First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר. בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְּאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע:
ברטנורה
כל סאה שיש בה רובע. הקב דהיינו אחד מכ״ד לסאה שהסאה ששה קבין:ימעט. אותו מין אחר המעורב בו עד שיפחת הרובע ויתבטל בתוך הסאה ומותר לזרוע ולא מיתסר משום זורע כלאים:יבור. מכיון שהוזקק למעט יסיר הכל, משום דמיחזי כמקיים כלאים מכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר את כולו. אבל תחלתו פחות מרובע שרי. ואין הלכה כרבי יוסי:בין ממין אחד. בין שאותו רובע ממין אחד בין ממינין הרבה צריך למעט:לא אמרו אלא ממין אחד. דאין שני מינין מצטרפין לשיעור רובע:וחכמים אומרים כל שהוא כלאים לסאה. איכא בין חכמים לת״ק כגון סאה שעורים שיש בה רובע שבולת שועל וכוסמין, לת״ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט, דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוו כלאים בסאה של שעורים. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ימעט. פי' הר"ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס' שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ"פ בש"ע י"ד ר"ס ק"ט ובתורת חטאת ר"ס ל"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ"ש בתבואה וקטנית דבמתני' דלקמן. ונ"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה א' אסור אם לערב אפי' כ"ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו' אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי' הראב"ד בהשגותיו פרק ב' מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ"מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]:
[*ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א"ר אבהו בשם ר"י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו' תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]:
יכין
מלכת שלמה
1.
Any seah which contains a quarter [of a kav] of a different species, one should reduce [its proportion of the latter] Rabbi Yose says: one should pick [it all out]. Whether it consists of one species or of two species. Rabbi Shimon says: they said this only if it consists of one species. But the sages say: anything which is kilayim, in a seah [it adds up] in making up the quarter.משנה ב
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית, תְּבוּאָה בְקִטְנִית וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, מִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל, הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה:
ברטנורה
במה דברים אמורים תבואה בתבואה. תבואה במין תבואה או בקטנית הוא דאמרן ברובע לסאה ימעט, אבל זרעוני גינה שנתערבו בתבואה או בקטנית:א׳ מעשרים וארבע בנופל. מהן לבית סאה חטין, כלומר כשיעור הזרע שזורעים מהן למקום שזורעין בו סאה של חטין. ושיעור המקום שזורעים בו סאה של חטין הוא חמשים אמה על חמישים אמה ואין זורעים בו מזרעוני גינה אלא קב וחצי לפי שהן דקין ובקב וחצי מהן יש בהן כדי לזרוע מקום שזורעים בו סאה של חטין. נמצא לפי חשבון זה שאם נתערב בסאה אחת של תבואה או של קיטנית או של זרעונים אחד מארבעה ועשרים של קב וחצי מזרעוני גינה שהוא אחד מששה עשר בקב חייב למעט. הלכך אם נתערב בסאה תבואה כביצה וחצי זרעוני גינה שהוא אחד מכ״ד בקב וחצי קב ימעט:כשם שאמרו להחמיר. דזרעונים דקים אוסרים בשיעור מועט באחד מכ״ד בנופל מהן לבית סאה, כך אמרו להקל דזרעונים גסים שצריך מהן הרבה לזרוע בבית סאה אינן אוסרין בסאה חטין אלא אחד מכ״ד בנופל מהן לבית סאה, כגון זרע פשתן שצריך שלש סאים לבית סאה חטים אין צריך למעט עד שיתערב מהן שלש רביעים בסאה, והיינו דקתני הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ״ד בנופל מהן לבית סאה, וכיון דנופל מהן שלשה סאין לבית סאה דהכי אמרינן בירושלמי נמצא שאין צריך למעט עד שיתערב מהן שלש רביעים של קב בסאה, וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
באמת אמרו. עיין בפירוש הר"ב בריש פרק ב דתרומות:
זרעוני גינה שאינן נאכלין. מבואר בלשון הרמב"ם שכתבתי בתחלת המסכת ועמ"ש בספ"ט דשבת:
אחד מכ"ד בנופל לבית סאה. פי' הר"ב אחד מכ"ד [של קב וחצי שהוא אחד] מט"ז בקב. והוא רביעית הרובע. ושהוא כביצה וחצי מפורש בפ' כיצד משתתפין בעירובין וכבר התבאר גם בסוף מסכת פאה. ונקרא נופל על שם שהזריעה הוא במפולת יד כ"כ רש"י בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה ע"א). ומ"ש הר"ב ששיעור בית סאה חטין הוא נ' על נ'. סיים בו הרמב"ם ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכ"מ מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת חלפים וחמש מאות אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה נקראת בית סאה:
יכין
מלכת שלמה
2.
