First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
ברטנורה
הפאה ניתנת במחובר. דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב, הנח לפניהם והם יבוזו:בדלית. גפן המודלית על גבי עצים או על גבי אילנות:מוריד ומחלק. דכתיב (שם) תעזוב אותם, אותם שאין בהם סכנה אתה עוזב לפניהם ואי אתה עוזב אותם שיש סכנה בעלייתם, אלא מוריד מן האילן ומחלק להם:בחליקי אגוזים. על שם שאילנות של אגוזים חלקים ואין בהם קשרים כשאר אילנות קרויין חליקי אגוזים. ואין הלכה כר״ש:אפילו תשעים ותשעה. ארישא קאי, בפאה הניתנת במחובר:
תוסופות יום טוב
במחובר. פירש הר"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב [*דהוה מצי למימר יהיה]. עיין ריש פ"ו:
מוריד. פי' הר"ב דכתיב תעזוב אותם. אותם שאין בהם סכנה וכו'. ירושלמי. והכי דריש דאותם מיעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה:
ומחלק לעניים. ירושלמי (שלא) [צ"ל שמא] יראה לעני מדעתו [צ"ל מודעתו] וישליך לפניו. פי' הר"ש כדי שלא ישליך לפני עני הקרוב לו שרואהו הלכך צריך לחלק להם והוא מלשון הלא בועז מודעתנו [רות ג]:
בחליקי אגוזים. פי' הר"ב שאין בהם קשרים. וכ"כ הר"ש בשם הערוך. והרמב"ם פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאד גבוה:
תשעים ותשעה. פי' הר"ש עניים:
[*ואחד אומר לבוז לזה שומעין וכו'. ואפי' הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפ"ו משנה ד']:
יכין
מלכת שלמה
1.
Peah is given from [the crop] while it is still connected with the soil. But in the case of hanging vine-branches and the date-palm, the owner brings down [the fruit] and distributes it among the poor. Rabbi Shimon says: the same applies to smooth nut trees. Even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to distribute it and one says to leave it in the field, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.משנה ב
בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
ברטנורה
בדלית ובדקל. שמצותן בתלוש:
תוסופות יום טוב
[*ואחד אומר לחלק לזה שומעין וכו'. שאפילו הוא זקן ותש כח או חולה שהרי מה שאמר לחלק מפני חלישותו הוא אפילו הכי שומעין לו כך מצאתי בפירוש הנ"ל]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה:
ברטנורה
נטל. אחד מן העניים מקצת פאה שלקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות:אין לו בה כלום. אפילו במה שלקט, דקונסין אותו ומוציאין ממנו התלוש והמחובר:נפל לו עליה וכו׳ אע״ג דארבע אמות של אדם קונות לו בסמטא ובצדי רשות הרבים, הכא בשדה חבירו לא תקינו ליה רבנן שיקנו לו ארבע אמותיו. אי נמי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דלקני:
תוסופות יום טוב
וזרקה על השאר. פירש הר"ב כדי לקנות. וכן לשון הר"ש. וכפירוש רש"י בפ"ק דב"מ דף י ולא נתכונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל:
אין לו בה כלום. פירש הר"ב דקונסים אותו וכו'. וירושלמי הוא תני וכו'. וטעמא מתבאר מלשון הרמב"ם בפירושו כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו וכו'. שאחרי שכסה הפאה בפני העניים שלא יוכלו לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת:
