First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם. עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה, זֶה הַיְסוֹד. נִמְצָא שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים. עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה. זֶה הַסּוֹבֵב. נִמְצָא עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה. מְקוֹם הַקְּרָנוֹת אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצָא עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ. מְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים עַל שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים, כּוֹנֵס וְעוֹלֶה בְּמִדָּה זוֹ, עַד שֶׁנִּמְצָא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה עֶשְׂרִים עַל עֶשְׂרִים. וּכְשֶׁעָלוּ בְנֵי הַגּוֹלָה, הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַדָּרוֹם וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב, כְּמִין גַּמָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מג), וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ. יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שם) אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו, מְלַמֵּד שֶׁמִּן הָאֶמְצַע הוּא מוֹדֵד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְחוּט שֶׁל סִקְרָא חוֹגְרוֹ בָאֶמְצַע, לְהַבְדִּיל בֵּין הַדָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לַדָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים. וְהַיְסוֹד הָיָה מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָל הַצָּפוֹן וְעַל פְּנֵי כָל הַמַּעֲרָב, וְאוֹכֵל בַּדָּרוֹם אַמָּה אַחַת, וּבַמִּזְרָח אַמָּה אֶחָת:
ברטנורה
המזבח היה שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים אמה. היה מביא דפוס מרובע עשוי מארבע קרשים, כל קרש ארכו שלשים ושתים אמות, ורוחב הקרש אמה והוא גבהו של הדפוס, וממלאו אבנים וסיד וזפת ועופרת מהותך והוא נעשה מקשה אחת של שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים אמה גבוה אמה. וזהו יסוד:עלה אמה וכנס אמה. אחר שעלה היסוד לגובה אמה מביא דפוס אחר שאורך כל קרש שלשים אמה ורוחב הקרש דהיינו גבהו של דפוס זה חמש אמות, ונתנו על היסוד, וממלאו אבנים וסיד וזפת ועופרת כראשון, ונדבק ביסוד ונעשה מקשה אחת של שלשים אמה על שלשים אמה עומד על היסוד. וזה נקרא סובב. והוא גבוה מן היסוד חמש אמות. והיינו כנס אמה, שהוא מתקצר מן היסוד אמה לכל רוח. וחוזר ומביא דפוס שלישי שהוא עשרים ושמונה אמה על עשרים ושמונה אמה, גבוה שלש אמות, ונותנו על הסובב, וממלאו כראשון, וזהו מקום המערכה שהוא ראשו של מזבח. נמצא היסוד בולט ויוצא מן הסובב אמה לכל צד, והסובב בולט מן מקום מערכה אמה לכל צד. ואח״כ מביא דפוס אמה על אמה גבוה אמה ונותנו על זוית המזבח וממלאו, והוא קרן המזבח. וכן לארבע זויות:מקום הלוך רגלי הכהנים. שלא יהיו הכהנים צריכים להלך בין הקרנות, אלא מניחין אמה פנוי ממקום הקרנות ולפנים להלוך רגלי הכהנים:מתחילה. בימי שלמה:לא היה אלא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה. וכונס ועולה של יסוד וסובב ומקום הקרנות ומקום הלוך רגלי הכהנים עד שנשאר מקום המערכה עשרים על עשרים:וכשעלו בני הגולה והוסיפו ד׳ אמות וכו׳ נמצא יסודו שלשים ושתים על שלשים ושתים, ומקום מערכתו עשרים וארבע על עשרים וארבע:ארבע אמות מן הדרום וארבע אמות מן המערב. גרסינן. והכי מייתי לה בזבחים פרק קדשי קדשים:כמין גמא. גימל יונית שהוא כמין נו״ן הפוכה שלנו. והתם מפרש דמשום שיתין דהיינו הנקבים שיורדין בהן הנסכים, הוסיפו למשוך המזבח לדרום ולמערב. דמעיקרא בימי שלמה, דרשו, מזבח אדמה, אטום כאדמה שלא יהא חלול, וכשהיו מנסכים על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית היו הנסכים יורדין מן המזבח לרצפה ושותתים לבור שהיה כרוי שם אצל קרן דרומית מערבית סמוך למזבח, ולא היה בתוך המזבח. ובני הגולה הוסיפו בבנין המזבח עד שהיה אותו בור קלוט לתוך המזבח, ופתחו נקבים לראש המזבח כנגדו לירד שם הנסכים. שהם היו אומרים שתיה כאכילה, מה אכילה מתעכלת במזבח, דהיינו הקרבנות שנשרפים על גבי מזבח, אף שתיה דהיינו נסכים תבלע במזבח. וקרא דמזבח אדמה, דרשי ליה שיהא מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי כיפים ולא על גבי מחילות:שנאמר והאריאל. מקרא הוא ביחזקאל (מ״ג) שהיה מתנבא על מדת בית שני ושלעתיד לבא:והאריאל שתים עשרה. מדות מקום המערכה קאמר שתים עשרה:אל ארבעת רבעיו. מלמד שמאמצעיתו מודד שתים עשרה אמה לכל רוח, והיינו עשרים וארבע על עשרים וארבע:וחוט הסיקרא חוגרו באמצע. חוט אדום היה עשוי סביב למזבח באמצעו לסוף חמש אמות של גובהו, דהיינו אמה אחת למטה מעליונו של סובב:להבדיל בין דמים העליונים. חטאת בהמה ועולת העוף שדמן נזרק למעלה מחוט הסיקרא:לדמים התחתונים. לכל שאר קרבנות שזריקת דמן למטה מן החוט:ואוכל בדרום אמה אחת כו׳ המזבח כולו היה בחלקו של בנימין, חוץ מאמה אחת על פני אורך הדרום ואמה אחת על פני אורך המזרח שהיה תופס מחלקו של יהודה, אלא שלא היתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח, שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בתוך אמה לקרן, וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום, שכשמגיע לקרן דרומית מערבית היתה כלה סמוך לקרן אמה. ונמצאו שלש קרנות המזבח בחלקו של בנימין, וקרן דרומית מזרחית בלבד היתה בחלקו של יהודה. ולפי שבירך יעקב את בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד (בראשית מ״ט:כ״ז) ומתרגמינן ובאחסנתיה יתבני מקדשא, דבר המקודש לדמים לא יהא אלא בחלקו של בנימין, לפיכך לא עשו יסוד למזבח בקרן דרומית מזרחית, לפי שלא היתה בחלקו של טורף, ולא היו דמים ניתנים למטה באותו קרן. וכשהיו עושים דפוס מרובע ליסוד למלאותו אבנים וסיד וזפת ועופרת כדאמרן, היו משימים עץ או כל דבר באותו זוית של דרומית מזרחית, כדי שלא תתמלא הזוית ההיא, ואח״כ שומטין העץ ונשאר אותו קרן פנוי בלי יסוד. ומפני זה נקרא החלק האמצעי של מזבח סובב, לפי שהוא מקיף וסובב את כל הקרנות, משא״כ ביסוד:
תוסופות יום טוב
