First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמּוֹצֵא תְפִלִּין, מַכְנִיסָן זוּג זוּג. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנַיִם שְׁנָיִם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּישָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת, פָּטוּר. מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְרִיכוֹת, מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן. וּבַסַּכָּנָה, מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ לוֹ:
ברטנורה
המוצא תפילין. בשדה ממקום שאינן משתמרים:זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובש בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי, ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דב׳ זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא, ואין הלכה כרבן גמליאל:בישנות. שניכר הקשר, דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דלמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן:צבותים. קשורים כל זוג זוג לעצמו:כרוכים. הרבה ביחד:מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים, שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתן קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה מכניסן זוג זוג כדאמרן:ובסכנה. שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בד״א בסכנה של שמד, אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מד׳ אמות:
תוסופות יום טוב
המוצא תפילין וכו'. הך פירקא במסכת שבת הוה ליה למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני (במשנה ב') רי"א כו' ואפי' חוץ לתחום ועוד משום דקתני בס"פ רש"א מקום שהתירו כו' ומפרשי' דקאי אס"פ [מי שהוציאוהו]. תוס': המוצא תפילין. פי' הר"ב בשדה במקום שאין משתמרין ר"ל ויש לחוש שיתבזו וכדכתב בדבור בישנות ואסור להניחן במקום בזיון. וכן אוכיח מדברי רש"י בסוף המשנה (מ"ש רש"י בכאן במקום שנאבדים לשון אבוד וכלייה הוא תדע דלא כתב שיגנבו דמשום גנבי לא התירו וכן כתבו התוס' בסוף פ"ק דביצה. ולשון הטור סי' ש"א בבזיון במקום שאין משתמרין הכי נמי קאמר בבזיון דהיינו במקום כו' שיש לחוש לבזיון ואפילו דעד עכשיו לא נתבזו. [*ושם תפילין פירשתי ברפ"ד דמנחות]: מכניסן זוג זוג. פי' הר"ב קסבר שבת זמן תפילין הוא. והכי מסקנא דגמ' דמחוורתא כדשנינן דבהא פליגי תנא קמא ורבן גמליאל. ותימא דהכא פסק הר"ב וכל הפוסקים כת"ק דזוג זוג מכניסן. וא"כ סבירא לן דשבת זמן תפילין. ובמשנה ג' פ"ג דברכות מפרש הר"ב דשבת לאו זמן תפילין וכן הסכמת כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי. ואפי' אם נתרץ דברי הפוסקים ונאמר דהך מחוורתא דקאמר בגמרא היינו לשנויי מאי דס"ד דפליגי בדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וכו' דת"ק לית ליה דרב שמואל בר ר"י ור"ג אית ליה ומשני דכ"ע אית להו ובשבת זמן תפילין פליגי וקאמרי' תו ואב"א כו' ואב"א כו' ולדחות כל הני שנויי אמרינן מחוורתא כו' אבל אה"נ דלפי האמת האי שנויא גופיא שנויא בעלמא היא. ופלוגתייהו בדרב שמואל בר רב יצחק ולכ"ע שבת לאו זמן תפילין הוא. הנה מלבד דכל זה דוחק ואין זה במשמע. גם בתוס' בדף צ"ו ע"ב בד"ה לא ס"ד. נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דתנא קמא לית ליה דרב שמואל. ואפי' כי נימא הכי אכתי קשיא לי מתיר אע"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [*ועי' מ"ש בס"ד פ"ד]: מערבין. כלומר משתתפין. הר"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ"ו מ"ה: הלכה פסוקה אחרת מהרא"ש שהביא בטור א"ח סי' ל"ד דפסק להא דרב שמואל שיוכל להניח ב' זוגות חד דרש"י וחד דר"ת והא הכא פסקינן כת"ק דלית ליה דרב שמואל וצ"ע ועוד נשאר ג"כ בתימה מה שהקשיתי על הטור במשנה ב' פ"ו דשבת. ועיין סוף פ"ק דביצה: בישנות. פי' הר"ב שניכר הקשר כו' ואע"ג דהשתא אין בו קשר רשאי ללובשו דאפ"ה הוי דרך מלבוש א"נ דעונבו. תוספות: אבל בחדשות פטור. פי' הר"ב אין מחללין דאיסור נמי איכא והכי תניא בברייתא דף נ"ז ר"י אוסר בחדשות וכ"כ בתוספות: ובסכנה מכסן והולך לו. פי' הר"ב בסכנה של שמד ופירש"י אכולה מתני' קאי בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו (והר"ר יונתן כתב בקש ותבן וניחא טפי דאין כאן הרגש) שלא יוטלו כל כך בבזיון ומניחן שם והולך ולא [יזיזם] משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות אבל סכנה דלסטים נכרים קאי אמחשיך דאי איכא סכנה להחשיך מפני הלסטים מוליכן וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו בהם הלסטים. וינהגו בהם מנהג בזיון ע"כ. דקדק רש"י לכתוב לסטים נכרים משום דבסוף פ"ק דביצה אמרינן דלסטים ישראל לא אתי לזלזולי בהו והרי לא התירו אלא משום חשש בזיון כמ"ש לעיל. ומ"ש הר"ב דחסורי מחסרא והכי קתני. גמ'. ומשום ר"ש דפליג במשנה דלקמן איצטרך למחסרא. [*ונ"ל דרבינו הקדוש הוכרח להחסיר למשנתינו דהא חכמי המשנה לא רצו לגלות הא דפחות פחות מד' אמות כמ"ש בר"פ אחרון דמסכת שבת]:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who finds tefillin should bring them in one pair at a time. Rabban Gamaliel says: two pairs at a time. To what does this apply? To old ones but in the case of new ones he is exempt. If he found them arranged in a set or in bundles he shall wait by them until it is dark and then bring them in. In a time of danger, he should cover them and walk away.משנה ב
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:
ברטנורה