To what does this refer? To [an mixture of] grain [occurring] with [different] grain, or pulse with [different] pulse, to grain with pulse, and to pulse with grain. However they stated: Seeds from a garden which are not eaten, they add up [with other seeds to form an amount sufficient to prohibit the sowing of a seah] when there is 1/24 of the quantity [of such seed] that is necessary to sow a bet seah. Rabbi Shimon says: just as they ruled to be stringent so too they ruled to be lenient flax [mixed in with] produce, combines when there is 1/24 of the quantity [of such seed] that is necessary to sow a bet seah.משנה ג
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ, כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה:
ברטנורה
עד שתתליע. ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה וביבשה צריך יותר:ויופך. יהפוך הקרקע במחרישה בשביל שלא יצמח הזרע:כמה יהא חורש. שלא תאמר שהוא צריך לחרוש תלמים תלמים קטנים סמוכים זה לזה, אלא כתלמי הרביעה כתלמים שדרך בני אדם לחרוש אחר שתרד הרביעה שחורשים תלמים גדולים:כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. שלא ישאר בארץ מקום שאינו מהופך אלא פחות מכ״ד בקרקע שהוא חורש דהיינו רובע קב לבית סאה. ואין הלכה כאבא שאול:
תוסופות יום טוב
ויופך. כ' הרמב"ם יופך ויהפך אחד והם הבקיאים בלשון הקדש אפשר שהיה אצלם זה הלשון שהיו אומרים [יפך] והפך וענינן אחד וזה אינו חידוש בלשונינו שהרי יאמר ילך והלך והם שני עקרים והענין אחד וכשיהיה הפעל העבר [יפך] יהיה הפעל העתיד ממנו יופך ואופך עכ"ל. והטעם כי בבנין הכבד הנוסף ?נחי פ"א יו"ד ישתנו בעתיד לוי"ו כאשר תאמר מן ידע יודיע אודיע ומן יסף אל תוסף ראות פני (שמות י) ובא צירי תחת סמ"ך שהנח שאחריו הוא יו"ד הנוסף בזה הבנין בין עי"ן ללמ"ד ומצינו בפתח (איוב מ) זכור מלחמה אל תוסף ולכך אין למנוע מלקרות יופך הפ"א פתותה:
אם צמחה לא יאמר אזרע כו'. ואף על פי שהצמחים ניכרים הם שבודאי יהפוך כולם אפילו הכי יהפך מתחילה:
כתלמי. לשון הרמב"ם פירוש תלם הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ. ע"כ. ולשון עברי הוא על תלמי שדי (הושע י):
כדי שלא ישייר. פירש הר"ב שלא ישאר בארץ כו'. לשון הר"ש יש לפרש בכל הבית סאה רובע במקום א' ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע:
יכין
מלכת שלמה
3.
If one’s field was sown with wheat, and he changed his mind and decided to sow it with barley, he must wait until it [the wheat] rots. He turns [the soil] and then he may sow [the barley], if it [the wheat] had already grown. He should not say: “I shall [first] sow [the barley] and, then turn [the soil]” rather he must first turn [the soil] and then sow. How much must he plow [when overturning the soil]? Like the furrows [that are plowed after the [first] rainy season. Abba Shaul says: [one should plow] so that one does not leave [unplowed] as much [ground] as holds a quarter [kav] to a bet seah.משנה ד
זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ. נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ:
ברטנורה
זרועה ונמלך לנוטעה. שהיתה זרועה תבואה ונמלך לנוטעה גפנים:גומם. לשון גוממו עם השופי דפרק גיד הנשה (חולין צב) כלומר כורת הגפן סמוך לקרקע שלא ישייר גבוה מן הקרקע טפח:
תוסופות יום טוב
זרועה ונמלך לנוטעה. זריעת הזרעונים כמו התבואה והקטניו' וזרעוני גינה נקראות זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה. לשון הרמב"ם. והשתא מ"ש הר"ב והר"ש זרועה תבואה לדוגמא נקטה והוא הדין קטנית וזרעוני גינה ומצאנו נטיעה מושאל לירק בכוליה פ"ג:
אלא הופך. פירוש לאחר שהתליעה. שכך לשון הרמב"ם במשנה דלעיל כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן:
אשרש. לשון הרמב"ם מלת אשרש ומשרש גזור ממלת שורש וענינו לכרות השורש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים:
יכין
מלכת שלמה
4.
