First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה. בַּהֶרֶת עַזָּה כַשֶּׁלֶג, שְׁנִיָּה לָהּ כְּסִיד הַהֵיכָל. וְהַשְּׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה, שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַשְּׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן, שְׁנִיָּה לָהּ כִּקְרוּם בֵּיצָה:
ברטנורה מראות נגעים שנים. כתיבי בקרא בהדיא שאת ובהרת:שהן ארבעה. יש לך לרבות עוד שנים אחרים דלא כתיבי בקרא, והן תולדה דשאת ותולדה דבהרת. דמרבינן להו מספחת, שאין ספחת שם נגע אלא לשון טפלה, וכן הוא אומר (שמואל א ב׳) ספחני נא אל אחת הכהונות, והטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת, לומר לך שיש תולדה לשאת ויש תולדה לבהרת:בהרת עזה כשלג. לבנה ביותר. דכתיב (ויקרא י״ג) ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה:שאת כקרום ביצה. דסבר האי תנא אין שאת אלא לשון גובה. וכן הוא אומר (ישעיה ב׳) ועל כל הגבעות הנשאות. ואין לך כהה בלבנונית בכל ארבעה מראות כקרום ביצה, לפיכך הוא גבוה יותר מכולן, כמראה צל גבוה מן החמה:שניה לה כצמר לבן. והוא עז בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל שהיא תולדה דבהרת. משום דאמר קרא שאת לבנה. לענין מאי קרייה רחמנא לבנה, על כרחך לתולדתה, שהיא לבנה יותר מתולדה דבהרת:שאת כצמר לבן. רבנן סברי, שני מראות עזות שהן שלג וצמר לבן, הן לשני אבות בהרת ושאת, ושני מראות כהות מהן שהן סיד ההיכל וקרום ביצה והן תולדות. תן תולדה גדולה לגדול, דהיינו סיד ההיכל לבהרת שהוא אב גדול, ותולדה קטנה לקטן דהיינו קרום ביצה לשאת שהוא קטן מבהרת. ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ותנא קמא לענין צירוף, דחצי גריס מאב וחצי גריס מתולדה דידיה מצטרפין, וכן שני האבות שאת ובהרת מצטרפין, דדרשינן והיה בעור בשרו לנגע, מלמד שמצטרפין זה עם זה, מדכתיב והיה ולא כתיב והיו, עשה כל הנגעים אחד. אבל שתי התולדות אין מצטרפות, דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת, דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא, ולא אתולדות דאתו מרבויא. והשתא, לתנא קמא שלג וקרום ביצה מצטרפין, שלג וצמר לבן אין מצטרפין. ולרבנן, שלג וצמר מצטרפין, שלג וקרום אין מצטרפין. והלכה כחכמים:צמר לבן. צמר נקי של כבש בן יומו לאחר שרחצוהו ונתלבן:
תוסופות יום טוב שנים שהן כו'. עיין מ"ש בזה בריש מסכת שבועות: [*שהן ארבעה. פי' הר"ב דמרבינן להו מספחת כו' והטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת כו'. בפ' קמא דשבועות דף ו במתניתא תנא הטיל הכתוב כו' לומר לך כשם שטפילה לשאת. כך טפילה לבהרת. והביאה הר"ש ופירשה כשם שטפילה לשאת. כלומר שיש לה תולדה. דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי. כך טפילה לבהרת ע"כ. ונ"ל דהכי ילפינן דאי קרא כפשטיה שאין ספחת אלא אשאת. א"כ הואיל והבהרת היא העזה ה"ל להכתוב לכתוב בהרת ושאת וספחת והוי לא זו אף זו. והיאך אמר שאת תחלה והיא גבוה דהשתא הוה זו ואצ"ל זו. אלא דלהכי אקדמי' לשאת להטיל הספחת ביניהן. דהשתא אי איתא דספחת אשאת לחודי' קאי כפשטיה דקרא. ה"ל לכתוב בהרת שאת וספחת. והיו כתובים בדרך לא זו אף זו. וגם הספחת אצל שאת. אלא מש"ה אקדמיה להטיל ביניהן כו'. ואין להקשות לכתוב בהרת וספחת ושאת. דפשיטא דהוה. משמעו ספחת לבהרת דסמוך לו לבד. ואין כאן קושיא בסדר שהרי נשנו בלא זו אף זו. כך נ"ל לפרש. ותמיהני על הרא"ם שכתב בפ' תזריע וז"ל אע"פ שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת. ואין לרבות שנייה רק לבהרת. שהיא היותר עזה. מ"מ מדנכתב בין שאת לבהרת. דייקו רז"ל מיניה דקאי אתרווייהו כו' ע"כ. וכלפי לייא. שהרי התנא שונה לומר לך כשם שטפילה לשאת כו'. וכן המקשן שם [דף ו ע"ב] קודם שהובאה הברייתא מקשה בזה הלשון אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן. וכן נמי קודם שהובאה הברייתא. משני ר' זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה כו'. מכל הלין דאדרב' פשטיה דקרא דטפילה אשאת מרבינן לכן הנכון כמו שכתבתי בס"ד. ומ"מ ראיתי כסברת הרא"ם בת"כ שאת זו שאת. בהרת זו בהרת. ספחת זו שני לבהרת. ומראה [הנגע] עמוק שני לשאת. ע"כ. ונ"ל ג"כ דאתיא כר"מ שנותן תולדת השאת. לבנה יותר ממנה]: בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו'. מסיק הר"ש וכן התוס' פ"ק דשבועות דף ה [ד"ה ב' שהן ד'] שאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו. ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות. כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה. וכן כולם. אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו. ודייקי להו מהתוספתא שכתבתי במ"ג [ד"ה ד' מראות] בשם הרמב"ם מסוגית הגמ' דשבועות: שניה לה כצמר לבן. פירש הר"ב משום דאמר קרא שאת לבנה לענין מהקרייה רחמנא לבנה כו'. כ"כ הר"ש. וק"ק דדילמא לגופיה אצטריך דלא תימא שאת שהוא לשון גבוהה. ואפי' אין בו לבנינות. ומהר"ם כתב וז"ל. ומורי הרב רבי שמואל זצ"ל מקשטיל טיר"י. פי' לנו בשבועות. דהיינו טעמא דר"מ דיהב תולדה הגבוה' לאב הלבן ותולדה הלבנה לאב הגבוה משום דכיון דשאת משמע לו הגבוהה שבגבוהות. ואמר קרא והיה. מלמד שהאבות מצטרפות. א"כ כי היכי דמקרא נפקא לן דשאת הגבוהה שבכולן מצטרפת בהדי בהרת הלבנה שבכולן ה"נ יש לנו ליתן התולדה הגבוה' לאב הלבן להצטרף עמו. והתולדה הלבנה לאב הגבוה להצטרף עמו. עכ"ל: וחכמים אומרי' השאת כצמר לבן כו'. כ' הר"ב ונ"מ כו'. אבל שתי התולדות אין מצטרפות וכו'. ובמ"ג כתב גם דעת הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
1.
The signs of negaim are two which, in fact, are four. The bright spot (baheret) is bright white like snow; secondary to it is the sign as white as the lime of the Temple. The rising (se'et) is as white of the skin of an egg; secondary to it is the like white wool, the words of Rabbi Meir. But the sages say: the rising (se'et) is white wool and secondary to it is like the white of the skin of an egg.