ר״ש אומר נותנן לחבירו. ואינו מוליכן פחות [פחות] מד׳ אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחלת ד׳ לסוף ד׳. והלכה כר״ש:וכן בנו. שילדתו אמו בשדה בשבת:נותנו לחבירו. והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מד׳ אמות:אפילו חוץ לתחום. בחבית של הפקר מיירי דאי יש לה בעלים הא קי״ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וסבר ר״י נכסי הפקר לא קנו שביתה:אמרו לו. רבי יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן:לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' ות"ק סבר פחות מד' אמות עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת. גמרא. פי' הר"ר יהונתן ויש חילול השם בעיני עמי הארץ השומעים. שסוברים דאיכא חילול שבת. וטעמא דר"ש בגמ'. כדכתב הר"ב והרמב"ם. ושמעת מהך דפליגי. ותימה על הרמב"ם דמזכי שטרי לבי תרי דפסק כרבי שמעון וכדכתב הר"ב. וכתב ג"כ שמותר להוליך [פחות] פחות מד"א. וכן בחיבורו פרק י"ט מהלכות שבת וכן קשה בטור ס"ס ש"א ואם נוכל לפרש דבריהם דלצדדין קאמרי ניחא. דזה שאמר מוליכו פחות [פחות] מד"א באין עמו חברים. וכך כתבו התוס' דמודה ר"ש בכך דלא גרע מכיס דריש פ' בתרא דשבת כמו שכתבתי שם. וזה שאמר נותנו לחבירו בשיש שם חברים. והשתא כולה פסקא כר"ש. ולפי פסק זה. גבי כיס נמי נותנו לחבירו כו' דהא הכי עדיפא ליה. וכן כתבו התוס'. וזה היה להרמב"ם ולטור לפרש בפ"ו מהלכות שבת וסי' רס"ו ואולי שסמכו על מה שכתבו לדר"ש במקומו. ודין הכיס העתיקו כמוזכר במקומו בגמ':
וכן בנו. דאיכא נמי דבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת"ק שרי בהולכת פחות [פחות] מד"א. הר"ר יונתן:
אפילו מאה. דאע"ג דקשיא ליה ידא כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד. אפילו הכי הא עדיפא משיוליכנה פחות [פחות] מד"א גזירה וכו'. גמרא:
אפילו חוץ לתחום. פי' הר"ב בחבית של הפקר. גמ'. ופירשו בתוס' [ל"ז ע"ב ד"ה הכא בחבית] דחוץ לתחום דחבית אבל לא מחוץ לתחום של הזוכה בו כדתנן משנה ה' פרק בתרא דביצה דכרגלי הממלא. א"נ שלא נתכוון שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה. ומ"ש הר"ב הא קיל"ן הבהמה וכו' במשנה ג' פרק הנזכר. ופסק הר"ב כר"י וכן פי' הרמב"ם ולכאורה היינו לאפוקי מדא"ל. אבל במאי דפליג אר"ש ומתיר אפילו לדבר הרשות לית הלכתא כר"י אלא כר"ש וכתנא קמא דלא התירו אלא לדבר מצוה ואין זה כנגד הכלל דר"י ור"ש הלכה כר"י דהכא תנא קמא סבירא ליה בזה כר"ש ונמצא דר' יהודה עם סתם משנה הוא חולק וההוכחה שכן הוא. דאי אמרי' דפסק כר' יהודה דשרי אף לדבר הרשות אם כן הלכה כר"ש דקאמרי. למאי מיבעי להו כלל. אלא שראיתי להרמב"ם בפי"ב מה"ש דפסק כר' יהודה אפי' לדבר הרשות וכן פסק בטור ס"ס ש"א. וצ"ע למאי כתב כלל הלכה כר"ש. ואפשר משום בנו דאע"ג דקשה ליה ידא מותר באוושא ולא בהולכה דבהא לא איירי רבי יהודה ומיהו הר"ב אפשר שסובר כהרמב"ן שהביא ב"י והמגיד דס"ל דלא פסקינן הלכתא כר"י אלא לגבי דא"ל וכמו שכתבתי:
א"ל. פי' הר"ב ריב"ן הוא דשמעינן ליה לעיל בפ"ד משנה ה':
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabbi Shimon says: he should pass them [the tefillin] to his fellow and his fellow should pass them to his fellow, and so on, until they reach the outermost courtyard. The same is true in the case of his child: he passes him to his fellow and his fellow passes him to his fellow, and so on, even if there are a hundred. Rabbi Judah says: one may pass a jar to his fellow and his fellow may pass it to his fellow even beyond the Shabbat limit. They said to him: this must not go further than the feet of its owner.משנה ג
הָיָה קוֹרֵא בַסֵּפֶר עַל הָאַסְקֻפָּה, נִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בְרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין מְסֻלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִמְלֹא מַחַט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בָאָרֶץ עַצְמוֹ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ:
ברטנורה
הקורא בספר. כל ספרים שלהם היו נגללים כס״ת שלנו:האסקופה. כעין אצטבא שלפני פתח הבית, וכרמלית היא:גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו:לעשרה טפחים. התחתונים הסמוכים לקרקע של רה״ר, דאם אין אגדו בידו הוי איסור דאורייתא, וגזרינן אגדו בידו אטו שאין אגדו בידו. ובגמרא פריך והא לא נח, כלומר אע״פ שהגיע לעשרה טפחים התחתונים אין כאן איסורא דאורייתא, אפילו לא היה אגדו בידו שהרי לא נח ברה״ר, ומשני כגון שהיה שם כותל משופע, ונח הספר על בליטת הכותל של עשרה טפחים התחתונים, דהוי כאילו נח ברה״ר, ואם לא היה אגדו בידו הוי חיובא דאורייתא אם היה מביאו אצלו. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, הגיע לעשרה טפחים מן הארץ הופכו על הכתב במה דברים אמורים בכותל משופע דנח אבל בכותל שאינו משופע גוללו אצלו, דברי רבי יהודה, שרבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו דבעינן הנחה ע״ג משהו:הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומניחו שם עד שתחשך:דבר משום שבות. כגון זה שאגדו בידו וליכא כי אם שבות דרבנן אם בא לגוללו אצלו, שאין חייב מן התורה אלא א״כ יצא הספר כולו מידו ונח ברה״ר ובא לעקרו מרה״ר ולהניחו ברה״י. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
גוללו אצלו. פי' הר"ב הואיל וראשו אחד בידו. דאף ע"ג דמרשות הרבים לכרמלית לאו איסור דאורייתא איכא. מיהא הכא בנח ברשות הרבים מיירי ואיכא משום שבות ורישא ר"י היא:
משהגיע לי' וכו'. מ"ש הר"ב ובגמ' פריך והא לא נח. כלומר וקיי"ל רפי"א דשבת דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. ומ"ש דנח על הכותל הוי כאילו נח [ברה"ר] הכי תנן לה במשנה ג' פרק הנזכר:
יכין
מלכת שלמה
3.
If one was reading a scroll on a threshold and the scroll rolled out of his hand, he may roll it back to himself. If he was reading on the top of a roof and the scroll rolled out of his hand: Before it reached ten handbreadths from the ground, he may roll it back to himself; But after it had reached ten handbreadths from the ground he must turn it over with its writing downwards. Rabbi Judah says: even if it was removed from the ground by no more than a thread's thickness he may roll it back to himself. Rabbi Shimon says: even if it touched the actual ground he may roll it back to himself, since no prohibition that is due to “Shabbat rest” stands before the Holy Writings.משנה ד
זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן, נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בְשַׁבָּת. עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:
ברטנורה
זיז. אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רה״ר גבוה עשרה טפחים מהקרקע של רשות הרבים:נותנין עליו. בני עליה, ונוטלים ממנו, שאויר רשות הרבים אינה הולכת אלא עד עשרה. ודוקא כלים הנשברים כגון כוסות וצלוחיות הוא דנותנים עליו. אבל כלים שאינם נשברים לא, דלמא נפלו ברה״ר ואתי לאתויינהו:עומד אדם ברה״י. בבית או על הגג, ונוטל חפץ כאן ומניח כאן ברה״ר, ואעפ״י שאין ראשו ורובו עומד ברה״ר במקום החפץ, ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו:ובלבד שלא יוציאנו. מד׳ אמותיו שהיה מונח בו:
תוסופות יום טוב
[*נותנין עליו. פירש הר"ב בני עליה והוא מלשון רש"י ז"ל. ותמיהני מי שייך עליה לכאן שאין חלון סמוך לקרקע עליה ואף אם היה כן מי שכיח בית שאינו גבוה רק י' טפחים ומי דחקו לפרש כן. והרמב"ם לא הזכיר בני עליה ולשון הטור סי' שנ"ג וחלון הבית פתוח לו. ומ"ש הר"ב ודווקא כלים הנשברים כו' עיין מה שכתבתי בס"ד בסוף מ"ו פ"ג דב"ב:
ומטלטל ברשות הרבים. עי' במשנה דלקמן]:
ובלבד שלא יוציא כו'. אעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברה"ר קאי ועיין מ"ו. [*והרבה דקדוקים יש לי בבבא זו בספר מעדני מלך פרק עושין פסין סי' ב' ואין להאריך בכאן]:
יכין
מלכת שלמה
4.
If there was a ledge in front of a window it is permitted to put objects on it or to remove objects from it on Shabbat. A man may stand in a private domain and move objects in a public domain or he may stand in a public domain and move objects in a private domain, provided he does not take them beyond four cubits.משנה ה
לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְכֵן לֹא יָרֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רֻקּוֹ בְּפִיו, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָרֹק:
ברטנורה
וישתין ברה״ר. דמפיק מרה״י לרה״ר. ואם השתין חייב חטאת. ואע״ג דבעינן עקירה מע״ג מקום שיש בו ד׳ על ד׳, השתן וכן הרוק הוו כמונחים במקום שיש בו ד׳ על ד׳:משנתלש רוקו. והוא שנתעגל ונתהפך בפיו. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
לא יעמוד כו' וישתין כו'. פי' הר"ב דשתן ורוק הוו כמונחין במקום ד' על ד'. בגמ' דמחשבתו שהוא צריך לכך משויא ליה מקום ועי' רפ"ק דשבת לענין ידו:
משנתלש רוקו. [*והר"ב העתיק שנתלש אולי גירסתו היתה כמו שהיא במשנה שבסדר ירוש' מי שנתלש וכן נראה שהיתה גירסת הרמב"ם שכתב בפירושו כי משנתלש וכו'] ומה ש(א)פירש הר"ב והוא שנתעגל ונתהפך בפיו וכ"פ הרמב"ם וכגירסת מתניתין דכלים פ"ח משנהי' רבי יהודה אומר אם היפך וכו' וכדאיתא בגמ' ופירשו למשנתינו כדבריו דהתם אע"ג דהכא לא חילק כמו התם ובגמ' מסקי' דקשיין אהדדי. סברי להו דשיטתו דהתם עיקרית. ומדהכא הוא דחזר בו ופירשו לפי האמת ולא לפי משמעות המשנה אבל רש"י פי' כמשמעה וכתב משנתעגל ונאסף לצאת ועי' עוד מזה במס' כלים בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בְּגַת. קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵלָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וּמִן הַצִּנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:
ברטנורה
וישתה ברה״ר. וה״מ בכלים שהם צריכין לו, דגזרינן דלמא אתי לאתויינהו, אבל בכלים שאין צריכין לו מותר, ואפילו לא הכניס ראשו ורובו ברה״ר:וכן בגת. לענין מעשר, שאם הכניס ראשו ורובו בגת שותה בלא מעשר דהוי שתיית עראי, וחוץ לגת אינו רשאי לשתות בלא מעשר דהוי שתיית קבע:קולט. תופס, כלומר מקבל מן המים הנזחלים ושותה:המזחלה. כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים. ולהכי נקראת מזחלה שכל דבר המהלך ורוחש ע״ג הכותל או ע״ג קרקע נקרא זוחל כד״א (דברים לב) זוחלי עפר:למטה מעשרה טפחים. גרסינן. והכי קאמר, עומד אדם ברשות הרבים וקולט בכלי למטה מעשרה טפחים מן המים היורדין מן המזחלה. וקולט דוקא, כדמפרש בגמרא, אבל לא יצרף ויחבר פיו או הכלי למזחלה שהיא בפחות משלשה סמוך לגג, ואע״פ שהיא למטה מעשרה מ״מ הואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך שלשה לגג הוי כגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רה״י לרה״ר:ומן הצינור מ״מ. כלומר בין קולט בין מצרף, משום דצינור לעולם בולט הוא ויוצא לרה״ר. ובגמרא מוקי לה כשאין בצינור ד׳ על ד׳ שאינו חולק רשות לעצמו:
תוסופות יום טוב