[His field was] sown [with grain, or pulse, or garden-seed], and he changed his mind and decided to plant it [with vines], he may not say: “First I shall plant [the vines] and then turn [the soil],” but he must [first] turn [the soil] and then he may plant [the vines]. [If it was] ‘planted’ [with vines] and he changed his mind and decided to seed [with grain, pulse or garden-seed], he may not say: “First I shall sow [the grain etc.] and then I uproot [the vines],” but he must [first] uproot [the vines] and then he may sow [the grain etc.] If he wants, he may cut down [the vines] to less than a handbreadth [above ground], and then he may sow [the grain] and later, he uproots [the vines].משנה ה
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס אוֹ לוּף, לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה שָׁנִים. תְּבוּאָה שֶׁעָלָה בָהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָהֶן מִינִין הַרְבֵּה, וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ. אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַּח, אוֹמְרִים לוֹ, עֲקֹר אֶת הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד:
ברטנורה
קנבוס או לוף. שמינים הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן, לפי שמתקיימים בארץ שלשה שנים ואינן מתליעין:אסטיס. צבעו דומה לתכלת קורין לו בערבי ני״ל ובלע״ז אנדיק״ו, ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח:מקום הגרנות. שדשים בו תבואה וקטנית:תלתן. בערבי חולב״א ובלע״ז פינגריק״ו:אין מחייבין אותו לנכש. דבלאו הכי סופו לעקרם לפי שאסטיס קשה לתבואה והעשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם, ומקום הגרנות נמי קשים לו הזרעים שמחלידים את הקרקע ומלקים אותה ולא חזי תו למקום דישה:ואם נכש או כסח. דהשתא גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים שהרי עקר הכל חוץ מזה, אומרים לו עקור את הכל מפני שהוא נראה כמקיים כלאים:נכש. שעקר הצמחים בידיו עם השרש:כסח. שחתך העלים והשורש נשאר בארץ, תרגום לא תזמר לא תכסח:
תוסופות יום טוב
[*קנבוס או לוף. פי' הר"ב שמינין הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן וכו'. והדר כ' ואין מתליעים לפי זה קשה מאי קאמר בתחלה שאין התלעה מועלת הא אין בהן התלעה. ולשון הר"ש אין להם התלעה וחרישה שעומדין וכו'. וכתב הרמב"ם שאינו יודע היאך עושות לשלש שנים ע"כ. ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע"ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן. ובערוך מצאתי קנבוס ופירש לשם שהוא מין תבלין שמשימין בקדרה עכ"ל. ובסוף פרק ה כתב קנבוס קוטלו"א בלע"ז]:
ספיחי אסטיס. עיין מ"ש בפרק קמא דפאה משנה ד. ועיין ריש פרק ז דשביעית. ומ"ש הר"ב צבעו דומה לתכלת. לשון הרמב"ם שצובעים בו תכלת. וכ"כ בפרק ט ממס' שבת משנה ה שצובעים בו כעין הרקיע. אבל במורה חלק א' בהקדמה י' למדברים כתב שהוא צבע שחור. ומצאתי בפי' הראב"ע בפרשת תרומה שכתב שיש קוראין לשחור תכלת בעבור שהיא תכלית הגוונים. [*ומ"ש הר"ב אי נמי מה שצומח וכו' קרוי ספיח ובפירוש החומש להרמב"ן בפרשת בהר כתב שנקרא כן לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד) ע"כ. וכתב הרמב"ם ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח"כ יצמח פעם שניה ושלישית כגון העשב כו' וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר (ויקרא כה) את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס עכ"ל]:
אין מחייבים אותו וכו'. פירש הר"ב העשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם ובלאו הכי סופו לעקרם. וכ"פ רש"י בפרק מרובה (בבא קמא דף פא) והקשו התוס' דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו. ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעקרן למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשנתייאש כדתנן בפרק ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואומר לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא דכיון דקשו להו עשבים דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע"כ. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות כלאים דכל שיש לחשוד שנזרעו אסור מפני מראית העין אבל בזמן שנראה שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט עד כאן. וכתב עוד ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. עד כאן. ואוקימתא בש"ס הכי הוא. [*וז"ש התוספות משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב"ם וליתא כמ"ש בריש פרק קמא [דשקלים] ממתניתין דריש פרק ח:
ואם נכש או כסח אומרים לו עקור. כתב הר"ב דהשתא גלי דעתיה וכו' מפני שהוא נראה כמקיים כלאים. ע"כ. וקשה דמ"ש מריש פרקין דאחר שמיעט רשאי לשייר המותר. ומיהו לפירוש התוספות שכתבתי לא קשיא דהתם חכמים חייבוהו למעט ואמרו דדיו בכך. והלכך כשממעט מפני החיוב שחייבוהו חכמים אין נראה כמקיים כלאי' במה שאינו בורר את הכל. מה שאין כן הכא דלא חייבוהו כלל למעט והוא עושה מעצמו ועוקר מקצת ומניח מקצת נראה ודאי במה שמניח כמקיים כלאים. אבל הר"ב פי' שסופו לעקור. אם כן לא התירו לו אלא שיעקור ולמה לא תסגי ליה נמי במיעוט ואין לחלק כלל בין כשממעט קודם שנזרע לממעט אחר שכבר צמח דהשתא הכלאים זרועין ועומדין. דהא קי"ל ברואה כלאים בשדהו ולא ידע בו כשזרע שחייב למעט כמו בתלוש וסגי ליה בכך וכמ"ש הרמב"ם בפירושו לריש פרקין. ובחבורו פ"ב. ועיין במשנה ריש שקלים ובש"ס מסכת מ"ק ד' ו:
יכין
מלכת שלמה
5.