המזבח היה ל"ב על ל"ב. למאי דמפרש הר"ב בסוף המשנה שלא היה קרן בנוי כלל במזרח ודרום. כי אם באמה מכאן ואמה מכאן. מפרשינן בגמ' פ"ה דזבחים (דף נ"ד). דכי תנן הכא ל"ב על ל"ב. היינו מן הצד. פירש"י מצד צפון [ומערב] היה ל"ב ולא בד' רבעיו. דמזרח ודרום לא היה אלא ל"א על ל"א:
עלה אמה כו'. פי' הר"ב מביא דפוס כו' וממלאו אבנים כו'. בפ"ה דזבחים דף נ"ד. ובמכילתא דריש ואם מזבח אבנים אינו רשות אלא חובה. ודכתיב מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה. כדכתב הר"ב לקמן:
נמצא ל' על ל'. במס' כלים פי"ז מ"י תנן דכל אמות בת ו' טפחים חוץ מהקרן והסובב והיסוד. ויש שני פירושים לרש"י גובה היסוד בבת ה'. ולא הכניסה. ולהרמב"ם אף כניסת היסוד בבת ה'. ולפיכך כתב בפירושו גם בחבורו פ"ב מהל' ב"ה נמצא רחב ל' אמה ושני טפחים על ל' אמה ושני טפחים. ומסיים בפירושו דמתני' לא חשיב ליה כיון דלא הוי אמה מהגמ' פי"א דמנחות דף צ"ז:
נמצא עשרים ושמונה כו'. הכא לכ"ע לאו דוקא דהא כניסת הסובב לכ"ע באמה בת ה' טפחים. אלא דלהרמב"ם מוסיף כאן ד"ט. ב' מפני כניסת היסוד שאינה רק בבת ה'. וב' מפני כניסת הסובב שהיא ג"כ רק בבת ה'. אבל לרש"י. אין אנו צריכין להוסיף בכאן רק ב' טפחים מפני כניסת הסובב בלבד:
מקום הקרנות כו'. לשון הר"ב וחוזר ומביא דפוס כו'. כתב הרר"ש עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היתה שם כניסה לא קחשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. ע"כ. ופי' הכ"מ כלומר דאמרי' בפרק קדשי קדשים לר' יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו [בשל משה] והיינו משפת סובב ולמעלה והיינו מקום הקרנות. וכתב עוד הכ"מ וז"ל ובסמ"ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זה סובב עלה ג' וכנס אמה זה מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה. הרי י' אמות גובה המזבח. ע"כ. ומדת הגובה בבת ה'. לכ"ע. והרוחב לרש"י אף [הוא] בבת ה'. ולהרמב"ם בבת ו':
נמצא כ"ד על כ"ד. הרמב"ם בחבורו כתב כ"ד אמה וד' טפחים על כ"ד אמה וד' טפחים. והראב"ד כתב עליו אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח ע"כ. ובאמת שגם בפירושו לא כתב אלו הד' טפחים אבל נראה שבחבורו חזר בו. לפי שהקרן נקרא כן על שם שהוא עומד בזויות. ולפיכך ראוי לומר שהוא עומד ממש על הזויות:
וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו. והכתיב (ד"ה א' כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אמר רב יוסף קרא אשכח ודרוש (שם כ"ב) ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל. כי בית מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה. פירש"י קרא אשכח ודרוש. שנאמר לדוד ששים אמה במקום המזבח. ושלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו והוסיפו עליו לפי הצורך להם. ולששים אמה לא הוצרכו. מה בית ששים אמה. כדכתיב (מלכים א ו׳:ב׳) ששים אמה ארכו אף המזבח עד ששים אמה ראוי לו ומקודש המקום אם ירצו. ע"כ. גמ' [ורש"י] פ"ו דזבחים דף ס"ב. ומש הר"ב ופתחו נקבים לראש המזבח כנגדו לירד שם הנסכים כו' לאו למימרא שאחר שנבנה פתחו. דהוה פגימה ופוסלת כדלקמן משנה ד'. אלא שהיו מתחלה בשעת הבנין מניחין שם במקום הנקבים דברים המונעים הבנין ויכולים ללקחו משם אחר שנתיבש ונתקשה. כמו שפי' הר"ב לקמן ביסוד דמזרח ודרום. ומ"ש הר"ב ולא על גבי מחילות. ובור של שיתין לא היה חשוב מחילה. כיון דהוה צורך מזבח. תוס' שם:
ארבע אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב. וא"ת מסתמא לא היה בבית ראשון יסוד לקרן דרומית מזרחית לפי שלא היה בחלקו של טורף ואם בבית שני הוסיפו בדרום. א"כ בנו בחלקו של יהודה. תירצו התוס' פ"ו דזבחים דף ס"א דבבית ראשון היה להן יסוד לדרום. שהיה משוך בחלקו של טורף. חוץ מרוח מזרחית שלא נשתנה שהיה בלא יסוד [על] חלקו של יהודה כמו בבית שני וקראי דממעטי בפרק איזהו מקומן [ועיין בסוף מתני' בפי' הר"ב] קרן שאין לה יסוד. משום בית שני נאמרו. א"נ אף בבית ראשון לא חשיב קרן דרומית קרן. כיון דלא ה"ל יסוד משני צדדים כגון בצד מזרח. א"נ לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית שני לא היו נותנין דמים בו. כמו במזבח של משה לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית עולמים ע"כ:
[*כמין גמא. פי' הר"ב כמין נו"ן הפוכה שלנו. ור"ל בכתב משיט"א שאין לה אלא שני צדדים כזה ? ואם נהפכה תהיה כזה ? והוא דומה ממש לאלו שני הצדדים הנוספים. שכן הדרום הוא במזבח לשמאל האדם ההולך משער המזרח אל המזבח. אך ראיתי בכתב יוני המרובע שהגימ"ל דהיינו הגמא כדפירש הר"ב. הוא בזו הצורה כזה ? הנה יהיה דומה במזבח בערך ההולך מהאולם אל המזבח ומה שהר"ב בפרק קמא דפסחים משנה א'. לא כתב הפוכה כמו שכתב כאן. היינו טעמא. דהתם מפרש לענין זקיפה ושכיבה. ועיין ספי"ד דכלים:
שנאמר והאריאל. כתב הר"ב מקרא הוא ביחזקאל שהיה מתנבא על מדת בית שני כו'. עיין בפתיחה שכתבתי לתחלת מסכתא זו]:
וחוט של סיקרא חוגרתו באמצע כו'. מנה"מ אמר רב אחא בר רב קטינא שנאמר (שמות כ"ז) והיתה הרשת עד חצי המזבח התורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התתתונים. פ"ה דזבחים דף נ"ג:
באמצע. לשון הר"ב לסוף ה' אמות של גובהו. דהיינו אמה אחת למטה מעליונו של סובב. שאע"פ שגובה היסוד באמה בת ה' הרי גובה הקרן ג"כ באמה בת ה'. כמו ששנינו בפי"ז דכלים והרמב"ם בחבורו כתב באמצע המזבח כששה טפחים מסוף הסובב ולמטה דייק לכתוב כששה. ולא בששה. משום הא דאמרינן בפ"ב דבכורות דף י"ז דא"א לצמצם והיה מרחיב החוט מכאן ומכאן. כך נ"ל:
ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת. כתב הר"ב לפי שבירך יעקב כו' ומתרגמינן ובאחסנתיה יתבני מקדשא דבר המקודש לדמים וכו'. עמ"ש על זה במ"ד פ"ה דזבחים. גם עיין במ"ד פי"ב דנגעים מ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
המזבח וכו'. פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ד) פריך מינה לרב דאמר דלא היה יסוד למזבח בקרן דרומית מזרחית דהכא קתני שהיה מרובע ל"ב על ל"ב ומשני דלאו ארבעת רבעיו קא חשיב הכא אלא מצד צפון היה ל"ב ומצד מערב ל"ב אבל מזרח ודרום לא היה אלא ל"א על ל"א דקרן דרומית מזרחית חסרה לה אמה לדרום ואמה למזרח ע"כ. ואיתה נמי בפ' שתי הלהם דף צ"ז. וביד פ' שני דהלכות בית הבחירה מסימן ה' עד סימן ט"ו כוליה מתני' עד סוף סימן ג':
עלה אמה וכו' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ה.) בפי' רעז"ל דבור המתחיל עלה אמה נראה שצריך להיות עלה חמש וכנס וכו':