משנה ב
הַפָּתוּךְ שֶׁבַּשֶּׁלֶג, כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּשָׁלֶג, הַפָּתוּךְ שֶׁבַּסִּיד, כְּדָם הַמָּזוּג בְּחָלָב, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲדַמְדַּם שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּמַיִם, אֶלָּא שֶׁל שֶׁלֶג עַזָּה וְשֶׁל סִיד דֵּהָה מִמֶּנָּה:
ברטנורה הפתוך שבשלג. המעורב בלובן ואודם שבבהרת העזה כשלג נראה, כיין המזוג בשלג. שלבנוניתו מרובה ואדמימות שבו מועט:והפתוך שבסיד ההיכל. והמעורב שבנגע שהוא כסיד ההיכל, נראה, כדם המזוג בחלב. שאדמימות שבו מרובה. ואע״ג דלא תני פתוך אלא בבהרת ותולדתה, הוא הדין דיש פתוך נמי בשאת ותולדתה, דתניא בתורת כהנים, שאת לבנה, מלמד שמטמאה חלקה. בהרת לבנה אדמדמת, מלמד שמטמאה פתוך. מנין ליתן את האמור של זה בזה, תלמוד לומר נגע צרעת:שבזה ושבזה. שבשלג ושבסיד:דיהה. חסרה מן הלובן, שאינה צחה בלבנונית כמותה. והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב הפתוך. פי' הר"ב המעורב. וכן בתרגום יונתן [בן עוזיאל] איוב כ"ה המשל ופחד עמו מיכאל מן ימין וכו'. ופתיכין אשא ומיא. ולשון ת"כ שהביא הר"ב תלמוד לומר נגע צרעת. וכ"כ הר"ש. והיינו דאקרא דשאת לבנה. או בהרת לבנה אדמדמת על שניהם נאמר נגע צרעת הוא. למדע שהקישן הכתוב יחד אבל הרמב"ם גורס ת"ל צרעת הוא ופי' לפי שבא בבהרת צרעת היא. וכן בשאת ע"כ. וזה בפרשיות הקדומות למקרא דשאת לבנה וגו': הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב. מצאתי כתוב עיין בפי' ת"כ להראב"ד וז"ל קשיא לן. מ"ט לא שערוהו לתרווייהו. או ביין או בדם. ומ"ט (שני לסיד למראה חלב) [תני בסיד כדם המזוג בחלב] ולא אמר כיין המזוג בסיד*). ועוד האי מזוג מאי ניהו בשני חלקי שלג וחלב או בפחות משני חלקים. ואיכא למימר. בהאי בעיא בתרייתא. **)דאית ליה שיעורא להאי מזוג בכדי שיראה זה לתוך זה. כדאמרי' בעלמא [וכתבו הר"ב לקמן רפי"ד] מים שדם הצפור ניכר בהם (ורבי ישמעאל) [ונראה דר"י] סבר בעינן שיהיה ***)נודע הלבנינות ניכר באדמימות. הלכך פתוך שבשלג בעינן כיין המזוג בשלג בכדי שיהא לובן השלג ניכר בו. ואילו אמר כדם המזוג בשלג. או כדם המזוג בסיד. מתוך שזה עבה וזה עבה. אין נמזגים כלל. ואין המראות מתערבים. ואם אמר כיין המזוג בסיד נמי אע"פ שהיין קלוש ומתערב. הסיד לעולם עבה ועומד במקומו ואינו מתערב. אבל יין בשלג ****)נימוח ואינו נימוח. ושניהם נראים. ואם אמר יין בחלב. או יין במים מפני ששניהם קלושים. היין מחזיר את מראיתם למראהו. והלובן איע ניכר בטבעו. ור"ע משער לתרווייהו ביין לתוך מים. וקסבר אדמדם אדום שבאדומים הלכך משערינן להו במזוג במים. אלא זה הפרש בין בהרת לשאת. של שלג עזה. ושל שאת דיהה ממנה. והתולדות דוהים יותר מן האבות. ע"כ. ובפ"ק דשבועות דף ו פירש"י בדרבי עקיבא דס"ל שבזה ובזה כיין המזוג במים שסביבותיו לבן. אבל דם בחלב. מראהו לא אדום. ולא לבן:
יכין מלכת שלמה
2.
The variegation of the snow-like whiteness is like wine mixed with snow. The variegation of the lime-like whiteness is like blood mixed with milk, the words of Rabbi Ishmael. Rabbi Akiva says: the reddishness in either of them is like wine mixed with water, only that in the snow-like whiteness the color is bright while in that of lime-like whiteness it is duller.

משנה ג
אַרְבָּעָה מַרְאוֹת הָאֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִפְטֹר, וּלְהַחְלִיט, וּלְהַסְגִּיר. לְהַסְגִּיר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. לִפְטֹר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. לְהַחְלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. לְהַחְלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. לְהַחְלִיט אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הַפְּטוּר. לִפְטֹר אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר. אֵלּוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שֶׁכָּל נְגָעִים תְּלוּיִם בָּהֶן:
ברטנורה מארבעה מראות הללו מצטרפין. גרסינן. ולא גרסינן ארבעה מראות, שאין כל הארבעה מראות מצטרפין, דאין התולדה מצטרפת אלא עם אב שלה, ושתי תולדות זו עם זו אינן מצטרפין. אבל שני אבות מצטרפין. מדכתיב והיה בעור בשרו, ולא כתיב והיו, משמע שעושה שאת ובהרת כאחד, דאי איכא חצי גריס מזה וחצי גריס מזה מצטרפין לכגריס. ורמב״ם כתב, דכל הארבעה מראות מצטרפין, בין שתי התולדות זו עם זו בין אב עם תולדה שאינה שלו, כל מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין. והתוספתא מסייעתו:לפטור להחליט ולהסגיר. לכל הנך מילי מצטרפין. וכולהו מפרש להו:להסגיר העומד בסוף שבוע ראשון. דכתיב (ויקרא י״ג:ה׳) וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית:ולפטור את העומד בסוף שבוע שני. שהעומד בשיעורו ולא פשה ועמד במראהו, אע״פ שלא ירד למטה מארבעה מראות, פוטרו בסוף שבוע שני. והא דכתיב [שם] וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע וגו׳ וטיהרו הכהן, לאו למימרא דאין מטהרו אלא אם כן כהה, אלא אשמעינן קרא דאפילו נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כתחילה אלא כעומד דמי ומטהרו:להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחלה. כשהובא בתחילתו אל הכהן ויש בו בהרת כגריס ומחית בשר כעדשה מרובעת בתוך מקום הבהרת, מחליטו מיד. וכן נמי שער לבן, אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן, מחליטו מיד. אבל פשיון לא מטמא בתחילה אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר:בסוף שבוע ראשון. כלומר להחליט כמו כן בסוף שבוע ראשון, שמתחילה לא היו לו סימנין הללו והסגירו, ולסוף שבוע ראשון מצא בו מחיה או שער לבן, מחליטו:או בסוף שבוע שני. כגון דבסוף שבוע ראשון עמד בעיניו ולא היה בו לא שער לבן ולא מחיה, [והסגירו פעם שנית], ובסוף שבוע שני נולדו בו סימנים הללו, מחליטו:לאחר הפטור. כלומר ואפילו לאחר הפטור שבסוף שבוע שני לא נולדו בו סימני טומאה ופטרו, ולאחר כמה ימים נולדו, מחליטו:להחליט את שנולד לו פשיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני. כגון בהרת כגריס שאין בה מחיה ולא שער לבן והסגירה, אם פשתה בסוף שבוע ראשון או לא פשתה אלא בסוף שבוע שני, מחליטו. ואם לא פשתה לא בשבוע ראשון ולא בשבוע שני ופטרו ולאחר כמה ימים פשתה, מחליטו:להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. אם אחר שפטרו וטיהרו הכהן פרחה הצרעת בכולו, טמא מוחלט:לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר. אם לאחר שטמאו הכהן, או לאחר שהוזקק להסגר קודם שטמאו, פרחה הצרעת בכולו, פוטרו וטהור, שהפריחה עושה מן הטהור טמא ומן הטמא טהור. והמוסגר טמא מקרי:אלו מראות נגעים. ארבעה מראות אלו שהזכרנו, חלקות או פתוכות:
תוסופות יום טוב ארבע מראות כו'. ונ"א מד' כו'. וכן היא גי' הר"ב. וכתב עוד שהרמב"ם כתב. דכל הארבע מראות מצטרפין כו' ולדידיה גרסינן כגירסת הספרי'. וטעמא כתב הכ"מ [ריש פ"א מהט"מ] דוהיה משמע דאכולהו קאי [*והר"ב כתב דתוספתא מסייעתו להרמב"ם. והיא זו שאכתוב בסמוך. ולי משנה שלמה. כמ"ש בס"ד לקמן בד"ה לפטור את העומד וכו' תניין] וכתב הרמב"ם וז"ל. וכבר שאל ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע [על אלו הד'] מראים מה תועלת לחלק אותן במספר. אחר שכולן במדרגת מראה אחד ומצטרפין לכל הדינים. והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו. הוא נגע צרעת. והוא אמרו בתוספתא ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. וזה עם זה מצטרפין. א"ל מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. ר"ל שאלו נמנו להיות רגיל בהבדל המראים והכרתם. עד שיאמרו זה המראה בהרת וזה שאת. זה שני לבהרת וזה שני לשאת. ע"כ: לפטור להחליט ולהסגיר. נקט תחלה שתי הקצוות. וכתב הר"ב לכל הנך מילי מצטרפין וכולהו מפרש להו. ואע"ג דבקצתן אסבר' לה הר"ב בבהרת לבדה. לא דק בהכי. משום דממילא משמע ממה שכתב בכאן. דלאו דוקא אלא ה"ה כשיש שתי מראות המצטרפות. ולרמב"ם כולן: ולהחליט. תרגום לצמיתות. לחלוטין. הרמב"ם כמ"ש במ"ז פ"ק דמגילה [ד"ה תוחלת]: להסגיר. מפרש הסגר ברישא. דאדסליק מיניה נקט. הר"ש. ועיין מ"ש בריש מסכת שבת בדבור כיצד כו'. ולי נראה בכאן טעם אחר. משום דלא מצי להתחיל בלפטור. כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני. וא"נ להפוך כולו לבן [*שהבא בתחלה טמא כמ"ש בס"ד ברפ"ח. ותו] דאכתי לא דכר שמיה. להכי מקדים להסגיר שהוא בסוף שבוע ראשון. והשתא ניחא נמי דלאחר להסגיר נקט לפרש לפטור. ולא מפרש להחליט. דכיון שהתחיל במאי דסליק ה"ל למנקט כולהו ממטה למעלה. אלא דנקטינהו כסדר סוף שבוע ראשון. והדר סוף שבוע שני. והדר נקט להחליט שיש בו כמה גיוני: להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. תמיהני דלא תנא להסגיר. בתחלה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. תימה לי אמאי לא קתני נמי ברישא להסגיר בתחלה. כדקתני גבי מחיה ושער לבן בסיפא [*להחליט כו'] ונ"ל דרישא הכי מיפרשא מארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה בתחלה. וכן לפטור. וכן להחליט וכן להסגיר. ולא הוצרך לפרש צירוף דרישא דפשיטא דסתמא דמלתא מיירי בבא בתחלה. וארישא קאי דמראות נגעים ב' שהן ד' דלכל הפחות מיתוקמא בבא בתחלה ע"כ: [*העומד כו'. מפורש במשנה ז' פ"ד. ובסמוך בד"ה לפטור כו' תניין כתבתי. ועיין מ"ש שם בס"ד]: שבוע ראשון. שבוע ל' זכר. שהרי רש"י פי' מלא שבוע זאת של זאת. וברבוי בא בסי' הנקבות שבועות: לפטור את העומד בסוף שבוע שני. ל' מהר"ם. וא"ת מה צרוף שייך בזה נ"ל כגון שהסגיר בהרת בשני גריסין ובסוף שבוע שני יש בהרת כגריס עזה כשלג ושאת כגריס. והשתא אי לא הוו מצטרפי בהדי הדדי דה"ל שני מיני נגעים א"כ ה"ל שאת נגע חדש ומסגירין עליו. אבל השתא קאמר דמצטרפין להיות כנגע א' וה"ל עמד בעיניו וטהור. ובדין לא ה"ל למתני הכי אלא בסיפא. כשהוא מפרש לפטור את ההופך כו' אלא איידי דתנא הכא להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. תנא נמי לפטור את העומד בסוף שבוע שני. ע"כ: ולפטור את העומד כו'. פי' הר"ב אע"פ שלא ירד למטה מארבע מראות כו'. והא דכתיב וראה וגו' והנה כהה וגו' אשמעינן קרא. דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג. וכן לשון הר"ש. אבל בפי' הת"כשהביא במשנה זו כתב דאפי' ירד מן השלג לקרום מטהרו ואין נחשב כנגע אחר. אע"ג דמתתאי משלג טובא. וכ"כ עוד הר"ש בפ"ד משנה ז וכ"כ שם הר"ב. ופשטא דמתני' דהתם הכי משמע. דתנן ובלבד שלא תתמעט מד' מראות. משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות. וזו סייעתא לדברי הרמב"ם וצ"ע להר"ב והר"ש. ונ"ל דלדידהו ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות. ה"ק דאי מתמעט מהן טהור אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא וזה תלוי בצרוף. והא דנקטי הר"ש והר"ב לקמן בקרום אליבא דר"מ דריש פירקין שהוא ת"ק נקטי דלדידיה שלג וקרום מצטרפין [*ומ"ש הר"ב והר"ש בפי' משנתינו דאפי' נשתנה מסיד לשלג או משלג לסיד כו' שכן מצינו בהדי' במשנה ז [שם] היתה עזה ונעשית כהה. כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד וכו'. ועל שבוע הראשון קאי התם. ולומר שאין לפטרו כשהיתה עזה ונעשית כהה ואין להחליטו כשהיתה כהה ונעשית עזה. וצריך הסגר שהיא נחשבת כמו שהיתה קודם הסגר הראשון. וקרא דכתיב וראהו הכהן ביום השביעי [של הסגר הראשון] והנה הנגע עמד בעיניו אין פירושו שעמד במראה שהיה בו אם כשלג או כסיד ההיכל או כלמר לבן או כקרום ביצה שבאותו מראה עצמו עמד. ואילו נשתנה ממראה למראה של אלו המראות. אע"פ שלא פשה אם נעשית עזה ממה שהיתה. יהיה מוחלט ולא יסגר. וכן נמי אם נשתנית מעזה לכהה שלא יסגר ויפטר. אלא פירושו שעמד בעיניו של נגע הצרעת הכולל לכל הארבע מראות. שבאיזה מראה מהמראות שיהיה ביום השביעי אע"פ שנשתנה ממה שהיתה הכל בכלל עמד בעיניו. ואע"פ שנשתנית לעזה אין בכך כלום. אבל כאילו היא עכשיו כמו שהיתה מתחלה. וכאילו לא נשתנית מעולם. ואין כאן שום צד להחליטו. וגם לפטרו א"א. אע"פ שנשתנית מעזה לכהה אא"כ שלא עמד בעיניו דהיינו שיצא מכלל הד' מראות והוכהה מכולם שאז פוטרו. וכדתנן התם ובלבד שלא תתמעט וכו'. וכשם שבשבוע ראשון אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות הרי היא כמו שהיתה ובין שנשתנית לעזה ממנה או לכהה ממנה. מסגירו ואינו מחליטו ולא פוטרו. כך בשבוע השנית. אף אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות דינו ג"כ כמו שהיתה ועמד בעיניו קרינן ביה ופוטרו כדתנן הכא לפטור את העומד בסוף שבוע שני. אלא דקשיא להו להר"ב והר"ש. בשלמא בשבוע ראשון עמד בעיניו כתיב ומפרשינן כדאמרן. ולקמן אפרש בס"ד היא גופה מנלן למדרש הכי אבל בשבוע שני כתיב והנה כהה הנגע וגו' ש"מ דדוקא בעינן שיהיה כהה. ואילו עמד בעיניו לא נפטרהו. והרי רש"י בפי' החומש כך מפרש. ופשטיה דקרא נמי הכי משמע. ולפי שהמשנה שהזכרתי לא משמע כן. וכן עוד בפ"ג משנה ג' תנן עור הבשר מיטמא כו'. בשלשה סימנים בשער לבן ובמחיה ובפשיון. ואילו עמד במראיתו. לא קתני וליהוי ד'. ומתני' דהכא נמי קתני דעמד בשני פוטרו. וכן נמי ברייתא דת"כ בבגד העומד בראשון מסגיר. ובשני שורף. ובאדם העומד בראשון מסגיר. ובשני פוטר. מכל הלין שא"א לפרש המקרא כמשמעו דדוקא כהה הא עמד מחליטו כדפירש רש"י. והביא הר"ש [ראייה] מפ"ק דמגילה [דף ח]. ששם מפרש רש"י בעצמו שהעומד בשני טהור הוא. ולפיכך מפרש הר"ש והר"ב. שכהה הנזכרת בכתוב הזה. היינו שהוכהה בד' מראות עצמם שנשתנה ממראה למראה ולא אתא לדיוקי הא עמד כו'. אלא לגופה אצטריך. דל"ת שכיון שנשתנה אע"פ שעדיין היא בתוך הארבע מראות ליהוי כנגע אחר ויצטרך סגירה כתחלה. קמ"ל דאפ"ה כיון שלא פשה וטהרו הכהן. ורבינו בגור אריה (לא) [כתב דלא] ניחא ליה לומר. דקרא אצטריך לומר. שאם כהה שיהיה טהור ולא תימא שצריך הסגר לפי שהוא נגע חדש. דמהיכי תיתי לומר כן. שהרי הוכהה ממה שהיה. ולפיכך מפרש דקרא כי איצטריך. היינו לאשמועינן שאם פשה שיהיה מוחלט. כמו שאמר הכתוב ואם פשה וגו' ול"ת שהואיל והוכהה ופשה דהוי כנגע חדש. לא ליהוי חלוט אלא יסגר כתחלה. עוד כתב בג"א לתרץ אמאי דרשינן לקרא באופן שאפי' עמד בעיניו יהיה טהור ולא דרשינן ליה כפשוטו וכדפירש"י דדוקא כהה הא עמד טמא. די"ל דבת"כ דריש ליה וטהרו הכהן מספחת היא אע"ג דלא נשתנה מראהו. מזה דרשו דהעומד בשבוע שני טהור מיתורא דמספחת היא. עכ"ל. ובכל זאת לא שקטה דעתי. כי לא [מצאתי] בדברי הג"א ולא בדברי הרא"ם מנלן לדרוש שאם נשתנה ולא עמד. והשינוי היא לעזה. שלא יטמא. דהא מדכתיב כהה. לא שמעינן אלא בנשתנה לשלמטה ולא לעזה. ודכתב הנגע שדורש בת"כ שלא תאמר כהה למטה מארבע מראות ת"ל הנגע והדר דרש אי הנגע יכול במראיו ת"ל כהה [ע"כ] לא שמענו מזה. אלא כשעל כל פנים נעשית כהה. ולא שההשתנות היתה לעזה. ואע"פ שמסיים בת"כ והנה כהה. שאם העז וכהה. כאילו לא העז. הנגע. שאם כהה והעז כאילו לא כהה. אכתי תקשה לת"כ גופי' מנליה לדרוש כך. והג"א לא הכניס עצמו לפרש זו הסיפא דת"כ. ולכן לא ידעתי עדיין מנלן שאם נשתנה לשלמעלה הימנו שיפטר. וגם המשניות דפ"ד ודהכא. אפשר לפרש דסבירא להו שאם נשתנית לעזה בשבוע שנית דטמא. ולא לפטור. שהרי יכולני לומר דמתני' דפרק ד' בשבוע ראשון דוקא היא. ששנאה כהה ונעשית עזה [הרי היא] כמו שהיתה דהתם קרא כתיב עמד בעיניו. וכנוי של עיניו שב אל הנגע. וכל הד' מראות בכלל ומקרי עיניו. אע"פ שכבר לא היה בזה המראה. והיה למטה ממנו. ואילו בשבוע שנית. הא [לא] קתני הכא [אלא] עמד פוטרו. ולא נשארה אלא המשנה ג דפ"ג דאי איתא דנשתנית לעזה. טמא. הוה ליה למתני ד'. מ"מ קשיא מנלן. ואפשר דדוקא עמד וכל שכן כהה. אבל אי לא עמד ונעשית עזה. אין הכי נמי דלא לפטרו. ונראה לי לתרץ דמכיון דמרבויא דמספחת היא ילפינן דאע"ג דלא נשתנה מראהו ועומד דטהור הוא. תו ליכא למימר שאם נשתנה לעזה שיהיה טמא. דמכיון שהעומד טהור. אף שינוי לעזה נמי עומד הוא קרוי. כמשמעות עומד בעיניו דבשבוע ראשון. וא"ל דדילמא ריבוי דמספחת היא. לא אתא אלא לשלא כהה אלא עמד במראיתו ממש כשהיתה. אם שלג שלג. אם סיד סיד. וכן כולם. אבל לא להרבות אף כשנשתנה לעזה. ליכא למימר הכי. דמכיון דכבר השמיענו הכתוב בשבוע ראשון שאין חלוק בין עמד במראיתו ממש לנשתנה לעזה. אי איתא דבשבוע שנית יש חילוק. לא ה"ל להכתוב לסתום ולכתוב ריבוי סתמא. אלא לפרש אותו הרבוי. שאיני אלא בעומד במראיתו ממש. שהרי עכשיו שסותם. איכא למטעי ולרבות להקל ולפטרו אף בשנשתנה לעזה. אלא שכן הוא האמת שהכל בכלל הרבוי. אף כשנשתנה לעזה כך נראה לי. ואם תאמר והיא גופה תקשה בעומד בעיניו שכתוב בשבוע ראשון דדרשינן שעמד באחת מארבע מראות. ואפי' כשנשתנית לעזה. ולא אתא אלא לאפוקי שנשתנית למטה מהארבע מראות. שאז לא יסגר ויפטר. דלמא לא היא אלא דוקא שעמדה במראיתה ממש. אם שלג שלג אם סיד סיד כו' לאפוקי נשתנית לכהה שיפטר. וכן לאפוקי נמי אם נשתנית לעזה שיוחלט. נראה לי לתרץ דהיינו הא דדריש בתורת כהנים. והנה הנגע עמד בעיניו. שאם העז וכהה. או כהה והעז. כאילו לא כהה. ע"כ. ודורשו ג"כ כדדריש לקמיה על והנה כהה הנגע דכתבתיו לעיל. דמשום דכתיב כהה. וכתיב הנגע. דריש הכי כדלעיל וה"נ דכוותי' יכול לדרוש. ובסגנון אחר. וכך ידרוש. הואיל וכתיב עמד בעיניו. למה לו לומר כלל הנגע. הרי עמד בעיניו קאמר. וא"כ הוא הנגע. אלא להכי כתב הנגע. לגלויי על עמד בעיניו. שאין פירושו במראיתו ממש אם שלג שלג וכו'. אלא כל שעומד במראית הנגע שבכללו הארבע מראות. אע"פ שנשתנה למראה אחרת ממה שהיה. עומד מקרי ומש"ה כתב הנגע כי היכי שהכינוי של בעיניו יסוב עליו. ויהיו כל הארבע מראות בכלל. והשתא אין להוציא כהה והעז כלל. שהרי בכלל הנגע הן כולן. ועומד מקרי בכולן. כך נראה לי. והוא נכון. וראיתי להרלב"ג בפירוש החומש שמפרש לפי דרכו כפי פשט הכתוב. לא על פי הדינים שלמדונו רז"ל. ומפרש עמד בעיניו שלא נשתנה. לא למטה מהלובן שהיה. ולא אל לובן יותר חזק. ושיהיה זה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים. לא בבהרת לבנה לבד. זה אמר בעיניו. שיורה אל רבוי המראות. עכ"ד. ולפי דרכנו למדנו גם לדברי רבותינו ז"ל האומרים שלא כדברי הרלב"ג. אלא שהכל נקרא עומד. אע"פ שנשתנה. כל שהשנוי הוא עדיין בתוך הד' מראות שלכך (א"א) [אמר] בעיניו. ולא בעינו. כמו שאומר בעינו בנגעי בגדים. ולולי הדרש של הנגע המיותר דדריש בתורת כהנים. היינו יכולים לומר כהרלב"ג. אבל תיבת הנגע המיותרת. מכרחת דרשת חכמים ז"ל. והנה קבלתם אמת. ותורתם אמת. וכל דבריהם אמת. והוי יודע שזה הלשון דתורת כהנים העתקתיו מדברי הרא"ם לפי שבתורת כהנים שלפני לא נכתב תיבת או. ואין לו הבנה זולתו. אבל אילו לא מצאתיו כן בדברי הרא"ם הייתי מגיהו לתורת כהנים. שכצ"ל שאם העז וכהה כאילו לא העז. כהה והעז כאילו לא כהה. ע"כ. וכלשון התורת כהנים בוהנה כהה הנגע שהעתקתיו לעיל. לפי שלגרסת הרא"ם עדיין קשיא לי למה מסיים דוקא בכאילו לא כהה. דקאי אבבא שנית לחוד. כאילו עמד בעיניו הוה ליה למימר. והוה קאי גם אבבא ראשונה אלא ברישא חסורי מחסרא והכי קתני כאילו לא העז. וכעין הברייתא דבתר הכי שהבאתי לעיל. ועכשיו אין צריך להוסיף תיבת או. אמנם כן אם להרא"ם הוגנת בעיניו. כי גרס רק לתיבת (לא) [או]. ולא הגיה בה כלום. תבטל דעתי מפני דעתו הרחבה]: את שנולד לו מחיה וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ד פ"ג: את שנולד לו פשיון בסוף כו'. לשון הר"ב. אבל פסיון לא מטמא בתחלה. אפי' פושה והולך עד שלא הסגיר. בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה. ת"ל (ויקרא י״ג:ז׳) אחרי הראותו אל הכהן. יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו. אינו נזקק לו. אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה. אם לטהרה. פי' הר"ש אם לטומאה. כגון בסוף הסגר [ראשון] שנקרא עליו שם טומאה. אם לטהרה. כגון בסוף הסגר שני: להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. ל' מהר"ם כגון אם עמד בעיניו סוף שבוע שני ופטרו. ואחר כך פרחה בכולו מחליטין אותו משום פסיון. וא"ת הא תנא ליה כבר להחליט את שנולד לו פסיון בסוף שבוע שני. לאחר הפטור. י"ל דהאי לא דמי לשאר פסיון דשאר פסיון כל שעתא מטמא. בין בסוף שבוע ראשון. בין בסוף שבוע שני אבל הופך כולו לבן זמנין טהור גמור כגון בסוף שבוע ראשון מתוך החלט או מתוך הסגר כדקתני סיפא. וכי מטמא משום פסיון זהו חדוש להכי נקטיה באנפי נפשי' והא דמטהר קרא הפך לבן היינו מתוך טומאה. אבל מתוך טהרה. לא כדתנן לקמן [*רפ"ח] הפורח מן הטמא טהור. מן הטהור טמא ולי נראה דאצטריך למתנייה. כגון ההופך כולו לבן לצד פנים של הנגע. דטמא משום הפך לבן ולא משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. כדאיתא לקמן [*פ"ו מ"ג] עכ"ל: [*או מתוך הסגר. כתב הר"ב. והמוסגר טמא מקרי. כדתנן בפ"ק דמגילה מ"ז. ובמכילתין פ"ת מ"ח]: שכל נגעים תלוים בהן. לא כל הנגעים ממש. דהא איכא נתקים דמיטמו בכל מראות. אלא בנגעים של עור הבשר קאמר כדקתני בתוספתא ארבע מראות שעור הבשר נטמא בהן. הר"ש:
יכין מלכת שלמה
3.
These four colors combine with each other to declare free [from uncleanness], to certify or to shut up. "To shut up" one who is at the end of the first week; "To declare free [from uncleanness]", one who is at the end of the second week. "To certify", one in which a discoloration or white hair arose, by the end of the first week, by the end of the second week or after it had been declared free [from uncleanness]. "To certify", when a spreading arose in it by the end of the first week, by the end of the second week or after it had been declared free [from uncleanness]. "To certify", when all one's skin turned white after it had been declared free from uncleanness; "To declare free from uncleanness’, when all one's skin turned white after the sign had been certified unclean or after it had been shut up. These are the colors of signs of negaim upon which depend all decisions concerning negaim.

משנה ד
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה. עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, אֵין רוֹאִים אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁשָּׁבוּעַ שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְלֹא בַשֵּׁנִי, שֶׁשָּׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְלֹא בַשְּׁלִישִׁי לַבָּתִּים, שֶׁשָּׁבוּעַ שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְעוֹלָם רוֹאִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַעֲבִירִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר:
ברטנורה מראות נגעים שלשים וששה. גרסינן. ולא גרסינן מראות נגעים ששה עשר. ושלשים ושש הוו, ארבעה מראות חלקות וארבעה מראות פתוכות דעור בשר, וכנגדן בשחין ומכוה, ששחין ומכוה אחת הן ולא חלקן הכתוב אלא לומר לך שאין מצטרפין, וכנגדן בנתקים, וכנגדן בקרחת וגבחת, שקרחת וגבחת אחת הן, הרי שלשים ושנים מראות, וירקרק ואדמדם דנגעי בגדים, וירקרק ואדמדם דנגעי בתים, הרי שלשים וששה:עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים. הנך שלשים וששה בתחילה כשהובא אל הכהן, ושלשים וששה אחריני כנגדן בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני של הסגר או בסוף שבוע שלישי לנגעי בתים להבחין בין מראה שלכתחלה למראה שבסוף, הרי שבעים ושנים. כך פירשן הרמב״ם, וישר הוא. אלא דקשיא לי בגוה שהוא מונה שמונה מראות דנתקין, ואנן קיי״ל דנתקין מטמאין בכל מראות ואין להם מראות מיוחדות כשאר נגעים:ששבוע שני שלו חל בשבת. דשני הסגרות שלשה עשר יום דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן, דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ד) והסגירו [הכהן] שבעת ימים שנית, מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומאחריו. וכן שלשה שבועות דנגעי בתים אינם אלא תשעה עשר יום, דראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולין לפניהם ולאחריהם:חל להיות בתוך השבת. שביום השבת חל שביעי, אין רואים אותו בשבת, מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת, אלא ממתין עד לאחר השבת. ואין הלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר. ה"ג הר"ש ופי' דס"ל כר' עקיבא דאמר בפ"ק דשבועות [דף ו] כולהו לבהדי שאת מצטרפים. דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום. וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי. הרי ד' צירופין וד' חלקים. הא תמניא. ופתוכי' כנגדם הרי ט"ז. ע"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. וכדאמר ר"ע בתוספתא שהעתיק הרמב"ם. כמ"ש לעיל [במ"ג ד"ה ד' מראות]: רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים ושש. פי' הר"ב בשם הרמב"ם ד' מראות חלקים כו'. וכנגדן בנתקים והקשה דאנן קי"ל דנתקים מיטמאין בכל מראות. כמ"ש ברפ"י. וראיתי בספר קרבן אהרן. והוא פי' לת"כ. שמתרץ זה דהרמב"ם דייק בלישניה שאמר ח' בעור הבשר וח' בשחין וכו' ולא אמר וח' בנתקים. אלא אמר והם עצמם בנתקים. שכיון בזה לומר דנהי שבנתקין כל המראות מטמאין אבל בכלל כל המראות יש אלו הח' מראות. שהם יהיו היותר מיוחדים בהם. אשר הם דומים למראות הנגעים. עם היות שהם מטמאים גם בשאר המראות כולם. ע"כ. והר"ש פי' דר' דוסא חשיב נגעי הגוף. כגון דעור הבשר ושחין ומכוה. בכל אחד שנים עשר הרי ל"ו. שיש ד' חלקים ושנים בצירוף. שהתולדה מצטרפת לאב שלה. וקסבר דאין האבות מצטרפין. הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י"ב. ועקביא חשיב נמי דראש. בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד י"ב הרי ס'. וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים. ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים. והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם. הרי י"ב. סך הכל ע"ב. א"נ קרחת וגבחת חדא חשיב להו. ויש להוסיף עוד י"ב. דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם. פוסין מזה לזה. נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון. ע"כ: ר"ע אומר לעולם רואין כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"ע. ותמיהני דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו [*כמ"ש בפ' דלקמן משנה א בד"ה וחכ"א וכו'] ואולי דר"ח כוון שהיה בדור שלפניו. כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהעשרה פרקים שבהקדמת פירוש המשנה. לא הוי בכלל חברו. והיינו נמי שכתב בפי' הרמב"ם והלכה כחכמים. אע"ג דלאו סתמא הוא דפליג אדר"ע. מ"מ כיון דר"ח לאו חברו הוא. קרי ליה בשם חכמים. להטעים טוב טעם שהלכה כמותו שהוא נדון כחכמים ואין הלכה כר"ע מחביריו וזה דוחק. ובנא"י כתוב והלכה כר"ע. וכן פסק בחבורו פ"ט מה' טומאת צרעת [הלכה ז]: [*מעבירין לאחר השבת. כתב הר"ב מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת. ויש בו משום רשות. כדתנן במ"ב פ"ה דביצה]:
יכין מלכת שלמה
4.
Rabbi Hanina, the vice-chief of priests, says: the colors of negaim are sixteen. Rabbi Dosa ben Harkinas says: the colors of negaim are thirty-six. Akaviah ben Mahalalel says: seventy-two. Rabbi Hanina the vice-chief of priests says: negaim may not be inspected for the first time at the end of Shabbat, since the end of that week will fall on Shabbat; Nor on a Monday, since the end of the second week will fall on Shabbat; Nor on a Tuesday, in the case of houses, since the end of the third week will fall on Shabbat. Rabbi Akiva says: they may be inspected at all times, and if the time for the second inspection falls on Shabbat it is postponed to after Shabbat; and this procedure leads sometimes to a leniency and sometimes to a stringency.

משנה ה
כֵּיצַד לְהָקֵל. הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ לְבָנוֹת וְהִשְׁחִירוּ, אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן, אֲרֻכּוֹת וְהִקְצִירוּ, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה וְהִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, הָיְתָה מְרֻבַּעַת וְנַעֲשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, מְבֻצֶּרֶת וְנַעֲשֵׂית מִן הַצַּד, מְכֻנֶּסֶת וְנִתְפַּזְּרָה, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ. הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיָה בוֹ פִסְיוֹן וְהָלַךְ לוֹ פִסְיוֹן, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הָאוֹם אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה וְאֵין בָּזֶה וּבָזֶה כַגְּרִיס, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהָקֵל:
ברטנורה היה בו שער לבן. ביום השבת. ואם היה רואהו היה מחליטו, ולאחר השבת הלך לו, הרי זה להקל. ואע״ג דאי נמי חלטו בשבת, כשהלך לו אחר השבת היה מטהרו, מכל מקום היה צריך להביא קרבן כדין מצורע מוחלט שנתרפא, ועכשיו פטור:היו לבנות. אי נמי היו לבנות ביום השבת שהיה ראוי להחליטו, ולמחר השחירו, הרי זה להקל:אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן. כדי נסבה, דאין כאן להקל, דבין כך ובין כך טהור. ואגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והלבינו שתיהן:ארוכות. היו השערות ביום השבת כדי לקרוץ בזוג, דהיינו שיעור טומאה, ולמחר נתקצרו, היינו להקל:אחת ארוכה ואחת קצרה. כדי נסבה, דבין כך ובין כך טהור. אלא אגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והאריכו שתיהן:נסמך השחין. לשתי שערות, לאחר השבת, ובשבת לא היה בו שחין, דאילו בשבת ראהו היה מחליטו מחמת השערות לבנות שבתוך הבהרת, ועכשיו לאחר השבת שבא השחין ונסמך לשתיהן או לאחת מהן, אינן סימן טומאה:הקיף השחין וכו׳ או שהקיף השחין לשתי השערות לבנות:או לאחת מהן או חלקן השחין. שבא השחין או מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק בין שער לשער. כל הני דבשבת לא היו ולאחר שבת באו, הרי זה להקל:היתה בו מחיה. בשבת, שהיא סימן טומאה, והלכה לה לאחר השבת. אי נמי היתה מרובעת בשבת, והיה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית עגולה או ארוכה דהשתא אינה סימן טומאה. אי נמי היתה מבוצרת המחיה בשבת באמצע הבהרת, כמין מבצר של עיר שיושב באמצע העיר, ומתוך כך היה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית מן הצד. אי נמי היתה בשבת מכונסת כעדשה במקום אחד, ולאחר השבת נתפזרה:ובא השחין ונכנס לתוכה. כלומר בשבת לא היה שם שחין והיתה המחיה סימן טומאה, ובא השחין ונכנס לתוכה:הקיפה או חלקה או מיעטה. כלומר, או שלא בא השחין על כל הנגע אלא על קצת המחיה, ופחתה מכעדשה:השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבהק. כל הני אמיעטה קיימו, שמיעטה השחין או מחית השחין, דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום. או המכוה או מחית המכוה. כל הני שבשבת לא היו ולאחר השבת באו. וכן הבוהק שבשבת היו מארבעה מראות ונעשה בוהק למחרתו ומיעט המחיה, דשחין ובוהק ממעטין מחיה, כדתניא בתורת כהנים בשר חי ולא השחין, בשר חי ולא הבוהק:היה בו פשיון. בשבת:והלך לו הפשיון. לאחר השבת, דמה שפשה בשבת כנס למחרתו:או שהלכה האום. עיקר הנגע נקרא אום. והלכה האום ונשאר הפשיון, או שנתמעטה האום ואין בין שניהם כגריס:השחין ומחית השחין. כלומר, אי נמי בשבת פשה ולא היה מפסיק בשבת בין האום לפשיון לא שחין ולא מחית השחין ולא מכוה ולא מחית המכוה ולא בוהק, ולאחר השבת הפסיק אחד מאלו, הרי זה להקל:
תוסופות יום טוב היה בו שער לבן והלך לו. לשון הר"ב. הרי זה להקל. ומסיים הר"ש דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ע"כ. ועמ"ש לקמן [ד"ה היה בו פשיון] [*ומ"ש הר"ב דנ"מ שהיה צריך להביא קרבן. עמ"ש בזה בס"ד משנה ו']: היו לבנות. להכי נקט לשון רבים. משום דתניא בת"כ מיעוט שער שתי שערות. הר"ש. והביאו הר"ב ברפ"ד ושם אפרש בס"ד: אחת לבנה ואחת שחורה. כתב הר"ב כדי נסבה כו' וכ"כ הר"ש. וכ"פ בסיפא גבי אחת ארוכה ואחת קצרה כו' ומהר"ם כתב ולי נראה לפרש דלאו כדי נסבא. וקאי אדלעיל והכי פירושו היו לבנות פירש בשבת והשחירו לאחר השבת. ולא פירש היאך השחירו. והדר מפרש לה. בין שהשחירה אחת מהן. בין שהשחירו שתיהן. והשחירו שתיהן הוי פירושו. או השחירו. כמו חלץ ועשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג]. דהוי או עשה מאמר. וכן יש לפרש גבי אחת ארוכה ואחת קצרה. דאדלעיל קאי אארוכות והקצירו. והדר מפרש בין שנעשה אחת ארוכה. ואחת קצרה. בין שהקצירו שתיהן לאחר השבת או נסמך השחין לשתיהן לאחר השבת כו'. ותדע דגבי שחורות והלבינו בסיפא קתני או אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא לא קתני או וכן באחת קצרה ואחת ארוכה קתני בסיפא או. משום דסיפא הוי פירושא בשבת היו אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא אלאחר השבת קאי וק"ל. ע"כ. אבל בספרים שלנו ל"ג או בסיפא. ומ"מ רישא שפיר מיתרצא בלאו האי תדע: ארוכות. עיין פ"ד משנה ד: נסמך השחין כו'. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה [*ועיין בפירוש *)הר"ב דריש מתני' דלקמן] ועיין בסוף מ"א דפ"ד: הקוף השחין וכו'. כתב הכ"מ בפ"ב מה"צ [הלכה ד] וא"ת הא קי"ל [במשנה ד' פ"ג] ששער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. וא"כ דל בהרת מהכא תיפוק לי משום שחין ומכוה שיש בהם שער לבן וי"ל דמשכחת לה כגון שהיא מכה טרייה ונקרא מורד ואינה מטמאה ע"כ. ובודאי שכדבריו כן הוא דאי התחילו להתרפאות. זו היא מחית השחין והמכוה. ואי נתרפאו רפוי גמור. אע"פ שמקומן נעשת צלקת נדונין כעור בשר כדתנן כל זה במשנה ב פ"ט. [*אבל מהר"ם כתב כיון דנגע חדש הוא משום שער לא מטמא כיון דשער לבן קודם לשחין [וכדתנן בספ"ד] נ"ל ע"כ. ומ"מ דברי הכ"מ מוכרחים על דברי הרמב"ם דהתם. שהוא כתב סתם בהרת ובתוכה שחין או מכוה וכו' ושתי שערות לבנות בתוך השחין וכו'. ולא כ' לענין שבת כפי משנתינו שמשנתינו כתבה בפ"ט מה"צ [הלכה ז] ודרך כלל שאפשר שיהיה ביום שבת זה יום הראוי לראות טמא. ולמחר ילכו להן סימני טומאה ואפשר כו']: ומחית השחין והמכוה כו'. אכולהו קאי. נסמך והקיף וחלקן וכן העתיק הרמב"ם בפ"ב מה"צ [הלכה ה] והר"ב דאסברא לה בחלקן משום דסמוך להו במתני'. ולאו בדוקא פי' כן. ועי' עוד בסמוך: ומחית השחין. פי' הר"ב לקמן דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום ועיין ספ"ו. [*ובמ"ב פ"ט] ובכתוב נקרא צרבת אבל למכוה נאמר מחיה ואגביה נקט התנא ג"כ בשחין: והבהק. פי' הר"ב בפ"ח משנה ו שהיא מראה לבנונית למטה מד' מראות: מרובעת. עמ"ש במ"ב פ"ו [ד"ה ובה מחיה]: מבוצרת. בת"כ יליף לה בשאת שתהא מבוצרת בשאת. והביאה הר"ש במשנה ב פ"ד ועיין בל' הר"ב פ"ו מ"ב ופ"י משנה ג וז: מכונסת ונתפזרה. ל' מהר"ם שפשה הנגע לתוכה וכסה מקצתה. ומיהו כי מצטרפת לה לכולה מחיה אכתי איכא שיעור מחיה שהיא כעדשה ובא השחין ונכנס לתוכה. ובא. פירוש או בא כמו חלץ ועשה מאמר דהוי פירושו או עשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג] ברישא נקט ונתפזרה מחמת שנכנס הנגע לתוכה ונתפזרה מחמת הנגע התם שייך ל' פזור שהנגע והמחיה ענין א' הן ושייכי להדדי. אלא שהמחיה מפוזרת ואין ממנה במקום א' כשעור. אבל שחין ומכוה דלא מטמאו במחיה לא שייך בהו ונתפזרה אלא נכנס לתוכה. כלומר נכנס לתוכה דבר חדש שאינו מן הענין שלה כלל. וניחא נמי הא דברישא גבי שער לבן נקט מעיקרא נסמך השחין לשתיהן וכו'. והכא לא קתני נסמך לה השחין די"ל דאיידי דקתני מכונסת ונתפזרה פי' שנכנס הנגע לתוכה ובכך נתפזרה נקט נמי בהאי לישנא ובא השחין לתוכה ונתפזרה נמי בכך ותו לא איצטריך למתני נסמך לה השחין. דהיא היא ע"כ: ובא השחין ונכנס בתוכה. כתב מהר"ם יש ספרים שכתוב בהן שחין המורד. ע"כ. ועיין פ"ט מ"ב. וכתב עוד כלומ' בשבת לא הי' שם שחין וכו' והשתא דרואהו אחר השבת כשנעשה שחין לא מטמא במחיה כדתנן לקמן [פ"ג מ"ד] דשחין אין מטמא במחיה אלא בשער לבן ופסיון נ"ל ע"כ: השחין או מחית השחין וכו'. כתב הר"ב כל הני אמעטה קיימא כו'. וכ"כ הר"ש. ולאו דוקא אלא דנקטי במאי דסליק וסמיך וה"ה לאינך דכל הני קיימי אכולהו: והבהק. כתב הר"ב כדתניא בת"כ כו' בשר חי ולא הבהק. צ"ע לקמן בפי' מ"ו פ"ו וע"ש [ד"ה היה בוהק]: היה בו פסיון בשבת. אנגעי הגוף קאי. דאילו היה רואהו בשבת היה מחליט. ומשום דבנגעי הגוף אין מחליטין לעולם על עמד בעיניו אע"ג דבנגעי בתים [*ובנגעי בתים נמי מיירי וכמ"ש לקמן בד"ה ואין בזה כו'] מחליטין על עמד בעיניו כמו על הפסיון נקט פסיון משום דבנגעי הגוף [אין] מחליטין [אלא] על הפסיון. מהר"ם: ואין בזה ובזה כגריס. דאילו יש בין שניהן כגריס עדיין צריך הסגר אי קאי בסוף שבוע ראשון. וקצת קשה דאי מתני' איירי בסוף שבוע ראשון. הא כל הני דקתני בעי הסגר כדמשמע מל' הר"ש שכתבתי [לעיל ד"ה היה בו] דדוקא בסוף שבוע ב' פוטרו. וכן הן דברי הרמב"ם בפ"ב [הלכה ד] ופ"ג מה"צ [הלכה ג] ואפ"ה קרו להו להקל ואמאי דייק הכא למתני שאין בזה ובזה כגריס הא אפי' הוה כגריס עדיין יש להקל שלא נחלט. וי"ל דעכ"פ אצטריך למתני שנתמעטה. עד שאין כאן פסיון ממה שהיתה בתחלה. דאל"כ יוחלט עדיין. והואיל ואיצטריך למתני תנאי בדבר. קתני ואין בזה ובזה כגריס. למתני להקל לגמרי. שיהא פטור גמור. אבל מהר"ם כתב וז"ל אע"ג דאי איכא נמי כגריס בזה ובזה. אכתי לא מטמא משום פסיון. אפ"ה ניחא ליה למנקט ואין בזה ובזה כגריס. למנקט מלתא דפסיקא. אף לנגעי בתים. דזמנין דמשכחת לה אף בנגעי בתים דמטהרים ליה כשהלך הפסיון. כגון דבשבת כנסה ועמדה על פחות מכגריס. ופשתה בו ביום ועמדה על כגריס ועוד. ואילו בו ביום ראהו. היה נותץ אם הוא אחר חליצה וטיחה. אפילו לרבנן דר"ע דלקמן בפרק ד [*משנה ט] דהתם פליגי דוקא בכנסה לאחר הפטור ועמדה על פחות מכגריס ופשתה. וע"ש. ועכשיו שלא ראהו עד למחר שהלך לו כל הפסיון. מטהרין ליה. כיון דעמד על פחות מכגריס. דאילו יש בזה ובזה רחב כגריס וארכו כב' גריסין היה מחליט בבתים דהעומד בעיניו שלשה שבתות. חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שני. ונותץ בסוף שבוע ג'. כמו שאפרש לקמן פרק יב [משנה ז]. להכי נקט. ואין בזה ובזה כגריס. דקאי אהא דאמר לעיל אין רואין כו' עד ולא בג' לבתים. דבבתים נמי מיירי. ע"כ: חולקין בין האום לפסיון. עיין מ"ש במשנה ה פרק ד [ד"ה אם יש בו] גם עיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ו פרק ו [ד"ה היה בהק קמא]:
יכין מלכת שלמה
5.
How does it lead to a leniency?If the nega had two white hairs and one white hair disappeared. If there were two white hairs and they turned black. If one hair was white and the other black and both turned black. If they were long and then they became short. If one was long and the other short and both became short. If a boil adjoined both hairs or one of them. If the boil surrounded both hairs or one of them. Or if they were separated from each other by a boil, the quick flesh of a boil, a burning, or the quick flesh of a burning, or a white scurf. If it had undiscolored flesh and this undiscolored flesh disappeared. If it was square and then became round or elongated. If it was encompassed and then moved to the side. If it was united and then it was dispersed. Or a boil appeared and made its way into it. If it was encompassed, parted or lessened by a boil, the quick flesh of a boil, a burning, the quick flesh of a burning, or a white scurf; If it had a spreading and then the spreading disappeared; Or the first sign itself disappeared or was so lessened that both are less than the size of a split bean; Or if a boil, the quick flesh of a boil, a burning, the quick flesh of a burning, or a white scurf, formed a division between the first sign and the spreading Behold these lead to a leniency in the law.

משנה ו
כֵּיצַד לְהַחְמִיר. לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וְהִלְבִּינוּ, אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן, קְצָרוֹת וְהֶאֱרִיכוּ, אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקוֹ הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶם, לֹא הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, הָיְתָה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה וְנַעֲשֵׂית מְרֻבַּעַת, מִן הַצַּד וְנַעֲשֵׂית מְבֻצֶּרֶת, מְפֻזֶּרֶת וְנִתְכַּנְּסָה וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ, הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶן, לֹא הָיָה בוֹ פִסְיוֹן וְנוֹלַד בּוֹ פִסְיוֹן, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן וְהָלְכוּ לָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחְמִיר:
ברטנורה נסמך השחין. בשבת:לשתיהן. לשתי השערות, דהשתא לא הוו סימן טומאה, שאין שער לבן סימן טומאה אלא כשהוא בנגע עצמו, לא בתוך השחין או בתוך המכוה:או הקיף השחין וכו׳ דאם ראהו בשבת לא היה מחליטו:והלכו להן. לאחר השבת, שנעשה מקום השחין והמכוה צלקת, והרי הוא כעור בשר, ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחילה, ועם שער הלבן, ומחליטו, הרי זה להחמיר:חולקין בין האום לפשיון. שהיו מפסיקין בשבת בין עיקר הנגע לפשיון:והלכו להן. לאחר השבת, ואין שם דבר המפסיק, הרי אלו להחמיר:
תוסופות יום טוב כיצד להחמיר לא היה בו שער לבן ונולד לו כו'. דאע"ג דאי נמי פטרו בשבת כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו. כדתנן לעיל במשנה להחליט כו'. לאחר יהפטור. מכל מקום היה טהור אם טבל והעריב שמשו עד שיולד לו ויראהו הכהן. ולעיל ביש להקל פי' הר"ב. דמ"מ היה צריך להביא קרבן. משום דלענין טומאה מוסגר ומוחלט שוין. כדתנן במ"ח פ"ח. ופריעה ופרימה לא שייך בשבת. ועיין מ"ש במ"י פ"ד. ומיהו לר"ח סגן הכהנים דאין רואין הנגעים בתחלה לאחר השבת. איכא נפקותא בלא קרבן שאינו מסגירו עדיין. וכן נמי לכ"ע אין רואין בתחלה בשבת מטעמא דפירש הר"ב סוף מ"ד. שהוא נראה כדן את הדין. ואיכא נפקותא לטומאה: [*נסמך השחין וכו'. מ"ש הר"ב שאין שער לבן סימן טומאה אלא כשהוא בנגע עצמו. כדתנן ברפ"ד. ועיין שם בפי' הר"ב דמשנה ב. וכן עיין שם במשנה ג]: [*והלכו להן. פירש הר"ב ונעשה מקומו צלקת וכו' ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחלה כו'. וכן כתב הר"ש. וכלומר שהנגע הוא על עור הבשר הזה שנעשה צלקת. דאי לאו הכי אם כן עדיין אין השער לבן בתוך הנגע]:
יכין מלכת שלמה
6.
How does it lead to a stringency?If it had no white hairs and then white hairs appeared; If they were black and then turned white; If one hair was black and the other white and both turned white; If they were short and they became long; If one was short and the other long and both became long. If a boil adjoined both hairs or one of them, if a boil encompassed both hairs or one of them or if they were parted from one another by a boil, the quick flesh of a boil, a burn, or the quick flesh of a burn, or white scurf, and then [one of these things] disappeared. If it had no quick flesh and then quick flesh appeared. If it was round or long and then became four sided; If it was at the side and then it became encompassed. If it was dispersed and then it became united or a boil appeared and made its way into it. If it was encompassed, parted or lessened by a boil, the quick flesh of a boil, a burn, the quick flesh of a burn or white scurf, and then they disappeared; If it had no spreading and then a spreading appeared; If a boil, the quick flesh of a boil, a burn, the quick flesh of a burn, or white scurf formed a division between the first sign and the spreading and then they disappeared. Behold all of these lead to a stringency.

טהורות נגעים פרק א
Tahoros Negaim Chapter 1