His field was sown cumin or with arum, he must not sow on top of them, since they produce crops only after three years. [A field of] grain among which sprang up some aftergrowth woad, alternatively an area of threshing-floors in which many species sprang up, alternatively [a field of] clover among which grew up a number of species of herbs, he is not obliged to weed them out. But if he weeded or cut down the weeds, they say to him: “Uproot it all, except for one species.”משנה ו
הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר מִכָּל מִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:
ברטנורה
משר משר. ערוגות ערוגות וכל ערוגה ממין אחד לבדו:שלשה תלמים של פתיח. כלומר מניח בין משר למשר ריוח שלשה תלמים של מחרישה מלשון יפתח וישדד אדמתו (ישעיהו כ״ח:כ״ד) ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב על שתי אמות אורך, ואחר כך מיצר והולך אם ירצה עד שלא ישאר ביניהן בסוף המצר אלא כל שהו, שהרי בכך הן נראים שלא נזרעו בערבוביא:העול השרוני. כמלוא רוחב העול שחורשים בו בשרון, דהיינו בבקעה, שהוא רחב מן העול שחורשים בו בהר:וקרובים דברי אלו וכו׳ ששיעור שלשה תלמים של פתיח קרוב להיות שוה למלוא העול השרוני:
תוסופות יום טוב
שלשה תלמים של פתיח. לשון הר"ב ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב וכו'. ולקמן משנה ח דבור וניר מפסיקין לכלאים ובפ"ג משנה ו פירש הר"ב דשתי אמות בורות הוו הפסק. אם כן שתי אמות דלקמן אליבא דב"ש. ובירושלמי הכי איתא רבי זעירא ר"א בשם ר' חייא רובא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ע"כ. ומסתמא אליבא דהלכתא אתי לאשמועינן והיינו שיעורא דב"ה. והיינו טעמא דהרמב"ם שפסק לדר"ח בפ"ד מהלכות כלאים והא דבריש פ"ב דפאה מפרש שיעור בור ג' תלמים. והתם ר' יוחנן אמר הכי בירושלמי י"ל דשיעורא זוטא היא מדב"ה. ולענין פאה מודו ב"ה לחומרא דאפילו שיעור זוטא מחייב בשתי פאות. אך קשה דא"כ ב"ה דהכא לחומרא דבעינן שיעורא רבא לכלאים והו"ל למתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין עוד במשנה ג פ"ג. ועיין בפי' הר"ב ריש פרק ג דיבמות וריש פ"ח דחולין:
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן:
ברטנורה
תור. הוא שם תכשיט של אשה שצורתו משולשת כלומר בעל שלש זויות, לשון תורי זהב נעשה לך (ש״ה א) ועל שמו קורין קרן זוית המחודדת ראש תור. ואם קרן זוית של שדה שהיא זרועה חטים נכנסת בתוך שדה של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו וניכר שלא נזרעו בערבוביא:מותר לסמוך לו מאותו המין. מותר לסמוך אצל שדה חטין שלו מאותו המין של שדה חבירו ואין נראה ככלאים בשדהו משום דנראה כסוף שדה חבירו:מותר לסמוך לו תלם של פשתן. שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו אם טובה לזרוע בה פשתן אם לאו, לפי שאין אדם עשוי לזרוע תלם אחד של פשתן שאין לו בו שום תועלת. אבל של מין אחר דאדם עשוי לזרוע ממנו תלם אחד בלבד, אפילו לא זרעו אלא לבדוק שדהו אסור, שהרואה אומר לצרכו זרעו כדי ליהנות בו:אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. אסור לסמוך תלם אחד, שהרואה אינו יודע דלבדוק שדהו הוא עושה:מותר לבדוק בתלם של פשתן. שהכל יודעים שאין מתכוין לקיים הפשתן אלא לבדוק שדהו אם היא יפה לפשתן. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
ראש תור. כתב הר"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב"ם:
נכנס בתוך של שעורים מותר. כבר כתבתי בסוף פ"ק בשם כ"מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ"מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים:
מפני שהוא נראה כסוף שדהו. וכן בלשון הרמב"ם וכ"ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה:
מותר לסמוך לו. פירש הר"ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב"ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו:
שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו'. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ"מ בשם הר"י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי:
של פשתן. פירש הר"ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר"ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת:
יכין
מלכת שלמה
7.
If the point of an angle of a wheat [field] overlaps into a barley [field], it is permitted because it looks like the end of his field. If his [field] is of wheat, and his neighbor’s is of another species, he may sow [next to the border] some of the same species [as that of his neighbor]. If his field was of wheat and that of his neighbor’s was of wheat, he may sow next to him a row of flax, but not a row of any other species. Rabbi Shimon says: it is all the same whether he sows flax or any other species. Rabbi Yose said: even in the middle of one's field it is permitted to check one’s field with a row of flax.משנה ח
אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ. וְסוֹמֵךְ לְבוּר, וּלְנִיר, וּלְגָפָה, וּלְדֶרֶךְ, וּלְגָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּלְחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וּלְאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וּלְסֶלַע גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה:
ברטנורה
חריע. כרכום יערי, וקורין לו בערבי אלקורטו״ם. ושני מינים הללו דהיינו חרדל וחריע הן מזיקין לתבואה ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם לא היה מניח לאדם אחר שיזרע אחד משני אלו המינים סמוך לתבואה שלו, הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה:אבל סומכין לשדה ירקות. שאינן מזיקין לירקות והרואה אומר של אדם אחר הם ובעל הירקות אינו מקפיד עליהן אם הם סמוכים לירקות שלו לפי שאינן מזיקין להן:וסומך לבור. אם יש בתוך שדה של תבואה מקום בור שאינו חרוש וזרוע בית רובע או יותר, סומך שם זרע אחר, וכן סומך אצל ניר והוא מקום חרוש:ולגפה. גדר אבנים סדורות כעין חומה בלא טיט:ולדרך. אם דרך היחיד מפסקת בין שתי שדות מותר לזרוע מין א׳ בזו ומין א׳ בזו:מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחד דכגדר דמי:ולסלע. לא אצטריך למתנייה דאין לך מחיצה גדולה מזו, אלא לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק:
תוסופות יום טוב
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ופירש הר"ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו' עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב"ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו'. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בסוף פרק ג' מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב"ם בסוף פ"ק וממשנתינו הוא במשנה פ"ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב"ם בחבורו סוף פרק ג' פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר"י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר"ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג"כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ"ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר"ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ"ש לא היה מניח לאדם אחר וכו' אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב"ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע"ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ"ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני' נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע"ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי"ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי"ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר"ב והרמב"ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י"ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]:
[*וחריע. פירש הר"ב כרכום יערי וכו'. ועיין מ"ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]:
לבור. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו:
ולגפה. פירש הר"ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ"ש במשנה ב פרק ו דפאה:
ולדרך. פירש הר"ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם:
ולסלע. כתב הר"ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר"ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע"פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו ע"כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ"ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו:
יכין
מלכת שלמה
8.