עלה אמה וכנס אמה וכו' עלה חמש וכנס אמה. הכניסות שנה במשנה אבל עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קחשיב כו' [עי' בתוי"ט ד"ה מקום הקרנות] וגם תוס' ז"ל שס פ' לולב וערבה כתבו על רש"י ז"ל דמ"מ מוחק בחנם גירסת הספרים שכתוב בכל הספרים עלה שלש וכנס אמה וזה מקום הקרנות כלומר דבאותה כניסה היו הקרנות בנויות והשתא הוי ממש דומיא דאחריני עלה אמה וכנס אמה זה מקום קרנות מקום כניסה הוא מקום קרנות ע"כ. [הגה"ה צ"ע אם יש שום טעותן. והרמב"ם ז"ל פירש במתני' וז"ל לא זכר גובה המזבח כולו לפי שהיא מפורסם שלא נשתנה לא הוסיף ולא גרע אמרו מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה כולם עשר אמות גובה והא דכתיב שלש אמות קומתו משפת מערכה ולמעלה וכבר נתבאר שגבהו עשר אמות אמה יסוד וחמש אמות סובב ושלש אמות מקום המערכה ואמה קרנותיו לפי שכל קרן הוא אמה על רום אמה ע"כ. ועיין במ"ש לקמן פ"ד סוף סימן ו']:
נמצא שלשים על שלשים. לאו דוקא דשלשים אמה ושני טפחים על ל"ב אמה ושני טפחים הוו וכן ג"כ נמצא כ"ח על כ"ח לאו דוקא דכ"ח אמות וד' טפחים על כ"ח אמות וד' טפחים הוו כדאמרינן במנחות בפ' שתי הלחם אלא שהוא לא מנה הטפחים שהוא פחות מאמה דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה גם זה קיצור מפירוש הרמב"ם ז"ל. תלוי במ"ש במשנה ר"מ אומר כל המדות היו בינוניות חוץ ממזבח וכו' דפי"ז דכלים ומבואר בארך בפי' הרמב"ם ז"ל למתני' ע"ש:
וכשעלו בני הגולה. זבחים פ' קדשי קדשים (זבחים דף ס"א) וכתבו שם תוס' ז"ל ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כך גירסת הקונטרס וקשה לר"ת דא"כ היה המזבח אמה מערכה בחלקו של יהודה דמסתמא בבית ראשון לא היה יסוד לקרן דרומית מזרחית [כו' עי' בתוס' יו"ט] וביד פ"ח דהלכות בית הבחירה סי' ד':
כמין גמא גימל יונית שהיא כמין נון הפוכה שלנו עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט בזבחים פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ג.) ושם פ' קדשי קדשים פי' רש"י ז"ל גימל יונית עשוי כמין כאף פשוטה שלנו וכדמפרש מן הדרום ומן המערב ע"כ ואפשר דנון הפוכה היא כאף פשוטה:
כשהוא אומר אל ארבעת וכו' כצ"ל. ואיתא ברייתא בפ' קדשי קדשים (זבחים דף נ"ט:)
וחוט של סקרא חוגרו. בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ג) ובפ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ז) ובפ' שני דבכורות דף י"ז. וביד בפרק שני דהלכות בית הבחירה סימן ט' כתוב וחוט של סקרא היה חגור באמצע המזבח כששה טפחים מסוף הסובב ולמטה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים ע"כ:
והיסוד היה מהלך וכו'. שם פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ד) ומצאתי מוגה היסוד היה הולך. והתם גרסינן מאי לא היה לה יסוד רב אמר בבנין לוי אמר בדמים דיסוד היה מהלך על פני כל המזבח אבל לא היו נותנין דמים בחלקו של יהודה לוי מתרגם באחסנתיה יתבני מקדשא מקום המקודש לדמים ורב מתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא דבנינא גופיה משמע ע"כ ובזה ק"ק לע"ד לפי' רעז"ל שתפס לפרש כרב וכתרגום לוי וכבר כתב קושיא זו התוספת יום טוב בפרק איזהו מקומן בסימן ד'. ועיין במ"ש לקמן פ' בתרא:
ואוכל בדרום וכו'. לשון רעז"ל עד ואמה אחת על פני ארך הצפון צריך למחוק מלת הצפון ולכתוב במקומה המזרח. עוד בפירוש רעז"ל למלאתו מאבנים וסיד וכו' כצ"ל:
1.
The altar was thirty-two cubits by thirty-two. It rose a cubit and went in a cubit, and this formed the foundation, leaving thirty cubits by thirty. It then rose five cubits and went in one cubit, and this formed the surround, leaving twenty-eight cubits by twenty-eight. The horns extended a cubit in each direction, thus leaving twenty-six by twenty-six. A cubit on every side was allowed for the priests to go round, thus leaving twenty-four by twenty-four as the place for the wood pile [for the altar fire]. Rabbi Yose said: Originally, the complete area [occupied by the altar] was only twenty-eight cubits by twenty-eight, and it rose with the dimensions mentioned until the space left for the altar pile was only twenty by twenty. When, however, the children of the exile returned, they added four cubits on the north, and four on the west like a gamma, since it is said: “Now the hearth shall be twelve cubits long by twelve broad, square” (Ezekiel 43:16). Is it possible that it was only twelve cubits by twelve? When it says, “With four equal sides” (ibid), this shows that he was measuring from the middle, twelve cubits in every direction. A line of red paint ran round it in the middle to divide between the upper and the lower blood. The foundation ran the whole length of the north and of the west sides, and it took up one cubit on the south and one on the east.משנה ב
וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים, כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, שֶׁהַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי וְעַל יְסוֹד דְּרוֹמִי, יוֹרְדִין בָּהֶן וּמִתְעָרְבִין בָּאַמָּה, וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן:
ברטנורה
ובקרן מערבית דרומית. למטה באמה של יסוד היו שני נקבים:שהדמים הניתנים על יסוד מערבי. כגון שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שלאחר כל המתנות היה שופך שיירי הדם על יסוד מערבי:ועל יסוד דרומי. שיירי הדם של חיצוניות:יורדין. דרך אותן נקבים, ומתערבים באמת המים שבעזרה, ומשם יוצאין לנחל קדרון. ובעלי גנות היו קונים אותן מן הגזברים לזבל בהן את הקרקע:
תוסופות יום טוב
ועל יסוד דרומי. פי' הר"ב שירי הדם של חיצונות. לכאורה חטאות חיצונות קאמר דהא בחטאות מיירי לעיל. וכן לשונו בהדיא בפי' מ"ב פ"ו דזבחים. ושם כתבתי דלאו דוקא:
ויוצאין לנחל קדרון. כתב הר"ב ובעלי גנות היו קונים אותן מן הגזברים כו'. כדתנן במ"ו פ"ה דיומא. וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
ובקרן מערבית דרומית. תוס' ז"ל שם פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ד:)
ומתערבין באמה. פי' של דרומי ושל מערבי:
2.