נפל לו עליה. מ"ש הר"ב אע"ג וכו' בסמטא ובצדי רשות הרבים עיין במשנה ד' פ"ק דבבא מציעא. והרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"ע כתב. עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר. משמע מדבריו דבכולי ענינא לוקחין מה שנטל משום קנס ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו וכו' שהרי חילקם לשתי בבות:
בעומר השכחה. הוא הדין בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכחת קמה מבשדה לרבות שכחת קמה אמרינן במשנה ו' ושם כתוב בפירוש הרמב"ם בחיובי קמה והם לקט ופאה. גירסתו בההוא ירושלמי הכי הוה ולא גרס כלשון הר"ב שם. ולהרמב"ם ילפותא אחרינא אית ליה לשכחת קמה. וכמ"ש במשנה ז' פרק ו' לפי שאמר הכתוב ושכחת ולא תשוב. ועיין מה שאכתוב בפרק ו' משנה י' בס"ד [*ומצאתי במשניות כתובים בקלף הגירסא וכן בשכחה]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ:
ברטנורה
תוסופות יום טוב
במגלות. הם חרמשים. וקרדומות הם ממיני הפטישים. רמב"ם:
ואין עוקרין. בספר האגודה ואין חוטבין ועיין במשנה י':
[*כדי שלא יכו איש את רעהו. מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה או שמא יתקוטטו. כך מצאתי בפירוש שאזכור פ"ו משנה ד']:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן:
ברטנורה
שלש אבעיות ביום. שלש פעמים מתגלה בעל הבית ונראה בתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה. אבעיות לשון גלוי, נבעו מצפוניו (עובדיה א׳:ו׳) מתרגמינן אגליין מטמרוהי:בשחר. מפני המיניקות שבניהם ישנים בשחר ואז יש להם פנאי ללקט:ובחצות. מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות והולכים ללקוט פאה:ובמנחה. מפני הזקנים ההולכים על משענתם ואין מגיעים לשדה עד שעת המנחה:שלא יפחתו. משלש עתים הללו. והלכה שאין נותנין פאה אלא בשלש עתים הללו, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם:של בית נמר. שם מקום, כדכתיב (במדבר לב) את בית נמרה. קושרים חבל בצד הקמה וקוצרים והולכים עד שיכלה החבל ומניחים פאה לכל החבל, וחוזרים וקושרים ומניחים פאה, והיינו מכל אומן ואומן כלומר מכל שורה ושורה ועל זה מזכירין אותן לשבח:
תוסופות יום טוב
[*ובחצות. פי' הר"ב מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות וכו' שבשחרית ומנחה ישנים. הר"ש]:
היו מלקטין. על שם הפעולה הנמשכת שהיא לקיטת העניים. קורא לקוצרים מלקטים. ולשון הר"ב בד"ה ובחצות וכו' ללקוט פאה. וכן לשון הר"ש הנה השאילו לפאה שם לקט. ועיין ריש פ"ח:
על החבל. לשון הר"ב ומניחין פאה לכל החבל. וכן לשון הר"ש וכלומר ומניחין פאה בסופה על כל החבל:
מכל אומן ואומן. לשון הר"ב כלומר מכל שורה ושורה. והוא לשון הר"ש ופירש רבינו ז"ל בגור אריה פרשת דברים לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ע"כ. [*אבל ראה זה מצאתי עכשיו בפירוש הנ"ל שכתב (ויקרא י״ט:כ״ז) פאת ראשיכם תרגום ירושל' אמנה רישכון]. ומ"ש הר"ב ועל זה מזכירין אותן לשבח. ירושלמי. וטעמא נראה שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה. ודבר הלמד מענינו הוא דרישא דמתני' בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא. ועוד בירושלמי אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנים אלא אחד ממאה ותנן לא יפחות מששים בפ"ק:
יכין
מלכת שלמה
5.
There are three times a day [the poor] make a search [in the field for peah]: morning, noon, and sunset. Rabban Gamaliel says: these [times] were only set lest they reduce them. Rabbi Akiva says: these were set lest they add to them. [The men] of Bet Namer used to have the poor harvest [the peah] with the aid of a rope, and they left peah at the end of each furrow.משנה ו
עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר:
ברטנורה
עובד כוכבים שקצר את שדהו וכו׳ דכתיב גבי לקט ופאה ובקצרכם פרט לשקצרוה עובדי כוכבים, וגבי שכחה כתיב (דברים כד יט) כי תקצור קצירך ושכחת עומר, מכאן אמרו עובד כוכבים שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור:שאין השכחה אלא בשעת עמור. ובשעת עמור מיהא גר היה וחייב בכל המצות, ורבנן סברי הואיל ואיכא שכחה בעומר ואיכא שכחה בקמה כדכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה לרבות שכחת קמה, את שישנו בשכחת קמה ישנו בשכחת עומר, והאי עובד כוכבים שקצר שלא היה בשכחת קמה דאותה שעה עובד כוכבים היה אע״פ שעכשיו נתגייר אינו בשכחת עומר. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
עובד כוכבים שקצר וכו' פטור. מ"ש הר"ב ובקצרכם פרט וכו' וגבי שכחה כתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' לשון קצרה כתב ומה שחסר ברישא גילה בסיפא וכן בהפך. וכ"כ הר"ש בשם תורת כהנים פרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' ובספרי בסוף פרשה כי תצא כי תקצור וגו' פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו':
מן הלקט ומן השכחה וכו'. תנא נקטינהו בהווה ורגיל להיות שכן בתחלת הקצירה אפשר ושכיח להיות נושר. אבל שכחת עומר א"נ שכחת קמה אינו רגיל שישכח בתחלת הקצירה. והדר תנא פאה שמקומה בסוף השדה כדתנן פרק קמא משנה ג'. אבל בקראי כתיב בפרשת קדושים לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט ובפרשת כי תצא דין שכחה דנקטינהו כסדר אזהרתן להזהיר בעל השדה שלא יקצור כל שדהו וכשקצר השדה לא ילקט הנושר שכן דרך ללקט אחר הקצירה וכן אם שכח עומר או קמה דלא שכיח כולי האי שלא ישוב לקחתו:
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה:
ברטנורה
קמה ופדה עומרים פטורה. דמקרא דממעטינן קציר עובדי כוכבים ממעטינן נמי קציר הקדש דלאו קצירך הוא ולענין שכחה פליגי רבי יהודה ורבנן בהקדיש קמה ופדה עומרים כי היכי דפליגי בעובד כוכבים שקצר שדהו ואחר כך נתגייר:
תוסופות יום טוב
עומרין ופדה עומרין חייב. בשכחה. לשון הרמב"ם:
קמה ופדה עומרין. לשון הר"ב ולענין שכחה פליגי וכו' ולשונו מועתק מפירוש הר"ש ומשמע דבבא זו בענין אחר דלאו שכחה נמי מיירי ולשון הרמב"ם לא יתחייב בהם ואפי' בשכחה וזה דעת החכמים כפי מה שהקדמנו ע"כ:
[*פטורה. וברישא תני לשון זכר והרמב"ם פרק ב' מהלכות מתנות עניים העתיק לרישא בלשון (זכר) [צ"ל נקבה] ולענין פאה ותמיהני דבפ"ד לענין לקט ובפ"ה לענין שכחה השמיטה]:
יכין
מלכת שלמה
7.
One who dedicated standing grain [to the Temple] and then redeemed it while it was still standing grain, he is liable [to give the agricultural gifts to the poor]. [If he dedicated] sheaves and redeemed them while they were still sheaves, he is liable. [If he dedicated] standing grain and redeemed it [when it was already in] sheaves, he is exempt, since at the time when it became liable it was exempt.משנה ח
כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים:
ברטנורה
עד שלא באו לעונת המעשרות. היינו מרוח כשהוא משוה פני הכרי ברחת, אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ואם לאו אין ההקדש פוטרן:וגמרן הגזבר. שנגמרו בעודן ביד הגזבר:
תוסופות יום טוב
עד שלא באו וכו'. פי' הר"ב היינו מרוח וכו'. וכן כתב הר"ש ונקטו חיוב מעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו יותר מדוייק מה שכתב הרמב"ם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות וזמנה משתנה כפי שינוי הזרעים. ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות. וכ"כ הר"ש והר"ב בפירוש משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ"ג דחלה. ופירוש מרוח בסוף פ"ק:
יכין
מלכת שלמה
8.
Similarly one who dedicates his produce prior to the stage when they are subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If [he dedicated them] when they had already become subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If he dedicated them before they had ripened, and they became ripe while in the possession of the [Temple] treasurer, and he then redeemed them, they are exempt, since at the time when they would have been liable, they were exempt.משנה ט
מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר:
ברטנורה
רבי אליעזר אומר זכה לו. פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט פאה לזכות בה לעני. דרבי אליעזר סבר אמרינן תרי מגו, מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה. ומגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן. אבל מעני לעני, דברי הכל זכה לו:של עובד כוכבים חייב במעשרות. דהואיל ואין העובד כוכבים חייב בלקט שכחה ופאה הוו להו כשאר תבואה של עובד כוכבים שחייבת במעשר:אלא א״כ הפקיר. לעניים ולעשירים, דהפקר פטור מן המעשר. ומתניתין ר״מ היא דאמר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואין כן הלכה:
תוסופות יום טוב
רבי אליעזר אומר זכה לו. פירש הר"ב פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט וכו'. בפרק ה' משנה ב' אכתוב בס"ד אי מיירי דוקא בעשיר שאינו בעל השדה או אף בבעל השדה עצמו:
שנמצא ראשון. כלומר שלא יעכבה עד שיבא אותו עני שרצה לזכות אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואם אירע שיבא אותו עני ראשון אין הכי נמי דרשאי לתתו לו שאין כאן קנס כדלעיל משנה ג' דאותו עני לא עביד ולא מידי:
אלא אם כן הפקיר. כתב הר"ב ומתני' ר"מ היא דאמר אין קנין לעובד כוכבים וכו' וכ"כ הרמב"ם והכי איתא בפירושו למשנה ט' פ"ה דמס' דמאי ויש מקום עיון במשנה ח' פ"ק דעבודת כוכבי' ושם אאריך בס"ד. [*ועיין עוד מ"ש בסוף פ"ד דגיטין]. ולענין סורי' עיין במ"ה פ"ה דמעשרות:
יכין
מלכת שלמה
9.
One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds. Gleanings, the forgotten sheaf and the peah of non-Jews are subject to tithes, unless he [the non-Jew] had declared them ownerless.משנה י
אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת:
ברטנורה
הנושר בשעת הקצירה. שבלים הנופלים בשעת הקצירה:הכהו קוץ. כל היכא דנושר מחמת אונס אינו לקט, דכתיב (ויקרא י״ט:ט׳) ולקט קצירך, אין לקט אלא מחמת קציר:תוך היד. אנשר קאי, כלומר תוך היד ונשר, תוך המגל ונשר, דהנושר מתוך היד ומתוך המגל לעניים. אבל הנושר מאחר היד מנדנוד ידו ומאחר המגל מכח תנועת המגל, לבעל הבית, דאין זה בדרך קצירה:ראש היד. כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו, הנושר משם, וכן הנושר מראש המגל:רבי ישמעאל אומר לעניים. דדמי לתוך היד ולתוך המגל:ורבי עקיבא אומר לבעל הבית. דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל. והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב
קצר מלא ידו תלש מלא קמצו. זה לשון הרמב"ם בפ"ד ממ"ע היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ וכו'. התבאר שינוי לשון משנתינו. ומה ששינה עוד הרמב"ם לכתוב מלא זרועו לפי שכשקוצר במגל מקבץ בידו אחרת מלא ידו. ולפעמים מלא זרועו. אבל כשתולש אי אפשר אלא בקומץ ידו כי לא בזרוע יגבר איש לתלוש:
של בעל הבית. כלפי עני קוראהו בעל הבית. אע"ג דיותר נכון היה למתני בעל השדה ואולי דנקטיה סירכא דרפ"ק דשבת העני בחוץ ובעה"ב בפנים:
תוך היד ותוך המגל. ל' הר"ב אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר תוך המגל ונשר. ר"ל תוך היד קאי אנשר וכאילו תני תוך היד ונשר. וכן נמי תוך המגל כאילו תני תוך המגל ונשר:
אחר היד. פי' הר"ב מנדנוד ידו. ר"ל שמה שיפול מחמת נדנוד היד ויפול לאחורי היד הרי הוא אונס. וכן מחמת נדנוד המגל ויפול אחורי המגל גם הוא אונס:
ראש היד. ל' הר"ב כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו כלומר במקום שראשי אצבעותיו מונחים על פס היד. ואין זה תוך היד גם אין זה אחר היד:
יכין
מלכת שלמה
10.
What are gleanings? That which falls down at the time of harvesting. If while he was harvesting, he harvested a handful, or plucked a fistful, and then a thorn pricked him, and what he had in his hand fell to the ground, it still belongs to the owner. [That which drops from] inside the hand or the sickle [belongs] to the poor, but [that which falls from] the back of the hand or the sickle [belongs] to the owner. [That which falls from] the top of the hand or sickle: Rabbi Ishmael says: to the poor; But Rabbi Akiva says: to the owner.משנה יא
חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט:
ברטנורה
חורי הנמלים. דרך הנמלים לכנוס תבואה בחוריהן:שבתוך הקמה. עד שלא התחילו לקצור:של בעל הבית. שאין לעניים בקמה כלום:שלאחר הקוצרים. לאחר שהתחילו לקצור חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט. הלכך החטים העליונים שבחורים או שבלים העליונים לעניים דיש שם מן הלקט, אבל חטים התחתונים לבעל הבית דמן הקמה היה. ואלו הן עליונים כל שהן לבנים, ואלו הן תחתונים הירוקים שנוטים להשחיר ונכרים שהם ישנים:ר״מ אומר הכל לעניים. שאי אפשר לגורן בלא ירקון, ושמא אלו הירוקים מן התבואה חדשה שקצרו עכשיו שיש בה חלק לעניים:שספק לקט לקט. דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם משלך. והלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב
שלאחר הקוצרים. לשון הר"ב חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט [וכו']. שספק לקט לקט ת:"ק נמי סבירא ליה. ולא פליג אדרבי מאיר אלא בתחתונים משום דסבירא ליה דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. וכעין שפירשו התוס' בחולין פרק הזרוע (חולין דף קלד) אמתניתין דהכא. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב ואלו הן [התחתונים] הירוקים וכו' וניכרים שהם ישנים. קשה קצת מאי יישון שייך בין קמה לקציר. ולכך נראה בעיני דדברי הר"ב מורכבים מפירוש הר"ש ופירוש הרמב"ם. שמה שכתב הר"ב שנוטים להשחיר הם דברי הרמב"ם שכתב והזרע התחתון והוא השחור וכו'. ומה שכתב דמן הקמה היה. הוא מהר"ש. אבל נראה לי דמ"ש הר"ש ירוקים [*והוא מהירושלמי] פירושו ככרתי כמו שהם הגרעינים כשעדיין לא נגמרו כל צרכן ולא נתבשלו כדי לקצור וז"ש הר"ש כשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה ע"כ. משמע דירוקים היינו קודם שמתלבנים והיינו ככרתי וכדפרישית. ולהרמב"ם שפירש שחור הרי כתב שנאמר שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה ע"כ. ורצה לומר שהיה מותר לכל אדם כדתנן בפ"ח משילכו הנמושות וא"כ הר"ב שכתב שחור לא הוה ליה לכתוב מן הקמה אלא משנה שעברה או לא הוה ליה לכתוב שחור אלא ככרתי וכדפרישית:
שספק לקט לקט. כתב הר"ב דכתיב לעני וגו'. מ"מ הוצרך לפרש שאי אפשר לגורן [והוא מהירושלמי] דאם לא כן מאי ספיקא איכא והיינו נמי טעמא דת"ק דלעיל דאע"ג דסבירא ליה נמי שספק לקט לקט. מכל מקום סבירא ליה דתחתונים של בעל הבית משום דליכא ספיקא בהו קמיה ת"ק. ומה שכתב הר"ב והלכה כר"מ כתב בעל כ"מ בפ"ד ממ"ע שכן משמע בירושלמי ובש"ס דידן [בחולין] פרק הזרוע [*והא דדרשינן מתעזוב הנח לפניהם משלך ובריש פרקין דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו ונ"ל דאי להך לחודא אתא ה"ל לכתוב עזוב וכתיב תעזוב משמע אתה משלך עזוב ואי להך לחודא לכתוב תתן אלא יבוזו כדלעיל נמי]:
יכין
מלכת שלמה