They may not sow mustard or safflower close to a field of grain, but they may sow mustard or safflower close to a vegetable field. And they may sow close to fallow land or to plowed land, or to a wall made with loose stones, or to a path, or to a fence ten handbreadths high, or to a trench ten [handbreadths] deep and four wide, or to a tree forming a tent over the ground, or to a rock ten [handbreadths] high and four wide.משנה ט
הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין, עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה, מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע, וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, זוֹרְעָם חַרְדָּל. שָׁלֹשׁ, לֹא יִזְרַע חַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת, עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כָל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר, לֹא יַעֲשֶׂה בְתוֹכָהּ חוּץ מִקָּרַחַת אַחַת:
ברטנורה
קרחת. מקום פנוי שאינו זרוע כשהוא מרובע קרוי קרחת, כמו בקרחתו דהיינו שנמרט השער והמקום חלק:עשרים וארבעה קרחות לבית סאה. ובכל קרחה זורע מין א׳. ובית סאה הוא חמשים אמה על חמשים אמה, וכשאתה עושה בו כ״ד קרחות נמצאת כל קרחה עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, כיצד אם תעשה מחמשים על חמשים כ״ה קרחות תהיה כל קרחה עשר על עשר, קח אחת מהן כדי שישארו כ״ד קרחות ותחלקנה לכ״ד רצועות נמצא כל רצועה שני טפחים ומחצה רוחב על אורך עשר, שכל אמה היא בת ששה טפחים הרי ששים טפחים, לעשר אמות תן כל רצועה מאלו לראש כל קרחה נמצאת כל קרחה עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב:מקרחת לבית רובע. שהרי יש בסאה עשרים וארבעה רביעית של קב תן אותם לעשרים וארבעה קרחות הרי לכל קרחה בית רובע:כל מין שירצה. ולא מצריך רבי מאיר הרחקה כלל דכיון דמרובעות הן נראות מופרשות ומובדלות זו מזו:היתה. בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות:זורעם חרדל. דאינו נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה, אבל שלשה קרחות נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה לפי שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה. ושאר מינים אפילו שלשה קרחות אינן נראין כשדה כיון שרגילין לזרוע מהן הרבה ביחד:וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות. ארישא קמהדר, דקאמר רבי מאיר דזורע כל כ״ד קרחות מכל מין שירצה, וחכמים אוסרים לסמוך מין אצל מין אחר אלא עושה לבית סאה כ״ה קרחות דהיינו חמש שורות וכל שורה מחמש קרחות וזורע קרחה ראשונה של שורה ראשונה ומניח שניה שאצלה בורה וזורע שלישית ומניח רביעית בורה וזורע חמישית ומניח שורה שניה כולה בורה וזורע משורה שלישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית ומניח שורה רביעית כולה בורה וזורע משורה חמישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית הרי תשע קרחות זרועות לבית סאה:עשר אסורות. שצריך שיהא מפסיק בין כל קרחת וקרחת כשיעור קרחת דהיינו בית רובע בקירוב. והלכה כחכמים:בית כור. ל׳ סאים. וטעמא דרבי אליעזר בן יעקב לא אתפרש:
תוסופות יום טוב