At the southwestern corner [of the foundation] there were two openings like two small nostrils through which the blood which was poured on the western side of the foundation and on the southern side flowed down till the two streams became mingled in the channel, through which they made their way out to the Kidron wadi.משנה ג
לְמַטָּה בָרִצְפָה בְּאוֹתָהּ הַקֶּרֶן, מָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ, שֶׁבּוֹ יוֹרְדִין לַשִּׁית וּמְנַקִּין אוֹתוֹ. וְכֶבֶשׁ הָיָה לִדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל רֹחַב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וּרְבוּבָה הָיְתָה לוֹ בְּמַעֲרָבוֹ, שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִים פְּסוּלֵי חַטַּאת הָעוֹף:
ברטנורה
באותו הקרן. של מערבית דרומית:שבו יורדין לשית. לחלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים:וכבש היה, לדרומו של מזבח. כמין גשר משופע ועשוי מדרון שבו עולין ויורדין מן המזבח. שלא היה אפשר לעלות לו במעלות משום שנאמר (שמות כ׳:כ״ג) ולא תעלה במעלות על מזבחי:ורבובה. כמין חלון חלול. ואמה על אמה היה, ובכבש עצמו למערבו היה עומד:רבובה. כמו נבובה, לשון נבוב לחות:נותנים פסולי חטאת העוף. שיהיו שם עד שיבואו לידי נותר ואח״כ יצאו לבית השריפה:
תוסופות יום טוב
לשית. עיין מ"ש במ"ג פ"ג דמעילה:
וכבש היה לדרומו של מזבח. דתניא ר' יהודה אומר ומעלותיהו פנות קדים (יחזקאל מ״ג:י״ז) כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. כדילפינן מים של שלמה. כמ"ש כבר במ"ה פ"ד דיומא. וקאמר קרא [שתעמיד] כבש מעלותיו ברוח הראויה לפנות הימנה למזרח ותהא אותה הפנייה לימין ואין לך רוח ראויה לכך אלא דרום. פ"ו דזבחים דף ס"ב:
שלשים ושתים. עיין בפרק בתרא מ"ב ומ"ש שם בס"ד:
[*רבוכה. כתב הר"ב כמין חלון חלול כו'. לא שהיה חלול שיהיה נקוב והולך עד מעבר השני של הכבש וכמו המפולש. אלא שהיה כמו החלונות ששנינו במ"ג פ"ה דתמיד. וע"ש. כי למה יהיה הצורך לעשות החלול מפולש שיהיה אז ארכו כרחב הכבש שהוא ט"ז אמה. דא"א שכ"כ עופות יהיו נפסלים ביום א' עד שיצטרך למקום גדול כזה שיכילם. וגם יהיה טורח רב להוציאם. אחר שיהיו מונחים ביותר מכדי הושטת הזרוע ויצטרך לכלי [ולישנא דהיתה לו במערבו דייקא שלא היתה נראית כי אם במערבו] והקרוב אלי שלפיכך נשתנה הרי"ש במקום הנו"ן. כמ"ש הר"ב. לפי שלא היה נבוב ממש. וגם עכשיו הוא מורכב משם ארובה ומשם נבוב. ואע"פ שגם הארובה מפולשת מעבר לעבר מ"מ אינה בכותל אלא בתקרה. כמ"ש הר"ב ברפ"ה דביצה. ומורה ההרכבה שאינו ממש כנבוב שבכותל ולענין המפולש. שהרי לא יתדמה לארובה ממש ג"כ]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
למטה ברצפה וכו' עיין במה שכתב על משנה זו רש"ל ז"ל בס"פ תמיד נשחט:
מקום היה שם אמה וכו' תוס' פ' קדשי קדשים (זבחים דף ס"א:)
לשית. לשון יסוד כמו שכתבתי בשם רד"ק ז"ל בפ' הוציאו לו סוף סי' ב':
שבו יורדין לשית ומנקין אותו ק"ק לע"ד לרבנן דס"ל דשתין יורדין עד התהום מה שייך מנקין אותו דבשלמא לר"א ב"ר צדוק דס"ל דשיתין לא היו יורדים עד התהום וכדאיתה במעילה פ' ולד חטאת וכמו שכתבתיו שם סימן ג' שייך נקוי אבל לרבנן מה שייך נקוי ושמא מה שהיה נדבק בכותלי השית הוא שהיו מנקין ודוחק. ואיתה למילתיה דר"א ב"ר צדוק ג"כ בסוכה ס"פ לולב וערבה (סוכה דף מ"ט.) והילך כל לשון רש"י ז"ל אשר שם במילתיה דר"א ב"ר צדוק לול ארובה שהיא מלמעלה למטה בין כבש למזבח. שהכבש ארכו ל"ב אמה ומשפע ועולה ט' אמות עד ששוה למזבח ולא היה ראשו מחובר למזבח אלא אויר מעט מפסיק בינתים כדאמרינן במנחות ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה הא למדת אויר יש בין כבש למזבח. ואותו אויר קרוי בין כבש למזבח ולול היה באותו אויר במערבו של כבש בח' אמות מערביות של כבש שהכבש רחבו ט"ז אמות ממזרח למערב ואותו חלל הוא שהנסכים יורדים לתוכו שהם נעשים בדרומית מערבית של מזבח ומוקף ד' מחיצות עד קרקעיתו וקרקעיתו של רצפת שיש ואין היין נבלע שם וכל נסכי יין של כל השנה יורדים שם והאי תנא לית ליה שהיו שתין יורדין עד התהום ופליג אדרבנן ע"כ. והכי איתא בגמרא הכא והתם דפליג ארבנן וכדכתיבנא. ומה שכתב לול ארובה שהיא מלמעלה למטה נר' שאינו ר"ל רק שפי' לול דבכוליה תלמודא היינו ארובה שהיא למעלה בגג והכא שייך לומר שהוא ארובה שהיא מלמעלה למטה. וכן בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ו) גבי ולולין היו פתוחין בעליה כתב לול ארובה שבעליה היורדת לבית קרי לול ע"כ:
וכבש היה לדרומו של מזבח. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ב) מייתי לה תנא דכבש בדרום מקרא דכתיב ביחזקאל ומעלותהו פנות קדים כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח ומהאי קרא לא שמעי' אלא שיהו פניות של מזבח למזרח דלא תימא למערב ויהא כבש בצפון ומדאשכחן בים שעשה שלמה דקחשיב ואזיל דרך ימין מצפון למערב וממערב לדרום דכתיב שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה וכשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך שמעינן דכל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין וכבש נמי היה בדרומו של מזבח. וביד פ"א דהלכות בית הבחירה סי' י"ז:
ורבובה היתה לו במערבו ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף כצ"ל והשאר צריך למחוק אותו:
ורבובה בשני ביתין גרסינן ליה וכן הוא בערוך ופשוט הוא. ורבובה ס"א ורכובה היתה לו ול"ג מלת לו הר"ר יהוסף ז"ל: ואותה ברייתא קרובה לענין בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ד:)
3.
On the floor beneath at that corner there was a place a cubit square on which was a marble slab with a ring fixed in it, and through this they used to go down to the pit to clean it out. There was an ascent on the south side of the altar, thirty-two cubits [long] by sixteen broad. It had a square window in its western side where disqualified sin-offerings of birds were placed.משנה ד
אֶחָד אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ וְאֶחָד אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, מִבִּקְעַת בֵּית כָּרֶם. וְחוֹפְרִין לְמַטָּה מֵהַבְּתוּלָה, וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל, שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה. וּבִפְגִימָה לְכָל דָּבָר. נִפְגְּמָה אַחַת מֵהֶן, הִיא פְסוּלָה וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִים אוֹתָן פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה, אַחַת בַּפֶּסַח וְאַחַת בֶּחָג. וְהַהֵיכָל, פַּעַם אַחַת, בַּפֶּסַח. רַבִּי אוֹמֵר, כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתוֹ בְמַפָּה מִפְּנֵי הַדָּמִים. לֹא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁמָּא יִגַּע וְיִפְסֹל, שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ בַדִין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ:
ברטנורה
מבקעת בית כרם. היו מביאים אותן:מן הבתולה. קרקע שלא חפרו שם מעולם:והפגימה. פוסלת באבנים, בכל דבר. ואפילו לא נפגמו בברזל:ומלבנים אותן. בסיד, פעמים בשנה:רבי אומר כו׳ לא פליג אתנא קמא, אלא מוסיף לומר דבכל ערב שבת היו מקנחים אותן במפה מפני הדמים:לא היו סדין אותו בכפים. אמלתיה דתנא קמא מהדר, כשהיו מלבנים אותן בסיד פעמים בשנה, לא היו סדין אותן בכפות של בנאים שרגילים לסוד בו:
תוסופות יום טוב
וההיכל פעם אחת בפסח. כל הבנין גם יחד קורא היכל. עיין זה פ"ד ריש מתני' ו':
[*בכפיס ובס"א בכפים. ונ"ל שכך היתה גי' הר"ב שכתב בכפות. ואע"ג שבמקרא הכף בל' נקיבה. כבר מצאנוהו בל' המשנה בל' זכר במ"ד פ"ה דתמיד. ושם פירשתי בס"ד. והרמב"ם בפירושו כתב שנקראת כפיס. וגם בחבורו פ"א מה' בה"מ. העתיק כפיס בסמ"ך]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
אחד אבני הכבש וכו' ביד פ"א דהלכות בית הבחירה סי' י"ד:
ומביאין משם אבנים וכו' כצ"ל:
שהברזל פוסל בנגיעה אפילו לא נפגם ואם נפגם אפילו שלא בברזל אלא בעץ או באצבע נפסל והיינו דקתני אח"כ ובפגימה בכל דבר. וכתב הר"ר משה נאגר ז"ל בספר לקח טוב סוף פ' יתרו וז"ל ומ"ש עליה עליהן מיבעי ליה כדקאמר לא תבנה אתהן וכו' פי' מורי הרב י"ץ כי רמז לנו הדין שאם אבן אחת נפגמה או נגממה אחר שנבנית במזבח או בכבש אמרו ז"ל אותה האבן פסולה והשאר כשרה. ע"כ:
לא היו סדין אותם בכפים של ברזל. משמע לי קצת שהראב"ד ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל גרסי בכפיס בסמ"ך דוק בפ"א דהלכות בית הבחירה:
שמא יגע. גם ביד הלשון כך שמא יגע באבן ויפסול ומשמע שאם היה בודאי שלא יגע בכף של ברזל אלא למעלה בסיד לא היה איסור בדבר אלא משום דגזרינן דילמא אתי למינגע באבן המזבח עצמה ומשמע מלשון מתני' דנגיעת ברזל אינה פוסלת רק במזבח או בכבש אבל בשאר מקומות בית המקדש כגון העזרות והלשכות דוקא השמעת קול אסור וכדכתיב ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו אבל ליגע בהן ברזל אפילו בפנים אין בכך כלום וכמו שכתב מהרי"ק ז"ל שם פ"א ובתוספתא דב"ק פ"ז משמע דשאר מיני מתכות לא נפסלו אפילו למזבח. והובאה בילקוט פ' משפטים סימן שי"ח:
והמזבח נברא. אית דגרסי נבנה אכן בת"כ פ' קדושים פ' י"א קתני להא בשם ר"ש בן אלעזר וגם שם אני רואה הגרסא והמזבח נברא בריש. וגם הר"ר יהוסף ז"ל גריס נברא בריש והגיה אינו בדין שֶׁיִנוֹף ס"א שֶׁיוּנִף ע"כ. ובספרי פ' מסעי גרסינן דוגמא לזה עד מות הכהן הגדול ר"מ אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכ"ג מאריך ימיו של אדם אינו בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפנימי שמאריך ימיו של אדם ע"כ:
4.
The stones both of the ascent and of the altar were taken from the valley of Bet Kerem. They dug into virgin soil and brought from there whole stones on which no iron had been lifted, since iron disqualifies by mere touch, though a flaw made by anything could disqualify. If one of them received a flaw, it was disqualified, but the rest were not. They were whitewashed twice a year, once at Pesah and once at Hag, and the Sanctuary was whitewashed once a year, at Pesah. Rabbi says: they were whitewashed every Friday with a cloth on account of the blood stains. The plaster was not laid on with an iron trowel, for fear that it might touch and disqualify. Since iron was created to shorten man's days and the altar was created to prolong man's days, and it is not right therefore that that which shortens should be lifted against that which prolongs.משנה ה
וְטַבָּעוֹת הָיוּ לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַרְבָּעָה שֶׁל שֵׁשׁ שֵׁשׁ, שֶׁעֲלֵיהֶן שׁוֹחֲטִין אֶת הַקֳּדָשִׁים. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִין שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶם, וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִים הָיוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶם תּוֹלִין. וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:
ברטנורה
וטבעות היו בצפונו של מזבח. לפי שלא היו כופתים את התמיד כדתנן במסכת תמיד, התקין יוחנן כהן גדול עשרים וארבע טבעות לעשרים וארבעה משמרות כהונה, והיו קבועות ברצפה עשויות כמין קשת שהיו מכניסים בהן צואר בהמה בשעת שחיטה ונועצים ראש הטבעת בארץ. והיו לצפונו של מזבח, לפי שקדשי קדשים שחיטתן בצפון:שמונה עמודים ננסים. עמודים של אבן נמוכין:ורביעין של ארז. חתיכות מרובעות של ארז היו על העמודים:ואונקליות. כעין מזלגות אנציני״ש בלע״ז:היו קבועין. באותן רביעין של ארז, ותולין בהן הבהמה:ושלשה סדרים. של אונקליות זו למעלה מזו היו בכל חתיכת עץ, לתלות בהמה גדולה או קטנה:על שלחנות של שיש. שעליהן מדיחין הקרבים, לפי שהשיש מקרר ומצנן ושומר הבשר שלא יסריח:
תוסופות יום טוב
וטבעות היו לצפונו של מזבח. כתב הר"ב לפי שלא היו כופתים את התמיד. עמ"ש בזה רפ"ד דתמיד:
ששה סדרים של ד' ד'. ששה סדרים היו הטבעות בשורה אחת ובכל סדר ארבע טבעות שהן כ"ד. וי"א ד' סדרים היו של שש טבעות שהן נמי כ"ד. הרר"ש:
ועליו. כלומר באותו מקום. הרר"ש:
[*שמנה עמודים. עיין לקמן בד"ה על שלחנות כו':
ורביעין של ארז כו'. עמ"ש בזה במס' תמיד פ"ג מ"ה:
ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד. של הרביעין. כתב הראבי"ה וז"ל פי' (בגמ') [צ"ל בג'] הצדדין קבועים האונקליות למזרח. לצפון ולדרום אבל לא לצד מערב שלא יהפכו המפשיטים אחוריהן לקדש הקדשים. עכ"ל]:
על שלחנות של שיש שבין העמודים [*ל' הראבי"ה. פי' שבין המזבח ולעמודים. ונראה שלא היו העמודים וכן השלחנות. מסודרים זה אצל זה. ארבע שורות של ב' ב' מסודרין זה אחר זה. כזה. אלא כל דממזרח למערב עמודים ח'. שלחנות שמנה. עכ"ל] יכתב הר"ב שעליהן מדיחין הקרבים. עמ"ש בזה במ"ה פ"ג דתמיד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
וטבעות ס"א הטבעות הרי"א ז"ל:
שעליהם. פי' שעל ידיהם ששם היו מכניסין ראש הבהמה. ופי' הר"ר שמעיה ז"ל שעליהם שוחטין נותן צואר הבהמה בטבעת שיש לה שני ראשין ונועצה בקרקע והצואר תקוע שם ויכול יחיד לשוחטה:
שמונה עמודין ננסין פי' קצרים:
ורביעין של ארז על גביהן. ע"ג שני העמודים ד' קורות על ח' עמודים:
ושלשה סדרים של יתדות תקעו בכל קורה וקורה סדר אחד גבוה מחברו הנמוך לתלות בו הכבש האמצעי לתלות בו איל והגבוה לתלות בו הפר:
ומפשיטין ומנתחין ומביאין הקרביים על שולחנות של שיש שלמטה בין העמודים עכ"ל ז"ל:
על שולחנות של שיש וכו' מצאתי מוגה ושולחנות של שיש בין וכו'. וכן הגיה הרי"א ז"ל ועיין במה שכתבתי לקמן בפ' בתרא ובפ"ג דתמיד סימן ב':
5.
There were rings to the north of the altar, six rows of four each. And some say, four rows of six each. Upon them they used to slaughter the sacrificial animals. The slaughter house was to the north of the altar, and on it were eight small pillars on top of which were blocks of cedar wood, in which were fixed hooks of iron, three rows in each, upon which they would hang [the sacrifice] and they would strip its hide on tables of marble that stood between the pillars. Section one: There were twenty-four rings on the north side of the altar, either in six rows of four, or four rows of six. They would put the animal’s head in the ring to slaughter it. Section two: The mishnah describes the slaughterhouse, especially the hooks on which they would hang the meat after the sacrifice was slaughtered. It is also describes the tables upon which the meat would be washed.משנה ו
הַכִּיּוֹר הָיָה בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, וּמָשׁוּךְ כְּלַפֵּי הַדָּרוֹם. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם, רוּם מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ אַמָּה. אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ, וְאַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ. וְהָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד אַרְבַּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹנָה, אַמָּה אַמָּה וְרֹבֶד חָמֵשׁ:
ברטנורה
הכי גרסינן, רום מעלה חצי אמה ושלחה אמה, אמה אמה ורובד שלש, אמה אמה ורובד שלש, העליונה אמה אמה ורובד ארבע. ר׳ יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש. כך כתב רבי ברוך שמצא בנוסחאות ישנות מדוייקות. והכי פירושה, רום, גובה המעלה, חצי אמה. כמו שהיו כולן:ושלחה. דהיינו משך רוחב המעלה, שזהו מדרך הרגל, היה אמה. ומעלה שניה ושלישית, כל אחת היה שלחה אמה, והיינו אמה אמה דקתני:ורובד שלש. מעלה רביעית היה רחבה שלש אמות. ורובד דקתני, היינו שורה של רצפה, כמו מוקף רובדים של אבן, על הרובד הרביעי שבעזרה. לפי שהרצפה היתה רחבה בלא מעלה, ומשום הכי לא אמר שלחה שלש, אלא רובד שלש, כלומר שורת הרצפה:ואמה אמה. כלומר מעלה חמישית וששית, כל אחת היה שלחה אמה:ורובד שלש. מעלה שביעית היה רחבה שלש אמות:העליונה אמה אמה ורובד ארבע. פירוש, המעלה העליונה שהיא המעלה של שתים עשרה לאחר ארבע מעלות שהיה לכל אחת אמה, המעלה העליונה היתה רחבה ארבע אמות עד האולם. נמצאו כל המעלות תשע עשרה אמות מן הראשונה עד האולם. ושלש אמות רוחב של רצפה חלקה היה מן המזבח עד תחילת המעלות, הרי עשרים ושתים אמות בין האולם ולמזבח:ר׳ יהודה אומר העליונה רובד חמש. עד האולם. דסבר לסוף שתי אמות של מזבח מתחילות המעלות:
תוסופות יום טוב
ומשוך כלפי הדרום. שלא היה עומד באמצע בינתים אלא כבין האולם ולמזבח. הרר"ש:
[*ושלחה. פירשתי בפרק דלעיל מ"ג]:
ורובד. כתב הר"ב כמו מוקף רובדים של אבן. בפ"ק מ"ח. על הרובד הד' שבעזרה. מ"ג פ"ד דיומא. וקצ"ק דלא נקט הרישא על הרובד הרביעי שבהיכל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
הכיור היה וכו' ירושלמי פרק מצות חליצה:
בין האולם ולמזבח וכו' פ"ק דיומא. וביד פ"ח דהלכות בית הבחירה סי' ו'. בפי' רעז"ל ה"ג רום מעלה וכו'. אמר המלקט הר"ר שמעיה ז"ל נמי הכי גריס אלא שפי' בגוונא אחרינא והוא עצמו ז"ל כתב ואין הדבר מכוון לי ואף רבינו לא עמד במדה זו ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל גריס ושלחה חצי אמה ופי' מתני' בדרך אחרת תעיין שם וכן ג"כ כתב בפ' ששי דהלכות בית הבחירה סימן ד' ומהרי"ק ז"ל נראה שהסכים לגרסת רעז"ל ולפירושו דהא תנן לעיל בפ' הר הבית כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם הרי שמעלות האולם לא היו במדה זו ע"כ וקצת מן המשנה שם בפ"ד סי' ט'. וע"ש שנראה שיש לו פי' אחר במשנתנו גם עיין בספר החכם הר"ר מנחם עזריה נר"ו בסימן י"א:
6.
The laver was between the porch and the altar, a little to the south. Between the porch and the altar there were twenty-two cubits. There were twelve steps there, each step being half a cubit high and a cubit broad. There was a cubit, a cubit and a level space of three cubits, then a cubit, a cubit and a level space of three cubits, then at the top a cubit, a cubit and a level space of four cubits. Rabbi Judah says that at the top there was a cubit, a cubit and a level space of five cubits.משנה ז
פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה. וְחָמֵשׁ מַלְתְּרָאוֹת שֶׁל מִילָת הָיוּ עַל גַּבָּיו. הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַפֶּתַח אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצֵאת הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה. וְנִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים הָיָה בֵין כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה
חמש אמלתראות. קורות מצויירות ומכויירות:של מילת. של אילן שגדלים בו עפצים שקרויין מילין. כדאמרינן בגיטין [דף י״ט] חיישינן שמא במי מילין כתבו:התחתונה. הקורה התחתונה מושכבת על משקוף הפתח לרחבו של פתח שהוא רחב עשרים אמה, והקורה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה, נמצא ארכה עשרים ושתים. וקורה שניה שלמעלה הימנה עודפת על הראשונה אמה מזה ואמה מזה, נמצא ארכה עשרים וארבעה. והשלישית עשרים ושש, והרביעית עשרים ושמונה, וחמישית שלשים:ונדבך. שורה. כמו נדבכים די אבן גלל (עזרא ו׳:ד׳):בין כל אחת ואחת. חמש קורות אלו לא היו נוגעות זו בזו, אלא שורה של בנין של אבנים היתה בין זו לזו:
תוסופות יום טוב
מלתראות. של מילה. פי' הר"ב של אילן כו'. ולא הוה משום לא תטע לך אשרה כל עץ. כמ"ש במשנה ג' פ"ק דתמיד. וכן בסוף מכילתין. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעת עץ שהוא בולט. וזהו שהרמב"ם בפ"א מהל' ב"ה כתב ואין בונין בו עץ בולט כלל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
פתחו של אולם וכו' תוס' פ' הקומץ רבא דף כ"ח וירושלמי רפ"ק דעירובין. וביד פ"ד דהל' בית הבחירה סי' ח':
וחמשה מלתראות וכו' רפ"ק דעירובין וק"ק לע"ד דהיכי קאמר התם דלמא כי תניא ההיא דאמלתראות באולם תניא ע"כ. וקשה דמאי דלמא דקאמר הא ודאי גבי אולם מתנייא ושמא דה"ק גבי אולם לחוד מתנייא ולא ילפינן מינה לפתחו של היכל שהיו ג"כ על גביו אמלתראות:
של מילה של אילן שגדלים בו עפצים וכו' לשון רעז"ל אמר המלקט כן נראה שפירש הרמב"ם ז"ל בלשון ראשון וכן פי' ג"כ רש"י ז"ל שם רפ"ק דעירובין וגם בערוך בערך מל ועוד כתב בערוך והשונה של מילת טועה הוא. ופירוש אמלתראות קירות לאחיזת הקיר כגון וטור כרותות ארזים ע"כ. אבל הר"ר שמעיה ז"ל פי' ולי נראה לשון כלי מילת בציורי המעיל:
התחתונה עודפת על הפתח וכו' שם בפ' הקומץ רבא כתבו תוס' ז"ל וז"ל אכסדרא תבנית אולם אע"ג דאולם היה בו ד' מחיצות כדתנן במסכת מדות ובריש גמ' דעירובין מייתי לה פתחו של אולם גובהו מ' אמה ורחבו עשרים אמה וחמשה מלתראות של מילה היו על גביו ואכסדרא אין לה אלא שלש דפנות כדמוכח בסמוך מפני מה נברא העולם בה"א מפני שדומה לאכסדרא ועוד אמרינן בפ' לא יחפור עולם לאכסדרא הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת מ"מ מחמת שפתח האולם רחב וגבוה מאד ולא היו לו דלתות דומה לאכסדרא שנראה כפרוץ בצד אחד ע"כ. ועיין בבית יוסף יורה דעה סוף סימן קמ"א:
7.
The doorway of the porch was forty cubits high and its breadth was twenty cubits. Over it were five main beams of ash [wood]. The lowest projected a cubit on each side beyond the doorway. The one above projected beyond this one a cubit on each side. Thus the topmost one was thirty cubits long. There was a layer of stones between each one and the next.משנה ח
וּכְלוֹנָסוֹת שֶׁל אֶרֶז הָיוּ קְבוּעִין מִכָּתְלוֹ שֶׁל הֵיכָל לְכָתְלוֹ שֶׁל אוּלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְעָט. וְשַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ קְבוּעוֹת בְּתִקְרַת הָאוּלָם, שֶׁבָּהֶן פִּרְחֵי כְהֻנָּה עוֹלִין וְרוֹאִין אֶת הָעֲטָרֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ו), וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה'. גֶּפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּמֻדְלָה עַל גַּבֵּי כְלוֹנָסוֹת. כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב עָלֶה, אוֹ גַרְגִּיר, אוֹ אֶשְׁכּוֹל, מֵבִיא וְתוֹלֶה בָהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים:
ברטנורה
שלא יבעטו. שלא יטו הכתלים ליפול מחמת גובהן, והיו הכלונסות הללו הנמשכים מכותל זה לכותל זה סומכים שני הכתלים שלא יפלו:ורואין את העטרות. שבחלונות של היכל:כל מי שהוא מתנדב. זהב להיכל ורוצה שהזהב עצמו שהתנדב יתנוהו בהיכל לפי שהיה כולו מצופה זהב, היה עושה מאותו זהב שמתנדב כדמות גרגיר או עלה או אשכול ותולה בה:ונמנו עליה שלש מאות כהנים. מכובד הזהב מרובה שהיה בה, הוצרכו שלש מאות כהנים לטלטלה ולפנותה ממקום למקום. וזה אחד מן המקומות שדברו חכמים לשון הבאי, דלאו דוקא שלש מאות כהנים, ולא נתכוין ר׳ אליעזר ברבי צדוק אלא להודיע שזהב הרבה התנדבו שם:
תוסופות יום טוב
וכלונסות. פי' הר"ב במשנה ג' פ"ב דר"ה:
של ארז היו קבועים כו'. לא קבועים ממש קאחר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין דאל"כ קעבר על לא תטע לך כל עץ כדלעיל. הכ"מ פ"א מהל' ב"ה ועיין לקמן:
[*שלא יבעטו. פי' הר"ב שלא יטו והיו כו' סומכות כו' כעין שקורין אונדר שתיצ"ר. לשון הראבי"ה ז"ל ה"ה]:
בתקרות האולם. ותולות למטה באולם שאוחזין בהן פרחי כהונה מפסגין ועולין כו' הרר"ש:
גפן של זהב כו'. עשו צורת גפן של זהב על פתחו של היכל להתברך כגפן לפי שכנסת ישראל נמשלה לגפן כמו שהוא מפורסם בכתוב. הרמב"ם:
ומודלה ע"ג כלונסות של ארז. כעין דלית של גפן מגביהין אותה ע"ג עמודין של ארז דלא עברו אלא תטע לך אשרה כל עץ דזה אינו בנין. המפרש למסכת תמיד בפ"ב דף כ"ט ועיין לעיל. כל מי שהוא מתנדב. פירש הר"ב להיכל ורוצה שהזהב עצמו שהתנדב יתנוהו בהיכל כו'. וז"ל הרמב"ם וכל מתנדב זהב להיכל ר"ל להוציא הזהב בעצמו בתפארת ההיכל. לפי שהיה כו' ע"כ. ויראה לי שהיה עושה עלה או גרגיר. ותלהו בגפן. ולשעה שהיו צריכין לזהב לבדק ההיכל היו לוקחין מכאן ומהתכין אותו לעשות ממנו מה שצריך בהיכל עצמו:
ונמנו עליה ג' מאות כהנים. פי' הר"ב לטלטלה ולפנותה ממקום למקום. וז"ל הרר"ש לפנותה ולפרק משוי גרגירים ואשכולות שתלו עליה ע"כ. ומ"ש הר"ב דלאו דוקא שלש מאות כהנים. דאם היתה טעונה כל כך שצריכה שלשה מאות כהנים לפנות. תשבר. וכל כך לא היו ממתינין.
יכין
מלכת שלמה
יכין
[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה*. ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש]. ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה *. אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים. ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז]. ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:] המזבח היה שלשים ושתיםר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח: עלה אמה וכנס אמה זה היסוד שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד: נמצא שלשים על שלשים ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה: עלה חמש וכנס אמה זה הסובב שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]: נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה: מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים: נמצא עשרים ושש על עשרים ושש ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]: מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]: מקום מערכה ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]: אמר רבי יוסי מתחלה בימי שלמה: לא היה שטח היסוד: כונס ועולה במדה זו דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו': וארבע אמות מן המערב כמין גמא כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה*. כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל: שנאמר התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו': והאריאל לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]: מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה: וחוט של סיקרא חוגרו באמצע קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם: להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]: ואוכל בדרום אמה אחת שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב: ובמזרח אמה אחת שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]: ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים סמוך לקצה גג היסוד שם: שהדמים הניתנין על יסוד מערבי הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי: ועל יסוד דרומי הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום: יורדין בהן דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]: ומתערבין באמה שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']: ויוצאין לנחל קדרון שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש: למטה ברצפה באותו הקרן ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח: שבו יורדין לשית שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]: ומנקין אותו לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה: וכבש היה לדרומו של מזבח כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]: שלשים ושתים על רחב שש עשרה ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב: ורבובה היתה לו במערבו ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע: ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל: מבקעת בית כרם משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם: וחופרין למטה מהבתולה ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]: ומביאים משם אבנים שלמות וחלקות: שלא הונף עליהן ברזל ר"ל שלא נגע בהן ברזל: שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]: נפגמה אחת מהן אפי' אחר שנבנת האבן במזבח: ומלבנים אותן פעמים בשנה בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל: ואחת בחג ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות: ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]: מפני הדמים אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד: לא היו סדין אותן המזבח וכבש והיכל ועזרות: בכפיס של ברזל מוירער קעללע של ברזל: שמא יגע ויפסול נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]: שהברזל נברא לקצר ימיו לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'): והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']: אינו בדין שיונף המקצר על המאריך דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח: וטבעות היו לצפונו של מזבח קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]: שעליהן שוחטים את הקדשים ר"ל שעל ידיהן שוחטין: בית המטבחיים כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה: ועליו ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]: שמנה עמודים ננסין ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט: ורביעין של ארז על גביהן ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]: ואונקליות האקען: היו קבועין בהם בהרבעיות של ארז: ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט: על שלחנות ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]: ומשוך כלפי הדרום ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]: ושלחה אמה ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]: ורובד ארבע נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה *: רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה*, נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד: פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]: וחמש מלתראות ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער: של מילת ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום: היו על גביו ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]: התחתונה הקורה התחתונה מהאמלתרות: עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא שארכה עשרים ושתים אמות: שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו': ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי: וכלונסות של ארז ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים: כדי שלא יבעט כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]: ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם: שבהן פרחי כהונה נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]: ורואין את העטרות לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ: והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה' שהן נדבו אותן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]: ומודלה על גבי כלונסות הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז: או אשכול של זהב לתלותו שם: מביא ותולה בה הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:
מלכת שלמה
וכלונסות של ארז לשון הר"ס ז"ל לכותלי של אולם פי' לכותל המזרחי של אולם ואלו הכלונסות היו ארוכות י"א אמה ויותר מעט כדי שיהיו מכותל ההיכל לכותל האולם:
כדי שלא יבעט שלא היה לאולם כי אם כותל המזרחי אבל מן הצדדין לא היה כותל כדברי הראב"ד ז"ל ולפי שהיה עומד לבדו ואין כותלים מן הצדדים שיתפסוהו עושים לו כלונסות כדי שלא יבעט ע"כ. ופי' מהרי"ק ז"ל בפ"א דהלכות בית הבחירה דלא קבועין ממש קאמר בבנין אלא קבועין בעלמא בלא בנין דהא אין בונין עץ במקדש כלל. כדי שלא יבעט נ"א יבעטו:
ושרשרות של זהב היו קבועות בתקרות האולם ותלויות למטה באולם שאוחזין בהם פרחי כהונה ומפסגין ועולין ליהנות בהדר העטרות שעשו חלם וחבריו בימי חגי זכריה ומלאכי בחלונות עליית האולם לנוי וליופי כעין שעושים השרים לטיול ולתענוג. בתקרת האולם גרסי' בלא ו' כך הגיה הרי"א ז"ל:
ורואין את העטרות תוספת פ"ק דגיטין דף ז' פירשו בשם הגאונים ז"ל כעין כפות מוזהבות. ה"ג ורואין את העטרות שבחלונות שנאמר והעטרות חהיה לחלם וכו':
גפן של זהב. תוספות פ' הספינה. ובגמרת חולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ') ובפ' שני דתמיד דף כ"ט וכתב שם המפרש שבדפוס דבר של זהב העשוי כמין גפן ומודלה ע"ג כלונסות של ארז כעין דלית של גפן מגביהין אותה ע"ג עמודים של ארז דלא עברו על לא תטע לך אשרה כל עץ דזה אינו בנין ע"כ. וז"ל הרא"ש ז"ל גפן של זהב עשויה כמין דלית של גפן ובירושלמי מפרש ששלמה בחכמתו נטע גפן של זהב והיא מוציאה פירות של זהב בכל שנה והוא זהב פרוים ובבית שני עשו כמין דלית של גפן ע"כ. ועיין במ"ש בפרק בתרא דשקלים סימן ה' ואיתא נמי בירושלמי פרק טרף בקלפי (יומא דף מ"א:)
שלש מאות כהנים לפנותה כך הגרסא בתלמוד. וז"ל ספר לקח טוב בפ' אמיר בשם הראב"ד ז"ל וכשהן מפנים אותה ועושין מן הזהב רקועי פחים צפו' למזבח הזהב או לקודש הקדשים אינם רוצים להוציאם ממקומם כדי שלא להקל בקדושתן אלא עושים אותם רקועים על פתחו של היכל ע"כ בקיצור: