First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו דְּמַאי. גַּבָּאֵי צְדָקָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין אֶת הַמְעֻשָּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר לִמְעַשֵּׂר. נִמְצְאוּ כָל הָאָדָם אוֹכְלִין מְתֻקָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם, וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן:
ברטנורה
מאכילין את העניים דמאי. אפילו הן חברים וצריך להודיען והרוצה לעשרן יעשרן:ואת האכסניא. חיל של מלך ישראל העובר ממקום למקום ומוטל על בני המקום לפרנסם, מאכילין אותם דמאי. בזמן שהיא עוברת אבל לנו שם בלילה חייבין לתקן:רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי. עניים היו. ואין הלכה כר״ג דכיון דחייב במזונותיהן נמצא פורע את חובו בדמאי:ואת שאינו מעושר למעשר. ונותנין לו ביותר מכדי מעשרותיו ונמצאו כל האדם אוכלים מתוקן. וב״ש לטעמייהו דאמרי אין מאכילין את העניים דמאי: והרוצה לתקן יתקן. שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית אבל הפירות שיבואו לידם חייבים הם לעשרן דמאי. דיקא נמי דקתני מאכילין את העניים דמאי ולא תני העניים אוכלין דמאי. כ״כ הרמב״ם:
תוסופות יום טוב
מאכילין את העניים. וטעמא כתב הר"ב בפ"ק משנה ד וריש פ"ז דברכות ומ"ש הר"ב והרוצה לעשר יעשרן עיין פרק ה משנה ה. ועי' עוד מה שאכתוב בסוף מתניתין בס"ד:
האכסניא. פי' הר"ב חיל של מלך ישראל וכו' אבל אם לנו וכו'. איכא דמוקי הכי בירושלמי. ועיין מ"ש בספ"ק דעירובין בס"ד:
נמצאו כל האדם אוכלין מתוקן. כתב הר"ב וב"ש לטעמייהו דאמרי וכו' בפ"ג דברכות דף מז (ובשבח קכז:) ובסוף פ"ק דעירובין [דף יז:] ובפ"ג דעירובין דף לא אמר רב הונא תנא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי:
והרוצה לתקן יתקן. כתב הר"ב בשם הרמב"ם שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית אבל הפירות שיבואו לידם וכו'. ולשון הרמב"ם בפירושו אבל כשיחלקו עליהם הקופה ונפל לכל אחד מהם חלק טוב ובא ברשותו וכו' עכ"ד. והלכך לא קשיא אדתנן בפ"ק משנה ד דמערבין בדמאי במגו דחזי ליה וכו'. דאין צריך לערב בחלק טוב רק כפי שיעור. ואע"ג דערובי תחומין צריך שיעור שתי סעודות כדתנן בפ"ח דעירובין [מ"ב] אכתי לא הוי אלא כעני האיכל אצל בעל הבית דהא תנן בסוף פאה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות דהא כולה טעמא דמאכילין העניים דמאי אצל בעל הבית להרמב"ם כמ"ש כדי להקל עלינו הצדקה. אבל קשה טובא על הר"ב שפירש לעיל במאכילין את העניים וכו' והרוצה לעשרן יעשרן ואם כן היינו הך דסיפא והרוצה לתקן יתקן ואין אנו צריכין למה שמחלק הרמב"ם בין אכילה אצל בעל הבית וכו' אלא דלעולם הרוצה לתקן יתקן וז"ש הר"ב לעיל מן הירושלמי הוא וקשיא על הרמב"ם. ובאמת שבחיבורו חזר בו שכן כתב שם בפרק עשירי מהלכות מעשר מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקן. גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ע"כ. ולענין דקדוקו מדקתני מאכילין ולא תני אוכלין וכו' נראה לי דלהכי תנן מאכילין דרשאי לתת לתוך ידם מה שאין כן רופא חבר אינו רשאי לתת לתוך ידו של חולה מדמאי של החבר אע"ג דבשל חולה רשאי כדפסק שם הרמב"ם מהירושלמי. ואפשר נמי דהכא אפילו מאכילין לתוך פיהם אע"ג דבשל חולה אינו רשאי בעניים הקילו יותר. אבל נ"ל יותר פי' קמא דלתוך ידו אשמעינן מלומר דהקילו בעניים יותר מבחולה:
יכין
מלכת שלמה
1.
They may feed demai to the poor and to guests (alt. passing troops). Rabban Gamaliel used to feed demai to his workmen. [As for] charity collectors: Bet Shammai says: they should give tithed [produce] to one who doesn’t tithe, and untithed [produce] to one who does tithe. In this way it will turn out that every one will eat [produce] that has been fixed (tithed). But the sages say: they may collect indiscriminately and distribute indiscriminately. And one who wishes to fix [his produce by tithing it], let him fix it.משנה ב
הָרוֹצֶה לַחֲזֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ, לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן. הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשָׁךְ:
ברטנורה
לחזום. לכרות ולחתך ואין לו דומה במשנה:להקל ממשאו. שלא יכבד עליו:לא ישליך עד שיעשר. שמא ימצאם עם הארץ ויאכל אותם כשאינם מתוקנים ונמצא נותן מכשול. והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר:הלוקח ירק מן השוק. ונטל אגודות ירק בידו ששומתן ידועה כך וכך אגודות בפרוטה ולאחר שנטלן נמלך עליהן להחזירן למוכר:לא יחזיר עד שיעשר. ויתן לו דמי המעשר שהוא מפריש, דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן:שאינו מעושר אלא מנין. האי מעושר הוי פירושא מחוסר, כלומר כבר קנה אותם בהגבהה ולא היה מחוסר אלא למנותן שכבר היה ידוע כך וכך אגודות בפרוטה:היה עומד ולוקח. ולא נטלם בידו ולא הגביהם:טוען אחר. משאוי אחר של ירקות:
תוסופות יום טוב
לא ישליך עד שיעשר. כתב הר"ב והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר. ומסיים הר"ש דתנן (בפ"ק דמעשרות) ירק הנאגד משיאגד. וקודם לכן כי משליך הרי מפקירו והפקר פטור מן המעשרות. ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרינן בפרקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה ע"כ. והיינו נמי טעמא דסוף פרק קמא דפאה דלאחר שנתמרחה התבואה אינו נותן משום הפקר:
ונמלך. חזר בעצתו תרגום איעצך אמלכינך. הרמב"ם:
עד שיעשר. כתב הר"ב דמכי אגבהינהו וכו'. לטעמיה אזל כמו שפסק במשנה ד מפ"ק דקדושין שכל שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה וכדמסיק במשנה ז פרק ה דב"ב. ואע"ג דסיפא דמתניתין תנן מפני שלא משך לאו דוקא אלא כלומר שלא קנאו כדין הקנייה ורוב דברים הנקנים הם במשיכה. וכהאי גוונא תירצו בתוספות בבא בתרא דף פו ע"א בדבור המתחיל אבל וכו'. ובפ' מי שמת פריך ממלוגמא דשטרי והא לא משך לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה ע"כ. וכן צריך לתרץ בסוף שביעית כמ"ש שם בסייעתא דשמיא. ועי' במ"ז פ"ה דב"ב. וז"ש הר"ש במשנתינו כבר קנה במשיכה או בהגבהה. ומעתה לא קשיא נמי על הרמב"ם שהוא פוסק בפרק ג מהלכות מכירה המקבץ עצים או פשתן וכו' שהרי אפשר להתיר האגוד ולהגביה עץ עץ וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובפ' י"א מהלכות מעשר העתיק משנתינו כצורתה משך. ובפירושו ג"כ כתב דמטלטלים אינם נקנים [בנתינת] ממון אבל עיקר זכותם במשיכה ולא קשיא דמשיכה לאו דוקא אלא שהשאילו לשון משיכה לקנייה ואפילו כי איכא בהגבהה. [*וז"ל הרמב"ם בפירוש משנה ד פרק קמא דקדושין כל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שקנה במשיכה. ועי' מ"ש שם משנה ה בשם הר"ן]:
עד שיעשר. כתב הר"ש בירושלמי ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חייב ומשני עושה אותן צבור לפניו ויקבעם לתוך פירותיו ע"כ. ותו בירושלמי ולא כן תני קובע הוא אדם מעשרותיו של חבירו לתוך פירותיו ואפילו עושה תקלה לבאים אחריו:
שאינו מחוסר. גירסת הר"ב והר"ש מעושר וכן הוא בסדר המשנה בירושלמי. ופירשו בו מחוסר שכן לא יקפיד האומר מלומר מעושר במקום מחוסר. ומצאתי לו חבר בילקוט פ' ראה [רמז תתצ"ג] עשר תעשר שלא תתחסר. ואין תימה כי העי"ן והחי"ת ממוצא הגרון והשי"ן והסמ"ך ממוצא השינים. וזה שהוסיפו תיבת שלא. לפי שאחרי שדרשו כאילו כתב עשר תתחסר הוקשה שאי אפשר לומר שיצוה הש"י שיעשר ועל ידי כן יתחסר אלא שהוא כאילו כתוב עשר או תתחסר ואתיא כמ"ד דלא בעינן או לחלק דממילא משמע וכדאיתא פרק ח' דב"מ דף צד. וז"ש עשר שלא תתחסר היינו כפי הענין אבל הדרשא תדרש עשר תתחסר כלומר עשר או תתחסר:
היה עומד ולוקח. כתב הר"ב ולא נטלם וכו'. פירש הרמב"ם אבל היה המוכר מונה ומיחד אותם לקונה ע"כ. ודתנן לשון מותר להחזיר היינו להחזירם מן היחוד. אי נמי איידי דרישא נסיב נמי בסיפא לשון להחזיר:
טוען. פי' הר"ב משאוי. וזאת המלה בלשון הקודש טעט את בעירכם (בראשית מה) . רמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who wants to cut off leaves of vegetables in order to lighten his burden, he may not throw them down until he has [first] tithed them. One who takes vegetables from the market [with the intention of buying them], and then decides to put them back, he should not put them back until he has [first] tithed them, for nothing is missing [after they are tithed] except for their quantity. But if he was standing [there and deciding what to] buy and then saw another load of better quality, he may put them back [untithed], since he had not yet drawn them into his possession.משנה ג
הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן, וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ, לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבֵדוּ, פָּטוּר. כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי, לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּוַדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ:
ברטנורה
לא יצניע עד שיעשר. דאסור להוציא מידו דבר שאינו מתוקן:שלא יאבדו. ולא נתכוין לזכות בהן:שאין אדם רשאי למכרו דמאי. כגון במדה דקה דאמרינן בפירקין דלעיל:לא ישלח לחבירו דמאי. בדקה, אבל שולח לו בגסה כיון שרשאי למוכרו בגסה:רבי יוסי מתיר. לשלוח לחברו ודאי אפילו בדקה, ובלבד שיודיעו. ומודה רבי יוסי שבדמאי אסור בדקה. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
המוצא פירות בדרך. ונקבעו למעשר. דומיא דפירש הר"ב במתניתין דלעיל ובהכי אוקמה הרמב"ם למתניתין דהכא כמו שנראין דבריו בפי"א מהל' מעשר. ועיין בפרק ב דמסכת מכשירין:
ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר. וכ"ש אם יאכלם בעצמו שלא יאכל עד שיעשר. דהא בהוקבעו למעשר עסקינן כמ"ש אלא קמ"ל דאף להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אסור וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר נטלן לאכלן ונמלך להצניע לא ישהה אותן עד שיעשר כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ואם מתחלה נטלן שלא יאבדו הרי זה מותר להשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן יעשר אותן דמאי ע"כ:
להצניע. ל' הרמב"ם לשמור ולגנוז וזאת המלה מצויה בלשון הקדש יהצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳):
שלא יאבדו. פי' הר"ב ולא נתכוין לזכות בהן. עי' מ"ש במשנה ג פרק ג דב"ק:
רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו. לשון הרמב"ם ר"ל כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר"י שמא אם נתיר לו זה ישלח לו ולא יודיענו ע"כ. ומדבריו למדנו טעם למ"ש הר"ב והר"ש מהירושלמי דמודה רבי יוסי שבדמאי אסור דמשום שהוא דמאי מודה רבי יוסי שיש לחוש שמא לא יודיענו. ועי' פ"ה מ"ח:
יכין
מלכת שלמה
3.
If one finds produce on the road and picks it up in order to eat it, and then decides to hide it, he may not hide it unless he has [first] tithed it. But if from the outset he picked it up only in order to guard it against being destroyed, he is exempt [from tithing it]. Any produce which one may not sell [in the condition of] demai, he may not send it [as a gift] to his friend [in the condition of] demai. Rabbi Yose permits [one to send as a gift produce] that is certainly untithed, on condition that he makes the matter known to the recipient.משנה ד
הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. לְטוֹחֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּמַאי. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, כְּפֵרוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, דְּמָאי:
ברטנורה
לטוחן כותי. לכותי שטוחן התבואה:הרי הן בחזקתן. דלא חשידי שמא החליפו אלו המתוקנים באחרים שאינן מתוקנין:לטוחן עובד כוכבים דמאי. דעובד כוכבים חשוד להחליף ולבתר דאשכחו יונה בראש הר גריזים לכותים שהיו עובדים אותה, כותי הרי הוא כעובד כוכבים:אצל העובד כוכבים כפירותיו. ופירות של עובד כוכבים פטורים מן המעשר. ורישא מפני שדרך בני אדם להוליך קופות רבות של חטים ולהניחן אצל הטוחן חיישינן שמא נתחלפה קופה זו בקופות אחרות של ישראל שהן דמאי, אבל פירות ליכא למימר שמא החליפן בפירות של ישראל אלא שמא החליפן העובד כוכבים בפירותיו לפיכך הרי הן כפירותיו של עובד כוכבים. ורבי שמעון סבר דאף בפירות חיישינן שמא נתחלפו בבית העובד כוכבים בפירות של ישראל אחר, שכשם שישראל זה הפקיד פירותיו ביד העובד כוכבים כך יש לחוש שמא ישראל אחר מן החשודים על המעשרות הפקיד גם כן בידו ונתחלפו אלו באלו. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
למעשרות ולשביעית. לא הוי זו ואצ"ל זו דהא דתנן בסוף פרקין. דשביעית חמירא להו. באתרא דר' יהודה הוי הכי כדאי' בש"ס פ"ד דבכורות [דף ל. ובגיטין נד.] ושם במשנה דסוף הפרק דשקולים הם. והיינו בכל מקום חוץ ממקומו של ר' יהודה:
כפירותיו. כתב הר"ב והרמב"ם ופירות של עובד כוכבים פטורים. ומוקי לה בחיבורו סוף פי"א מה' מעשר במפקיד חולין מתוקנים. וז"ש הר"ב ברישא שמא החליפו אלו המתוקנים:
יכין
מלכת שלמה
4.
One who takes his wheat to a Samaritan miller or to an am haaretz miller, [the wheat when ground] retains its former status in respect of tithes and the law of seventh year produce. [But if he carried it] to a Gentile miller, [the wheat when ground has the status of] demai. One who deposited his produce with a Samaritan or am haaretz, [the produce] retains its former status in respect of tithes and the law of seventh year produce. [But if he left it] with a Gentile, it is like the produce of the Gentile. Rabbi Shimon says: [it becomes] demai.משנה ה
הַנּוֹתֵן לְפֻנְדָּקִית, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה לַחֲלֹף. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אָנוּ אַחֲרָאִין לָרַמָּאִין, אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה בִּלְבָד:
ברטנורה
פונדקית. שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה:מעשר את שהוא נותן לה. דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:ואת שהוא נוטל ממנה. דאע״ג דעם הארץ אינו חשוד להחליף כדאמרן לעיל, הפונדקית חשודה להחליף שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה לחבר ואומרת בלבה ראוי שאאכיל משלי שהוא חם ויפה לחבר ואני אטול את שלו הקר והגרוע:אין אנו אחראין לרמאים. כלומר אין אחריות הרמאים עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר. לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין לחבר מזה כלום ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל בלבד. ור׳ יוסי סבר דלגזול היא מתכונת, ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