קרחת. פירש הר"ב מקום פנוי שאינו זרוע וכ"פ הר"ש. ועל שם שמתחילה קודם הזריעה חולק השדה לחלקים קורא כולן קרחת קרחת בין הנשארים בלתי זרועים ובין הנזרעים. והראב"ד בפרק ד' מהלכות כלאים כתב מקום הזרע נקרא קרחת. ונראה לי שרוצה לומר נקרא גם כן קרחת לא כדברי כסף משנה שפי' דרוצה לומר דוקא מקום הזרע דמ"ט. ומ"ש הר"ב כשהוא מרובע. כלומר דאילו ארוך היינו משור. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר ומה בין המשור לקרחת שהמשור ארוך והקרחת מרובעת. ע"כ. ומכל מקום אינו מרובע שוה הצלעות ממש שאי אפשר לך לרבע בית סאה מרובע לעשרים וארבעה חלקים שיהיה כל חלק מרובע שוה הצלעות שתצטרך לעשות ששה שורות של ארבע ארבע יעלה כל חלק שנים עשר אמות ומחצה על שמונה אמות ושליש. אבל יקרא גם כן מרובע אע"פ שאינו שוה הצלעות כי תמונות רבות בכלל המרובע ואין להאריך בהם. ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת. רבי יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה. וכבר כתב הר"ב במשנה ו פרק ג דפאה דשיעור עשר אמות וכו' שהן בקירוב ובעל כסף משנה כתב בפרק ג דמחצה דבתוספתא לאו דוקא. והר"ש כתב במשנה דלקמן המחצה באמה בת חמשה טפחים והעשר באמה בת ששה טפחים:
זורעם חרדל. ומתני' דלעיל דלא כרבי מאיר ולא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. דחכמים ל"פ הכא לענין חרדל. אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סבירא להו נמי דחרדל שרי דאם כן הוי ליה להרמב"ם לפסוק כן בחיבורו:
שלש לא יזרע חרדל. פי' הר"ב שנראה כשדה חרדל אבל בפחות מכן לא. והיינו לענין כלאים. אבל לענין פאה הוי כל ערוגה כשדה בפני עצמה כדלעיל במסכת פאה פ"ג מ"ב. ועיין בפרק דלקמן מ"ב:
תשע קרחות. פירש הר"ב עושה לבית סאה כ"ה קרחות וכו'. מסתברא דכ"ה קרחות שוים קאמר כל אחת עשר על עשר. אבל הרמב"ם מפרש דקרחת הזרוע היא בית רובע והפנוי שיש בין הקרחות הזרועות הוא פחות מכן. וטעמא נראה שסובר שלא חלקו חכמים על ר' מאיר במה שאמר קרחת לבית רובע והוא מפרש קרחת מקום הזרוע כמו שכתבתי לעיל. ואע"ג דבמשנה דלקמן תנן בית רובע לענין הרחקה התם לאו בהרבה קרחות והוי בית רובע דוקא:
עשר אסורות. תימה אמאי לא יהיו אפילו שלש עשרה מותרות והיינו הראשונה ושלישית וחמישית מהשורה הראשונה. ושנייה ורביעית משורה שנייה. וראשונה ושלישית וחמישית משורה השלישית. ושנייה ורביעית משורה רביעית. וראשונה ושלישית וחמישית מהשורה החמישית ואע"פ שבזויות נוגעים הזרעים זה בזה הא שרי ראש תור במ"ז. והרמב"ם כתב בסוף פ"ג מהלכות כלאים דכ"ש שתי זויות הנוגעות זו בזו וכמ"ש בתחלת פירושו לרפ"ג. וי"ל כמו שפי' רש"י במסכת שבת פרק ר"ע דף פה ע"ב אדאמרי' התם אין ראש תור בירק פי' אין תורת ראש תור אלא משדה גדולה לערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבה כל חד באפי נפשה ע"כ. ובפ"ג מה' מתנות עניים קורא הרמב"ם שדה קטנה לחמשים אמה על שתי אמות והיינו חלק אחד מכ"ה לבית סאה והוא פחות מבית רובע. ועיין בפ"ג משנה ד. אבל לדבריו שכ' שחלק הזרוע דהכא הוא בית רובע קשיא. ומיהו לשמואל בפי' התוס' דס"ל התם דיש ראש תור בירק. וכן לפי' האחר של רש"י בדר' יוחנן דסבר דיש ראש תור בירק. נמי קשיא. ואפשר לומר דשאני ראש תור אחת מהרבה ראש תור ביחד דלא שרי. וא"ת נתיר עשר והיינו שיעשה אחת בראש תור וי"ל דכיון שראוים כולן להעשות ראש תור גזרינן שלא לעשות אפילו אחת. אבל לא ניחא לפרש כן להרמב"ם בפירושו לערוגה דרפ"ג שהוא מתיר ראש תור בערוגה. וי"ל דהתם נמי לא התירו אלא חמשה כמו שאכתוב שם בס"ד. והלכך איכא למימר דבתבואה דבה איירינן השתא לא התירו ראש תור כשזורע מועט ודוקא משדה גדולה וכו' התירו. אע"ג דאמר בירוש' אמתני' ו' שמותר להקריח בית רובע ולזרוע בו ה' מיני תבואה מק"ו דערוגה. י"ל שלא הביאו בק"ו אלא ה' מינים אבל לא לענין ראש תור. [*ומ"ש הר"ב שעושה כ"ה קרחות דהיינו ה' שורות וכל שורה מחמש קרחות. לאו בדוקא קאמר שהשורות הנשארות אין צריך לחלקם. ולשון הר"ש ואח"כ תחלק שורה ראשונה ושלישית וחמישית וכו']. ומ"ש הר"ב והל' כחכמים. אע"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה ועיין מ"ח פ"ד:
[*בית כור. פי' הר"ב שלשים סאין ושיעורו מפורש ברפ"ז דב"ב]:
יכין
מלכת שלמה
9.
One who wishes to make his field into square plots [each sown] with a different species, he should divide it into twenty-four square plots for a bet seah, a square plot per bet rova, and he may then sow in each whatever species he wants. If there is one square plot or two [inside his field], he may sow them with mustard, but if there are three he may not sow them with mustard, since it looks like a field of mustard, the words of Rabbi Meir. But the sages say: nine square plots are permitted, ten are forbidden. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: even though the whole of his field is a bet-kor, he may not make within it more than one square plot.משנה י
כָּל שֶׁהוּא בְתוֹךְ בֵּית רֹבַע, עוֹלֶה בְמִדַּת בֵּית רֹבַע. אֲכִילַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶּלַע, עוֹלִין בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים. תְּבוּאָה בְיָרָק, יָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים:
ברטנורה
כל שהוא בתוך בית רובע. כגון נקעים מלאים מים, אף על פי שאינם ראוים לזריעה עולים למדת בית רובע ליחשב הרחק בין מין ומין:אכילת הגפן. מה שהגפן תופסת ואוכלת סביבותיה, דהיינו כדי עבודתה, עולה למדת בית רובע להשלים עשר אמות וב׳ טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, דאמרינן לעיל שהוא שיעור בית רובע שצריך להפסיק בין מין למין. וכן הקבר נמי עולה. וכן הסלע, ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה עשרה הוי מחיצה ומפסיק בפני עצמו:תבואה בתבואה בית רובע. היתה שדהו זרועה חטין ורוצה לזרוע בה שעורים צריך להרחיק בית רובע, ובלבד שלא יהיו חטין מקיפים את השעורים מד׳ רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת:ירק בתבואה בית רובע. ודוקא במרובע הוא דבעינן הכי, אבל אם רצה לעשות שורה של ירק בתוך שדה של תבואה עושה אורך שורה של עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים שהחמירו במרובע טפי מבשורה, והכי אמרינן בירושלמי:רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
כל שהוא בתוך בית רובע וכו'. לאתויי נקעים מלאים מים וכו' [כמו] שפירשו הר"ב והר"ש:
אכילת הגפן. ירושלמי הביאו הר"ש ר' בון בר' חייא בשם ר' זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנייה והרי הקבר אסור בהנייה. קבר אין איסורו ניכר. ועבודת הגפן אין איסורו בהנייה. אלא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ע"כ. ואכילת הגפן דהיינו עבודתה מפורש בפ"ה מ"ד. [*והא דקרי לה אכילה מצאתי בפי' הנזכר לפי שנראית נאכלת סביבותיו שאסור לזרעה]:
והסלע. כתבו הר"ב והר"ש ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה י' הוי מחיצה וכו'. ור"ל בסלע שאינו גבוה י' אע"ג דרוחב ד' דאי רוחב ד' וגבוה י' וכו':
תבואה בתבואה וכו'. כתבו הר"ב והר"ש ובלבד שלא יהיו חטין מקיפין את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת ע"כ. ולשונם זה אינו מדוקדק דעד שיהא וכו' קאי אדהתם דהיינו במוקף מארבע רוחות והתם מאי פתוח שייך. והכי הוי ליה למימר דלא מהניא וכו'. ולא שלחתי יד בלשון הר"ב להגיה הואיל וגם בפירוש הר"ש כתוב כן. רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. ל' הר"ב דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. וכ"פ הר"ש וא"כ לא פליג אלא ארוחב אבל באורך סבירא ליה נמי עשר אמות ומחצה וכיוצא בזה אשכחן בספ"ג דתנן ששה טפחים רוחב ולא תנן לאורך בכמה ופירשה בתוספתא עשר אמות ומחצה כמ"ש שם הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
10.
Whatever there is within a bet rova [which separates different species] is included in the area of a bet rova: the space which vine roots consume, a grave, a rock, [all] count in the measure of a bet rova. [One who wants to sow one type of] grain [in a field of another type] of grain the measure is a bet rova. Vegetables within [a field of other] vegetables the measure is six handbreadths. Vegetables within [a field of] grain, or grain within [a field of] vegetables the measure is a bet rova. Rabbi Eliezer says: vegetables in [a field of] grain the measure is six handbreadths.משנה יא
תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק, תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק, יָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, הַכֹּל מֻתָּר, חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַקִּשּׁוּת וּפוֹל הַמִּצְרִי, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי:
ברטנורה
תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון שנזרעו כהלכתן אלא שהשבולים מתוך גדלן נכפפים ושוכבים זה על זה, וכן כולן:חוץ מדלעת יונית. שעלין שלה ארוכים ומתפשטין ביותר וכשהן נוטין ע״ג תבואה או ירק הן מסתבכין ומתקשרין יותר מכל שאר מינין ומיחזו כלאים:ופול המצרי. פשול״י בלע״ז:ורואה אני את דבריהן מדברי. שאין בהן מסבכין ומסתבכין כדלעת יונית. וכן הלכה שהכל מותר חוץ מדלעת יונית:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה