First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
ברטנורה
בית שמאי אומרים הבקר לעניים. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים דין הפקר יש לו, ופטור מן המעשר, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים:אף לעשירים כשמטה. דכתיב (שמות כה) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה ת״ל ונטשתה, למד על נטישה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:
תוסופות יום טוב
הבקר פירושו כמו הפקר. הר"ש. ששניהם הבי"ת והפ"א ממוצא השפה ועיין במשנה ג' פרק ד' דעדיות. [*ובמשנה ג' פרק ג' דשבת. וז"ל הרמב"ן בפירוש החומש בפרשת קדושים בפסוק בקורת תהיה עיקר הלשון בכל מקום במשנה בבי"ת ובש"ס החליפו בפ"א]:
הבקר לעניים הבקר. פירש הר"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מה תלמוד לומר תעזוב אותם למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר וכו' ירושלמי. ואף על גב דדרשינן מתעזוב עזוב לפניהם בריש פרק ד'. מ"מ שמעינן מינה נמי להך. דכולה בכלל תעזוב. ועוד י"ל דמאותם דריש שהוא מיותר. ועיין לקמן:
כשמטה. פירש הר"ב דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה מה תלמוד לומר ונטשתה וכו' ירושלמי. ובית הלל מתעזוב אותם מיעוט. זה לעניים ולא לעשירים. אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. ובית שמאי תשמטנה ונטשתה מיעוט. זה לעניים ולעשירים. אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים:
ואחד של ארבעת קבין. לשון הר"ש בירושלמי מפרש טעמא דב"ש שהוא יכול לחלקו לעמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה. הואיל ועומרי השדה קטנים שאין בכל אחד ואחד כי אם קב. וכן עומרי השדה של שני קבין ואחד של ח' קבין ובית שמאי לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעל הבית וב"ה לית להו רואין:
יכין
מלכת שלמה
1.
Bet Shammai says: [That which is] made ownerless only in regard to the poor is indeed ownerless. But Bet Hillel says: it is not ownerless unless ownership is renounced even for the rich, as in the case of the sabbatical year. [If] all of the sheaves in a field are a kav each, and one is four kavs and that one is forgotten: Bet Shammai says: it is not considered forgotten. But Bet Hillel says: it is considered forgotten.משנה ב
הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
ברטנורה
לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:ולכלים. כלי המחרישה:בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דב״ש וב״ה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו:ובית הלל אומרים שכחה. והא דתנן לקמן במתניתין העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים בית הלל לב״ש שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש. פירוש אחר בש״א אינו שכחה אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובה״א שכחה כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב״ה שאם החזיק בו ואח״כ שכחו שאינו שכחה, כדאמרינן בסמוך:
תוסופות יום טוב
לגפה. פי' הר"ב גדר אבנים סדורות וכ"פ הר"ש. וכ"פ עוד הר"ב בכלאים פרק ב' ובפרק ד' דעדיות אבל במשנה ג' פ"ב דמציעא מפרש כפירוש רש"י דהתם:
ובית הלל אומרים שכחה. וכתב הר"ב והא דתנן לקמן ומודים ב"ה לבית שמאי שאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה וכו'. והן דברי הרמב"ם. וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל א' מדברים הללו אע"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר. אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אף על פי שהחזיק כבר להוליכו לעיר הוי שכחה. שסוברים דושכחת על ידי עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו וכיוצא בזה תראה במשנה ד' במה שכתבתי שם בס"ד. ובירושלמי וקשיא לב"ש הגפה והגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין שאינו שכחה. וקשיא לבית הלל בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה ע"כ. הרי שסברת הירושלמי דשכחת המונח אצל דבר מסויים הוי שכחה ולא כן המונח אצל דבר שאינו מסויים. וכתב הר"ש מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לבית הלל אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הוי כאילו לא שכחו. ודבר שאינו מסויים קשיא לב"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי עכ"ל. ויש ראיה לסברת הר"ש מריש פרק ז' דלקמן אם לא נחלק בין אילן הגדל במקום מסויים לאדם המניח פירות במקום