא כהרמב"ם. וכ"פ הטור בסי' רנ"ה. וכתב בכ"מ ספ"ג מה"ש דמשמע ליה דאינו חולק על ת"ק אלא מוסיף על דבריו וכך הם דברי ר' ירוחם עכ"ל. ואין להקשות מדלא נקט א"ר יהודה שהרבה נמצאים כיוצא בו וכתבתים בסוף מסכת בכורים בס"ד:
יכין
מלכת שלמה