מעשר את שהוא נותן לה. כתב הר"ב דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ירושלמי. וצ"ע אמאי לא תנן הכי לעיל בטוחן עובד כוכבים שנחשד להחליף בקופות אחרות של ישראל ונמצא שישראל אחר שהחליף בישלו ויבא לידו פירותיו של החבר בלתי מתוקנים. ואפשר דהואיל ויד עובד כוכבים באמצע והחבר אינו מוציא מידו ליד ישראל לא הוי בכלל אין החבר מוציא מתחת ידו וכו':
אין אנו אחראין לרמאים. וכתב הר"ב ורבי יוסי סובר דלגזול היא מתכוונת. וכן כתב הר"ש. וכלומר דבהא פליגי רבי יוסי ורבנן דרבנן סברי דלטובה מתכוונת כמו שכתב הר"ב בפי' דת"ק. אבל אי ידעינן דמכוונת לגזול בזה אין אנו אחראין אף לרבנן. והכי קאמר רבי יוסי אין אנו אחראין ובזה אתם מודים. ואני אומר שזו הפונדקית גם בכלל הרמאים היא שכוונתה לגזול. ובזה מתיישב קושית התוס' בפרק קמא דחולין דף ו שהקשו על פירוש רש"י בדברי תנא קמא דלטובה מתכוונת. והאמר ר' יוסי לתנא קמא אין אנו אחראין לרמאים והביאה הר"ש ובמה שכתבתי הותרה הקושיא. וניחא לפי זה דאף תנא קמא סבירא ליה דאין אנו אחראין לרמאים דהא אשכחן הכי לרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו דריש פ"ה ממסכת מעשר שני דסבירא ליה הלעיטהו לרשע וימות ואין אנו חוששין שמא יאכל דבר איסור. והלכה כמותו כדאיתא בגמרא פרק מרובה (בבא קמא דף סט.) וכן פסק הרמב"ם בפרק ט מהלכות מעשר שני. אבל בירושלמי דמעשר שני ודפרקין רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל שניהן אמרו דבר אחד וכו' מסתברא ר' יוסי יודי לרבן שמעון בן גמליאל וכו'. ורבן שמעון בן גמליאל לא יודי לרבי יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. ע"כ. משמע כדעת התוספות דלתנא קמא אע"ג דרמאי הוא סבירא ליה דאחראין אנן לרמאין. ורש"י והר"ב פירשו כגמרין דלעיל. וכתב עוד הר"ש דלא דמי הכא לעלי ירק דלעיל (במשנה ב דלא ישליך עד שיעשר) דהנוטלן אינו נוטלן בגזל דאפקורי מפקרי להו:
יכין
מלכת שלמה
5.
One who gives [produce] to an innkeeper [to prepare it for food], he must tithe what he gives to her and what he takes back from her, because she is suspected of exchanging it [with her own produce]. Rabbi Yose said: we are not responsible for deceivers. Rather, he must tithe only that which he takes from her.משנה ו
הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, רוֹצָה הִיא בְתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית, שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית:
ברטנורה
המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל:אמר רבי יהודה. בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתיה דר׳ יהודה היא. והכי קאמר מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל דברי ר׳ יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה וכו׳:בנותן לחמותו שביעית. בנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית:שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית. דחמירא להו שביעית ואפילו אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
לחלוף את המתקלקל. וגבי פונדקית לא תני המתקלקל. היינו כדמפרש רש"י בפרק קמא דחולין לפי שאכסנאי תמיד סומך על הפונדקית לפיכך חוששת ביותר:
אמר רבי יהודה וכו'. כתב הר"ב בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתא דר' יהודה היא והכי קאמר וכו'. ותו התם ורבנן אמרי הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתני הנותן לשכנתו פת לאפות לו או תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות. ומזה אני תמה על הר"ב שפסק כר' יהודה ונמשך אחר הרמב"ם בפירושו שכתב והלכה כר' יהודה בשני המאמרים שחכמים מודים לו. והרי התבאר בש"ס שחכמים חולקים עליו. [*וכוותייהו סתם לן התנא בסוף פרק ד' דבכורות]. ובחבורו פרק י"א מהלכות מעשר חזר בו ופסק כהנך רבנן.
שאינה חשודה וכו'. עיין מ"ש במשנה ד' בסייעתא דשמיא:
יכין
מלכת שלמה