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר. פירש הר"ב בכלים דהם צריכין לו הכי איתא בגמ' לא תקשה מסתמא דמשנה ד' דמותר לעמוד ברה"י ולטלטל [ברה"ר] אלא דלעיל בכלים שאינן צריכין לו והכא בצריכין לו. וכתב רש"י והא ליכא למימר דשתיית המים תיהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקעביד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחד רשות דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו נחין מיד ע"כ. וכתב הרא"ש ואע"פ שהן חוזרין ונבלעים במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור ע"כ:
וכן בגת. עי' במשנה ד' פ"ד דמעשרות:
למטה מי"ט. פי' הר"ב וה"ק עומד כו' וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדים מן המזחילה. לשון מסורס הוא דמ"ש למטה מי"ט קאי אמזחילה דמסיים. וסרסהו פרשהו כך. וקולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא ולמטה מי"ט. וכתב רש"י דהה"נ אם המזחילה למעלה מעשרה דשרי לקלוט כל שאינו מצרף ומחבר הכלי והא דתני במתניתין למטה משום שריותא דצינור במצרף כמ"ש לקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב אבל יצרף כו' למזחילה שהוא בפחות מג' כו' כלומר דבהכי עסקינן דסתם מזחילה היא בפחות מג'. ומ"ש הר"ב ואע"פ שהיא למטה מי'. כלומר דאילו למעלה מי' לא משכחת שום צד היתר בצירוף כמ"ש לקמן בסמוך:
ומן הצינור מ"מ שותה. כתב הר"ב כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם בולט הוא כו'. כלומר ג' טפחים דלא הוי כלבוד לגג. ומשום דסתם צינור כן הוא הלכך נקט תנא דמתניתין הך שריותא בצינור אבל ה"ה למזחילה הבולטת ג"ט דדינא הכי. ומ"ש דכשאין בה ד' על ד' כו' דאע"ג דמתניתין בלמטה מי' ולבוד נמי ליכא כדאמרן אפ"ה ד' על ד' למטה מי' כרמלית הוי [כדפי' ברפי"א דשבת] ומפיק מכרמלית לרה"ר כן פירש"י. ומש"ה נמי לא שרינן צירוף אע"ג דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אלא בלמטה מי' משום דאי למעלה מי' אף על גב דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אסור לצרף גזירה משום דיש בה ד' על ד' דהוי רשות היחיד כשהוא למעלה מעשרה כזיז דמשנה ד' כדפי' הר"ב שם אבל למטה מעשרה ליכא למגזר דאי נמי הוי ארבע על ארבע אכתי כרמלית היא נמצאת למד דאין בין מזחילה לצנור אלא שדברו חכמים בהווה:
יכין
מלכת שלמה
6.
A man may not stand in a private domain and drink in the public domain or stand in a public domain and drink in a private domain unless he puts his head and the greater part of his body into the domain in which he drinks. And similarly concerning a winepress. A man may intercept water from a gutter at a level below ten handbreadths, And from a water-spout he may drink in any manner.משנה ז
בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחֻלְיָתוֹ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בְשַׁבָּת. אַשְׁפָּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת:
ברטנורה
וחולייתו י׳ חלון שעל גביו ממלאין ממנה. כיון דחולייתו שהיא השפה אשר סביבותיה גבוהה עשרה טפחים, וקיי״ל דאין רה״ר למעלה מעשרה טפחים, אלא מקום פטור, לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, דהוו מוציאין מרה״י לרה״י דרך מקום פטור. ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ד׳ טפחים, ממלאין ממנה, שאין כאן רה״ר מפסקת מן הבור לחלון בשעה שממלאין מים אלא מקום פטור בלבד:וכן אשפה ברשות הרבים גבוהה י׳ טפחים. רשות היחיד היא, ולא חיישינן שמא תנטל אשפה ותעמוד על פחות מעשרה ואתי למשרי כדמעיקרא. ודוקא באשפה של רבים שאינה עשויה להפנות, אבל אשפה של יחיד העשויה להפנות אין זורקין לה בשבת, דחיישינן דלמא מפנה לה והויא לה רה״ר:
תוסופות יום טוב
ממלאין הימנו בשבת. כתב הר"ב ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבעה טפחים. בגמ'. דאי בסמוכה בפחות מארבעה למה לי חולייתו גבוהה עשרה דבור גופה רה"י דעמוקה עשרה ואין כאן רה"ר מפסקת דכיון שאין ד"ט מן החוליא לכותל הבית לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומינה שמעת דכשהיא סמוכה דא"צ שתהא חולייתו י' וזהו פירוש השני שכתב הרמב"ם למתניתין דקמ"ל דבור וחולייתו מצטרפין לי' ובסמוכה וגם זה בגמ'. [*ואע"ג דכבר תנן לה במסכת שבת בפי"א כמ"ש בפי' הר"ב דהתם סוף משנה ב'. תירצו התוס' שם דרגילות כך וכמ"ש כבר בשמם בריש מסכת ברכות. עוד תירצו דהתם קמ"ל צירוף ד' כשהחוליא עצמה גבוהה י' והניח דף עליה ובפרק חלון (עירובין דף ע"ח) מסיימי ואי לאו דהכא. מדשבת לא הוי יליף מידי דדלמא חוליא נקט אגב סלע דבכל דוכתא רגיל להזכיר חוליא בהדי סלע ע"כ. והתירוץ הב' מוכח בהדיא בסוגיא דפ' חלון] והא דמשנה ג' פ"ח דבעינן שתהא הבור מלאה לא דמי להכא דהתם אין מקום פטור ביניהם אלא מקום שלא עירבו בו:
[*שופכין. מל' הר"ב שכתב ודוקא באשפה של רבים וכו' אבל באשפה של יחיד אין זורקין לה וכו'. משמע שגרסתו במשנה זורקין וה"נ מייתי לה בפ"ק דף ח' וכתבו עלה התוספות וז"ל זורקין לה בשבת משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מי' זורקים לה דהוי מקום פטור. ואית דגרסי שופכין ע"כ לשונם]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן. הַדֶּלֶת שֶׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:
ברטנורה
המיסך. שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב:מטלטלין תחתיו. דכיון דאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים הוי להו כלבודים לארץ ונמצאו כמחיצות, לפיכך מותר לטלטל תחתיו. ומכל מקום צריך למלאות אותו אויר שבין הנוף לארץ בתבן וקש וכיוצא בו, ולקשור הנופות שלא יזיזם הרוח, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואין מטלטלין בו אלא בבית סאתים שהם שבעים אמה ושירים, שכל מחיצה שתשמישה לאויר כלומר לשמור אויר השדות והכרמים ולא לדור בה אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים:לא ישב עליהן. שאסור להשתמש באילן גזירה שמא יתלוש. ואי לא גביהי שלשה הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן:הדלת שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים, והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטיל הדלת על הארץ:וחדקים. קוצים שהתקינן כדי לסתום בהם פרצה. וכן מחצלות. של קנים, כל אלו אינם קשורין ואינן קבועין במקומן אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ, לפיכך אין נועלין בהם, דמיחזי כבנין, אא״כ גבוהים מן הארץ דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן:
תוסופות יום טוב
מטלטלין תחתיו. כתב הר"ב דכיון וכו' ונמצאו כמחיצות וכמ"ש בטור א"ח סי' שס"ב ועקרן במקום שמחוברין לאילן גבוה עשרה ע"כ. וז"ש רש"י והרי יש כאן מחיצה י' ע"כ משום דמסתמא נופי' מחוברין לעיקרן בגובה י"ט. ומ"ש הר"ב ומכל מקום צריך למלאות וכו' שבין הנוף לארץ וכו' מלתא דתמיהה הוא דכל לבוד דאמרינן בכולי דוכתי לא אשכחן שיהא ממולא ול' הרמב"ם בפירושו שימלא חלל הענפים ובפרק ט"ז מה"ש ממלא בין בדיו ועליו וכתב וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא הבינותי היאך קושרן בארץ ואולי שמלשון הזה יצא לו להר"ב מ"ש שבין הנוף לארץ ורוצה לומר דדברי הרמב"ם שממלא בין בדיו ועליו וקושרן עם מה שמילא מתחתיהן ולארץ דאז לא ישב הרוח אפילו מתחת. וכל זה דוחק. גם הר"ב בעצמו לא פי' כן במשנה ד' פ"ב דסוכה ומשם למדו למשנתינו דהכא ובהלכות סוכה פרק ד' כתב הרמב"ם וקושר אותן. ולכן נ"ל כי מלת בארץ שכתב הוא ט"ס וצ"ל כאחת וטעות כזה מצוי שהיה כתוב כאחת והחליף כ"ף בבי"ת וחי"ת ברי"ש. ומ"ש הר"ב כשיעור בית סאתים עי' במשנה ה' פ"ב:
שרשיו. שיוצאין שרשיו מן הקרקע ונראין כמו באילנות הזקנים. ר' יונתן:
שבמוקצה. עי' במ"ג פ"ב:
וחדקים. פי' הר"ב קוצים ומסיים הרמב"ם כמו כמשוכת חדק (משלי טו):
אין נועלין בהן. ואי קשיא לך הא דפסקינן במ"ז פי"ז דשבת דפקק החלון שרי משום דתוספת אהל עראי שרי בשבת התם בחלון הוי אהל עראי שעשוי לפתוח ולסגור תמיד. אבל הכא במוקצה ופרצה קבע הוא שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ואם היה פתח קבוע לכנס ולצאת דרך שם. אע"פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהם כן כתב הרא"ש בשם הראב"ד. ומיהו [*אם היה בו ציר] צריך שלא יחזור הציר למקומה משום שמא יתקע. כתנא קמא דמשנה י"ב:
גבוהים מן הארץ. באיזה שיעור שיהיה. הרמב"ם. והכי תנא בגמ' אפי' מלא נימא. ובפי' הר"ר יונתן שלשה טפחים וטעות הוא כמו בטור א"ח סי' שי"ג כדכתב שם בב"י:
יכין
מלכת שלמה
8.
If a tree overshadows the ground: if its branches are not higher than three handbreadths from the ground it is permitted to carry underneath it. If its roots are three handbreadths high above the ground, one may not sit on them. With the door in the “muktzeh”, and the thorns in the breach [of a wall] and reed mats, one may not close an opening, unless they are high off the ground.משנה ט
לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה:
ברטנורה
לא יעמוד אדם ברשות היחיד. ויטול מפתח המונח ברה״ר ויפתח בו פתח החנות המונח ברה״ר. ואף על פי שאין ממקום המפתח עד הפתח ארבע אמות, גזירה שמא יכניס המפתח אצלו:אא״כ עשו לו מחיצה. ויעמוד בתוכה ויפתח וינעול:אמרו לו והלא מעשה בשוק של פטמים. שמעוהו רבנן לר׳ מאיר דכי היכי דאמר לא יעמוד ברה״י ויפתח ברה״ר וכו׳ ה״נ קאמר לא יעמוד אדם בכרמלית ויפתח ברה״י, ברה״י ויפתח בכרמלית ומשום הכי קא מותבי ליה משוק של פטמים שהיה בירושלים דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רה״ר, והחלון שמניחין בו המפתח היה רה״י והיו עומדין בכרמלית ופותחין ברה״י:פטמין. טבחים שמפטמים בהמות לשחוט. ואין הלכה כר״מ לא ברה״ר ולא בכרמלית:של צמרים. מוכרי צמר:
תוסופות יום טוב
אא"כ עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. רש"י פירש דאסיפא קאי. והר"ר יונתן פירש דבין אסיפא בין ארישא קאי. שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה"י לרה"י קא מטלטל:
דברי רבי מאיר. וסתם מ"ד דעומד כו' ומטלטל דלא כר"מ כדאיתא התם בגמ' ואע"ג דבמשנה ו' פירש הר"ב דבחפצים הצריכים לו אסור לטלטלן וכמ"ש שם הך מפתח נמי אינו צריך אליו באותו רשות שהוא עומד בו בטור סי' ש"ן וכפי הר"י:
שהיה בירושלים. פי' הר"ב דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רה"ר דעיר של רבים היא שאוכלוסין הרבה באין לה. אבל עכשיו דדלתותיה נעולות לאו רה"ר שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה כדפירש רש"י בגמ'. והאי כרמלית לאו דוקא כרמלית אלא כדין כרמלית שאסור לטלטל ממנו לרה"י ומרה"י לה. דהוי עיר של רבים שאסור לערב וכו' וכמ"ש הרמב"ם לפי שהיא עיר של רבים וכו'. לא היתה מעורבת וכו'. ועל העיקרים שבארנו בפרק ה' מ"ו. ורש"י שפירש דמערבין כולה אלא שלא עירבו. היינו לפי פירושו בפ"ה דמפרש עיר של רבים דרבים בוקעים בה. ואם דלתותיה נעולות מערבין כולה. ודוחק לומר שאם היתה ירושלים יכולה לערב כולה שלא עירבו כולה. ולהרמב"ם ניחא דאינו יכולה להתערב כולה. ובסוף פ"ה דפסחים נמי משמע הכי. דתנן יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית לפי שלא היו יכולין להוליך פסחיהם בשבת כדפירש רש"י בעצמו. ואמאי לא עירבו מערב שבת כדי שיוכלו להוליך. אלא ודאי שא"א לערב כולה ומפני כן אפשר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך אפילו במקום שאינו מעורב וע"ש רפ"ו. ומעתה מפירוש הרמב"ם עצמו מתיישב מה שהקשה כ"מ פי"ד וב"י סי' שמ"ה. אמאי קרי לירושלים כרמלית:
רבי יוסי אומר. ולא פליג ר"י וא"ל אלא שניהם חולקים עם רבי מאיר. הר"ר יונתן:
יכין
מלכת שלמה
9.
A man may not stand in a private domain and open a door in the public domain, or in the public domain and open a door in a private domain, unless he has made a partition ten handbreadths high, the words of Rabbi Meir. They said to him: it happened at the [oxen and chicken] fatteners’ market in Jerusalem that they would lock their shops and leave the key in a window above a shop door. Rabbi Yose says: it was the wool-dealers’ market.משנה י
נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְלֻסְטְרָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַעֲשֶׂה בַכְּנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִסּוּר נָהֲגוּ בָהּ, בָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן:
ברטנורה
נגר. כעין בריח שתוחבים בכותלים או באסקופה לנעול בו הדלת:גלוסטרא. שראשו עבה ועגול כמין רמון ועשוי כבוכנא שראוי לדוך בו פלפלין. ואע״ג דתורת כלי עליו אוסר ר׳ אליעזר אא״כ קשור ותלוי בדלת ור״י מתיר והל׳ כר״י:
תוסופות יום טוב
ורבי יוסי מתיר. כיון שיש לו תורת כלי עליו ואע"פ שמלאכתו לאיסור. לצורך גופו שרי לטלטל. כדפי' הר"ב משנה ד' פי"ז דשבת ועי' עוד במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
10.
A bolt which has a knob at one end: Rabbi Eliezer forbids it [to be moved]; But Rabbi Yose permits it. Rabbi Eliezer said: It happened in a synagogue in Tiberias that they were customary to permit it, until Rabban Gamaliel and the elders came and forbade it to them. Rabbi Yose said: they treated it as forbidden, Rabban Gamaliel and the elders came and permitted it to them.משנה יא
נֶגֶר הַנִּגְרָר, נוֹעֲלִים בּוֹ בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהַמֻּנָּח, כָּאן וָכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמֻּנָּח מֻתָּר בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַנִּגְרָר בַּמְּדִינָה:
ברטנורה
נגר הנגרר. בריח הקשור בדלת אבל אינו תלוי בו שהחבל הקשור בו ארוך והבריח נגרר ע״ג קרקע ובנגר שאין בראשו גלוסטרא עסקינן. דביש בראשו גלוסטרא הא שרי ליה רבי יוסי לעיל אע״פ שאינו קשור והלכה כמותו:נועלים בו במקדש. דשבות בעלמא הוא ואינו בונה ממש הואיל וקשור הוא אלא מפני שנגרר מיחזי כבונה ואין שבות במקדש:והמונח. שאינו קשור כלל הוי בנין ממש. ור׳ יהודה סבר לא הוי בנין ממש אלא מיחזי כבנין, ובמקדש לא גזרו משום שבות. והנגרר אף במדינה מותר הואיל וקשור אע״פ שאינו תלוי. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
נגר הנגרר. כתב הר"ב שאין בראשו גלוסטרא דאי יש הא שרי ליה רבי יוסי לעיל כלומר והכא רבי יהודה דנמי הלכה כמותו. לא התיר אלא בנגרר ולא ניחא ליה לפרש דלעיל נמי לא התיר רבי יוסי אלא בנגרר ור"א דפליג בעי קשור ותלוי כדפי' הר"ב שם. דס"ל דהואיל ור' יוסי משום דיש עליו תורת כלי מתיר לא איכפת לן אפי' אם אינו קשור כלל. וזו היא סברת הרמב"ם גם הטור סי' שי"ג לנוסח שכתב הב"י: והנגרר אף במדינה. פי' הר"ב הואיל וקשור אע"פ שאינו תלוי והלכה כר"י. ולא קשיא הלכתא אהלכתא דבמשנה ז' פי"ז דשבת פסק כחכמים דפקק החלון אפי' אינו קשור ותלוי פוקקים בו. דנגר שאני שהוא בריח שתוחבין בו כדפי' הר"ב משנה י' דומה טפי לבנין והלכך בעי קשירה מיהת. כ"כ הטור. והמגיד בפכ"ו מה"ש מדקדק מל' הרמב"ם דמחלק דפקק החלון שהוא מתוקן ומוכן לכך מאתמול ויש לו תורת כלי עליו:
יכין
מלכת שלמה
11.
A bolt that drags along the ground: it is permitted to lock [a door] with it in the Temple but not in the country; But one that rests on the ground is forbidden both here and there. Rabbi Judah says: one that rests on the ground is permitted in the Temple but one that drags on the ground is permitted [even] in the country.משנה יב
מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהָעֶלְיוֹן, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן בַּמְּדִינָה:
ברטנורה
מחזירין ציר התחתון. של דלת, שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין:אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקע, דהוי מלאכה:והעליון כאן וכאן אסור. דכיון דיצא עליון כולו נופל והוה ליה כבונה:רבי יהודה אומר כו׳ דס״ל אין בנין בכלים וליכא אלא שבות ובמקדש לא גזרו על השבות. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
מחזירין ציר התחתון כו'. הר"ב סתם וכתב של דלת ואיכא למטעי דדלת בית וכל המחובר כמו בור ודות נמי בכלל. וליתא וכדמפרש טעמא דר"י דס"ל דאין בנין בכלי ש"מ דלאו בדלת שבדבר המחובר מיירי והכי תניא בגמ' ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין כו' ואל תטעה בלשון רש"י שכתב ציר התחתון של דלת חלון שידה תיבה כו'. דהכי פירושו חלון של שידה וכו'. לפי שאין פתח לשידה וכו' דפתח שם הונח לפתיחה המשמשת לכניסה ויציאה להכי אסברא וקרי לה חלון. וציר כ' הרמב"ם מגזרת תסוב על צירה (משלי כ״ו:י״ד):
אבל לא במדינה. פי' הר"ב גזרה שמא יתקע מסיים רש"י בגרזן או במקבת דהוי מלאכה וברפי"ז דשבת כתב דהוא גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש ע"כ:
והעליון כאן וכאן אסור. פירש הר"ב דה"ל כבונה ומסיים רש"י וקסבר יש בנין בכלים ומלאכה. הותרה אפי' במקדש ע"כ. ועי' במשנה י"ד מ"ש שם בס"ד. ומ"ש הוה כבונה הקשו ע"ז התוס' מב"ה דמשנה ו' פ"א דביצה דס"ל דאין בנין בכלים [והר"ב פוסק הכא כת"ק] ופירשו דהכא טעמא משום דשבות גדולה כזו לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו כגון סדור קנים וכו' דמשנה ו' פי"א דמנחות ע"כ. [*ועי' עוד שם] וכן במי"ג וט"ו דפירקין ומשנה ח' וט' דפ"ה דפסחים. ועיין במ"ה פ"ק דביצה. [*ובירושלמי אמתניתין דלקמן אר"י בר בון לא כל שבות התירו במקדש]:
יכין
מלכת שלמה
משנה יג
מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְאִם בִּכְלִי, כָּאן וְכָאן אָסוּר:
ברטנורה
מחזירין רטיה. כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה, מחזירה ע״ג מכתו לאחר העבודה דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה:אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטייה, וחייב משום ממחק:ואם בתחלה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה:כאן וכאן אסור. ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה ע״ג קרקע, אבל אם לקחה בידו, כל זמן שהיא בידו, או אפילו נתנה ע״ג כלי ולא פירשה ע״ג קרקע, מותר להחזירה בכל מקום:קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת, דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת. ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור:ואם בתחלה. שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאתמול, אסור:יבלת. היא מום בקדשים שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעל חי הוי תולדה דגוזז את הצמר:
תוסופות יום טוב
מחזירין רטיה במקדש. פירש הר"ב כהן שהוצרך וכו' כדי שלא תהא חוצצת כו'. ומסיים רש"י דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. ומ"ש הר"ב דאי לא שריית ליה כו' הכי איתא בגמ' פ"ק דביצה דף י"א ע"ב דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה. אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחילתו ולפיכך אני תמה על מ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"ש ומחזירין רטיה כו' שאין איסור שבות במקדש:
אבל לא במדינה. פי' הר"ב גזירה שמא ימרח וכפירש"י. ופירש שיחליק גומות שברטייה ע"כ. אבל לשחיקת סממנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה. והא דמ"ה פ"ו דשבת טעמא אחרינא כמ"ש שם תוס'. ומיהו רש"י בביצה מפרש משום שחיקת סממנים. ופירושו דהכא עיקר. כי כאן מקום המשנה:
ואם בתחלה כו'. פי' הר"ב שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה כו' וכ"כ רש"י. דס"ל דאי סלקה משום עבודה אע"ג דמאתמול הוא דסלקה מ"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו':
קושרין נימא במקדש. פי' הר"ב דקסבר מכשירי מצוה כו' ודוקא שנפסק באמצע כו' אבל כו' דהוי קשר של קיימא אסור. וכן כתב הר"ר יונתן. ותמיהני דכיון דס"ל דמכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש דוחין מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דכיון דאדחייה אדחייה דהא הכי איתא לר"א דס"ל הכי כדאיתא בשבת פי"ט. וכ"ש למ"ש הר"ר יונתן דקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי. ורש"י מפרש במשנה דקושרין ואע"פ דקשר אב מלאכה היא ורש"י ס"ל עיקר שירה בכלי כמו שאוכיח בר"פ בתרא דקידושין [ועי' במשנה דלקמן לתרץ מהכא אדלעיל ואדלקמן] והא דמפלגינן בגמ' בין באמצע למן הצד מפרש רש"י באמצע כשנפסקה באמצע קושרה שאלמלא עונבה לא תשמע קולה וכשנפסקה מן הצד דשם אינה צריכה חזוק כל כך עונבה ועי' בסוף פירקין. ומדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש נראה דס"ל דמיירי דקשר שאינו של קיימא דסמיך להך מתניתין דהכא לההוא דסוף מסכת שבת דמדבריהם למדנו וכו' שקושרין ובאינו של קיימא. ונראה דלטעמיה אזיל דס"ל אין עיקר שירה אלא בפה כדפסק בפ"ג מהלכות כלי המקדש. וכן משמע דעת הר"ב במשנה ד' פ"ב דערכין ועי' ברפ"ה דסוכה. ומפירוש הר"ב דהכא שמענו ודאי דס"ל נמי דלא הותר קשר שאינו של קיימא שלא במקום מצוה. ואפי' לדברי רש"י למדנו דס"ל דלא הותר וכו' דהא מן הצד דעונבו משמע נמי דלא הותר אלא במקדש דאמקדש תנא לה בברייתא. מסייעין למ"ש בסוף מסכת שבת דלכ"ע לא הותרה קשירה שאינו של קיימא שלא לדבר מצוה:
חותכין יבלת במקדש. ברפ"ו דפסחים מפרש הר"ב דדוקא ביבשה דמפרך פרכה. ופי' נמי דבכלי אסור משום שאפשר לעשות מערב שבת:
יבלת. כתב הר"ב שנאמר או יבלת ואע"פ שלפי לשון המקרא מלת יבלת שם תואר הוא לבהמה שבה המום כמו שהתחיל עורת או שבור ולא אמר עורון או שבר שיהיה שם דבר מ"מ בלשון המשנה אי אפשר לומר כן דהיאך יאמר שיחתוך הבהמה המתוארת ונקראת יבלת ולא פי' מה יחתוך. אלא שבלשון המשנה יבלת שם דבר לאותו מום והוא נקרא בלשון אשכנ"ז וואר"ץ וקאמר שיחתכנה. כ"פ רש"י. ולא ישתנה משקלו כי נמצא שם דבר על זה המשקל כמו אדרת צמרת יבשת. ואל תתמה כי לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד. ועי' מה שכתבתי בריש מסכת תרומות. [*ובפ"ק דפסחים משנה ב']:
יכין
מלכת שלמה
13.
One may replace a plaster bandage on a wound in the Temple but not in the country. At the outset, it is prohibited in both. A harp string may be tied up in the Temple but not in the country. At the outset, it is prohibited in both. One may remove a wart in the Temple but not in the country. If [the operation must be performed] with an instrument it is forbidden in both.משנה יד
כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי כֶבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְּאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בְּשַׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:
ברטנורה
כורך עליה גמי. ואעפ״י שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא, דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם העבודה ומכסה אותה בגמי:אבל לא במדינה. דרפואה בשבת שבות היא ואסור:ואם להוציא דם. שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה:כאן וכאן אסור. דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש:בוזקים מלח. כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה:אבל לא במדינה. מפני שהוא מתקן:ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול. כך שמן, ושניהם היו בלשכות העזרה:בגלגל. העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלגל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מתוך שממלאין בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת. ובמקום דליכא למיגזר שמא ישקה מים לגינתו ולחורבתו מותר למלאות בגלגל, ולא חיישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסרו אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למיטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום:ומבור הקר. על שם שהיה באר מים חיים קורא ליה בור הקר, לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהתירו שממלאים ממנו ביו״ט בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים:
תוסופות יום טוב
כורך עליו גמי. [וא"ת] והא הויא חציצה ולעיל מפרש דלא תהא חציצה. מוקים בגמ' דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין כדתנן בריש פרק שני דזבחים וא"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש רש"י כגון על גב האצבע:
ואם להוציא דם וכו'. לשון הר"ב אסור דהוה ליה חובל כו' וקשה דתיפוק לי' שאין זה צורך עבודה. וז"ל רש"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהוה ליה חובל וכו' ע"כ. והא דלא שרינן הכא אב מלאכה כמו גבי קשירת נימא לפירש"י דלעיל משום דאפי' כי תימא דצורך עבודה הוא כדי שלא יצא הדם ממנו בשעת עבודה ולאו אורח ארעא כו' ולכך ירצה להוציא קודם לכן. מ"מ הואיל ואין זה אלא משום דלאו אורח ארעא כו' לא הוי צורך עבודה כולי האי ולא התירו אב מלאכה וכ"ש שמתיישב ג"כ הא דמשנה י"ב מה שכתבתי שם בשם רש"י:
בוזקין. פי' הר"ב לשון כתיתה ומסיים רש"י כדאמר ברפ"ב דיומא ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל י' יא) מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א) מפרש בחגיגה כאור היוצא מן החרסים שצורפים בהם זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם:
על גבי כבש. והא דתנן ברפ"ב דזבחים שלא יעמוד ברגליו על גבי כלי כו' משום חציצה. מפרש בגמ' דהכא דלא הוי להך בזיקה כי אם בהולכת עצים למערכה דלא הוי עבודה. ומ"ש הר"ב אבל לא במדינה מפני שהוא מתקן לשון הר"ר יהונתן כמתקן חצירו כדי להלך בו והרי הוא כבונה:
מבור הגולה ומבור הגדול. פירש הר"ב כך שמם ושניהם היו בלשכת העזרה. בסוף מדות תנן לשכת הגולה שבו בור וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש עליו בס"ד. וכתב הר"ר יונתן דבור הגדול לא מצינו לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא [מ"י פ"ג] ולפי שלא יתכן לשקעו אלא בבור ארוך מאד אפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין. ועי' שם ביומא:
בגלגל. כתב הר"ב אבל בשאר בורות אסור גזירה שמא ימלא לגנתו או לחורבתו. פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות כדפסק הרמב"ם בפ' ח' מהל' שבת. ומ"ש הר"ב במקום דליכא למגזר. להרמב"ם אפי' בחצר כל שאין שם גינה. ולר"ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור א"ח סי' של"ח:
ומבאר הקר. כתב הר"ב על שם שהיה באר מים חיים קורא לו בור הקר. הכי מפרש בגמ' וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו היתרו משום שהיה קר אלא היתרו מפני הצורך היה כדמפרש ואזיל:
יכין
מלכת שלמה
14.
A priest who was wounded in his finger may wrap some reed-grass round it in the Temple but not in the country. But if he intended to draw out blood it is forbidden in both cases. They scatter salt on the altar’s ramp so that the priests shall not slip. They draw water by means of a wheel on Shabbat from the cistern of the exiles and from the great cistern, and on a festival day from the Hakar cistern.משנה טו
שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָּשׁ, כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְהֶמְיָנוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּצְבָת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה. מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:
ברטנורה
כהן מוציאו בהמיינו. בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש:בהמיינו. באבנטו. ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:צבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה:שלא לרבות את הטמאה. לטמא אבנט הטהור, ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר״י:מהיכן מוציאין אותו. בשבת:מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך:כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו:ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. סיר של נחשת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כר״ע:ר״ש אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו׳ ר״ש פליג את״ק דלעיל דאמר קושרים נימא במקדש, וסבר דאין קושרים נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד וא״א שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא ואמר ליה ר״ש לת״ק, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום ט״ו אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם ט״ו אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים, אבל לקשור נימא במקדש שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
שרץ שנמצא במקדש. כלומר שמצאוהו מת. הר"ר יהונתן: המיינו. פי' הר"ב באבנטו. תרגום אבנט המיינא. הרמב"ם: ומבין האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדושה יתירה משל עזרה כדתנן לה בסוף פ"ק דכלים. ובמשנה ה' פ"ה דתמיד פי' הר"ב דעל שבות כזה גזרו ואפי' במקדש. ועי' לעיל משנה י"ב: ושאר כל המקומות. סתמא דמתניתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. רש"י. וכן פירש הר"ב בדברי בן ננס: פסכתר. פירש הר"ב סיר וכו' ועי' במשנה ה' פ"ה דתמיד: ר"ש אומר. כתב הר"ב ר"ש פליג את"ק דלעיל דאמר קושרין נימא כו' והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה. תוספות. ומ"ש הר"ב אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. כפירושו דלעיל שם דלת"ק עצמו לא התירו אלא שאינו של קיימא. וכדכתב לקמן בסמוך שלא התירו במקדש כו' לא חיובא דאורייתא. ורש"י מפרש כאן דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה כפירושו דלעיל דאפילו אב מלאכה הותרה במקדש במכשירין דא"א לעשותן מערב שבת. ומ"ש הר"ב וא"ל ר"ש לת"ק אל תתמה וכו' וגבי תחומין אני מיקל טפי. זה לשון הר"ר יונתן דתחומין איכא מ"ד דאית בה דררא דאיסור דאורייתא. דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיה נט) אם תשיב משבת רגליך. וכאן שאנו מחמירין דאפי' שבות הקל אין מתירין במדינה. ר"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא בו לידי חיוב חטאת ע"כ. ומ"ש הר"ב דאפי יצא חוץ לתחום. כפירוש הרמב"ם הוא. ולעיל בסוף פ"ד לא פירש כן. אלא דמתיר דוקא במחשיך דאנוס הוא. והן דברי הר"ר יהונתן שלשם: סליקא לה מסכת עירובין.
יכין
מלכת שלמה