מסויים. וכן נדחק הר"ש לפרש בפירוש אחר שכתב הר"ב דמתניתין דלקמן דוקא אליבא דרבי יהושע מהאי טעמא דלא ס"ל שיהא יותר שכחה המונח בדבר מסויים אבל למאי דכתבינן אין להטעות גירסת הירושלמי. [*ושוב הראה לי בני האלוף מהר"ר אברהם שי' דבירושלמי עצמו פריך אמתניתין דהכא ממתניתין דריש פ' ז' דתנן במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה מתני' דב"ש אמרי אינו שכחה א"ר יוסי ד"ה היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע"כ]. ולשון הרמב"ם פ' ה' מהלכות מ"ע החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר דכל אלו דברים הם דברים מסויימים. ובירושלמי קרי לבקר ולכלים אינו מסויים. היינו כלפי גפה וגדיש:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה
ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. לקמן בסמוך מפרש לה:
תוסופות יום טוב
ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. לשון הרמב"ם סדר המשנה היה ראוי להיות כך. העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח ולשון הר"ש ראשי שורות אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה. העומר שכנגדו מוכיח לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש ע"כ. ודעת הר"ב עיין לקמן:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב (דברים כד). זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה
שנים שהתחילו מאמצע שורה. של עמרים, זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום:ושכחו לפניהם. לאחר שהתחילו לעמר דלגו עומר ושכחוהו, הוי שכחה, דקרינן ביה לא תשוב לקחתו (דברים כ״ד:י״ט):ולאחריהם אינו שכחה. אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו, אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח:יחיד שהתחיל מראש השורה. השתא מפרש להא דתנן לעיל ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עמרין מסודרין בשורות מצפון לדרום, והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו, הוי שכחה, כיון שעבר ממנו ועמר עומר הסמוך לו קרינן ביה לא תשוב לקחתו, אבל אם שכח עומר אחד או שנים בסוף השורה, דהיינו לפניו, והניחם וחזר והתחיל לעמר מתחלת שורה שניה, לא הוי שכחה, דלא קרינן ביה לא תשוב, שאני אומר דעתו לעשות שורה אחרת מאותם שהניח ממזרח למערב. והיינו דתנן העומר שכנגדו מוכיח, שהעומרים [של] שורות אחרות מוכיחים על אלו שהניח שלא שכחן שראויין להתחשב עמהן בשורה אחרת:
תוסופות יום טוב
שנים שהתחילו מאמצע שורה. של עמרים לשון הר"ב והר"ש ועיין מ"ש לעיל פרק ד' משנה ו':
שלאחריהם אינו שכחה. לשון הר"ב לפי שסמכו זה על זה ומתוך כך נשכח ע"כ. וכיוצא בזה דברי הר"ש ופירוש לפירושם דושכחת משמע שלא ע"י אחר שעמך וכיוצא בזה כתבתי לעיל משנה ב'. ולפירוש זה ואלו הן ראשי שורות אסיפא קאי. וכן כתב הר"ב יחיד שהתחיל וכו' השתא מפרש להא דתנן לעיל וכו'. והר"ש כתב ועוד בירושלמי דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עמרים והתחיל לעמר בעומר השני או השלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה וכו' דכתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח וכו' פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ע"כ. לזה הפירוש הוי רישא פירושא דראשי שורות. וקמ"ל דכל שנים המתחילים באמצע מקרי מה ששכח ביניהם ראש שורה ולא הוי שכחה מטעם הירושלמי ודעת הרמב"ם עיין לקמן:
שלפניו אינו שכחה. פירשה הר"ב לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח שאם היו עשר שורות של עשר עשר עמרים וכו'. ושכחו עומר אחד או שנים בסוף השורה וכו' ע"כ. ולפניו דהכא לא הוי דומיא לפניהם דרישא דהתם שלפניהם לאחר שהתחילו דלגו עומר ושכחוהו. ואילו הכא לפניו שהניח עומר אחד או שנים בסוף השורה. ואין כאן דלוג בשורה זו. ומכל מקום כולה מתניתין דלוג אשמעינן ברישא אשמעי' דאע"ג דכשדלגו במה שלפניהם הויא שכחה. מ"מ הדלוג שדלגו והניחו בין שניהם דהיינו לאחריהם לא הוי שכחה מהני טעמי דכתבינן. והך סיפא אשמעינן שאם היו שורות הרבה ויחיד קוצר אם דלג אחר שהתחיל הויא שכחה. אבל כשהניח בסוף השורה והתחיל באחרת אע"ג דהויא כעין דלוג שהרי דלג משורה לשורה מ"מ לא הויא שכחה משום דהעומר שכנגדו מוכיח שהניחן לראש שורה ממזרח למערב. אבל לפירוש הרמב"ם בין לפניהם דרישא בין לפניו דסיפא בלא דלוג איירו שמפרש לרישא לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח ובשנים הקוצרים או מעמרים בעשר שורות של עשר עשר והלכך שלאחריהם אינו שכחה לפי שהוא מחובר עמהם בעמרים הערוכים ממזרח למערב וכאילו התחילו השורה האחרת למזרח או למערב. והוסיף בעל כסף משנה בפ"ה מהל' מ"ע וז"ל משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאם לא כן הוה להו להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה עד כאן. אבל שלפניהם הוי שכחה מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו. ובאר דבריו בכ"מ דס"ל להרמב"ם דמדקתני בסיפא מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל וכו'. ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא דשלפניהם שכחה והיינו לומר שאע"פ שהיחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בשנים שהתחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהן לפניו אע"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הויא שכחה מפני שהוא לאחריו של חברו והטעם כיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה הוה ליה תרווייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן בו לא תשוב לקחתו והוי שכחה עד כאן. ויחיד שהתחיל לקצור וכו'. לא פירש בפירושו כלום לפי שסוברה כמשמעה. דבקצירת שורה אחת מיירי ובעיקר דין שכחה. ובחבורו העתיקה הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחוריו ע"כ. הרי שלהרמב"ם לפניהם דברישא ולפניו דבסיפא תרווייהו בלא דלוג. ויראה לכאורה דלהרמב"ם לא סבירא ליה שאין שכחה בתחלת השורה כדברי הר"ש דלעיל דאי סבירא ליה הכי לא הוי ליה לסתום מלבאר זה הדין. ומיהו הירושלמי מוכיח כן. וז"ל מנין לראשי שורות א"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה. סוף שורות קמה. אמר רבי יונה (שם) לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו. עד כדון ראשי שורות עומרים. סוף שורות עומרים. אמר רבי יונה נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה סוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ע"כ. ובר"ש הועתק בשבוש. אבל גם בלשון זה נ"ל להגיה וכצ"ל עד כדון סוף שורות עומרים. ראשי שורות עומרים. [*ועם כל זה קשיא אמאי ניחא ליה טפי סוף שורות עומרים מראשן ועדיין לא שמענו מדין עומרים כלום והנה זכני הש"י כאשר עשיתי מהדורות האחרונות כשהייתי יושב בישיבה בק"ק נעמרו"ב הגדולה בארץ רוסיא אחרי ימי עוניי ומרודי ובא לידי משניות מסדר זרעים כתובים בקלף ועל כל משנה פירוש קצר ונראה מתוכו שהוא נקצר מפירוש הר"ש ואחר כל מסכתא כתובים קצת חדושים לפרש בענין אחר וחותם תמיד את שמו על כל חדוש אליהו. וראיתי בפירוש משנה זאת שכתב הירושלמי בזה הלשון מנין לראשי שורות וכו' מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים. א"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת אל תשוב לקחתו עד כדון ראשי שורות קמה וסוף שורות עומרים ראשי שורות עומרים וסוף שורות קמה. א"ר יונה נילף וכו' והיא גירסא נכונה מאד] ולפי שמן הירושלמי מוכח שאין שכחה בראשי שורות י"ל שזהו מה שמדקדק הרמב"ם לכתוב שהתחיל לקצור וכו' ורוצה לומר שקצר מקצת ואח"כ שכח וכו'. וכיוצא בזה נדקדק בדברי הר"ב שסובר גם הוא בזה כהר"ש שכתב וז"ל והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו הוי שכחה וכו' וכלומר שהתחיל לעמר ועימר מקצת ואח"כ שכח וכו'. ואם לא נפרש כך דברי הרמב"ם והר"ב צריכא למימר שמפרשים לירושלמי לענין ראשי שורות וסוף שורות כשעומר כנגדו מוכיח דוקא אבל לא בתחלת שורה אחת ולא בסוף שורה אחת. וזה נראה ממה שכבר מבואר בלשון הרמב"ם שכתבתי בפי' משנה דלעיל שמחבר ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. שהוא ענין אחד. ולפי דברי הר"ש שני ענינים הם. ראשי שורות ענין אחד. והעומר שכנגדו מוכיח ענין אחר ולכך מפרש ראשי שורות דבירושלמי לענין ראש שורה אחת וסוף שורה אחת. ואחר כך איתא בירושלמי העומר שכנגדו מוכיח כיצד היה לו עשר וכו' והיינו ענין אחר. ואילו להרמב"ם כמו שבמשנה מפרש לענין אחד. כמו כן בירושלמי מפרש לענין אחד. והכל לענין הרבה שורות. וגם דעת הר"ב נראה שכן הוא לחברם כאחד. אחרי שהוא מפרש לאלו הן ראשי שורות דקאי אסיפא וחד בבא הוא יחיד וכו' ואילו לרישא מפרש בענין אחר כמ"ש לעיל. ומעכשיו נמצינו למדין ג' פירושים. הר"ש מפרש ראשי שורות לחוד. והיינו רישא דשנים שהתחילו וכו'. ולדידיה כל תחלת שורה וסוף שורה אין בה דין שכחה. והסיפא יחיד וכו' לענין העומר שכנגדו מוכיח מפרשה. והרמב"ם מפרש ראשי שורות העומר וכו' לענין אחד והוא רישא דמתני' דשנים וכו' ולדידיה אין תחלת שורה ולא סוף שורה פטור משכחה אלא אם כן יש שורות אחרות המוכיחות עליו. והר"ב מפרש כהרמב"ם דראשי שורות העומר וכו' חדא מילתא נינהו אלא שמפרש לה בסיפא יחיד וכו'. והרישא שנים וכו'. מפרש לענין אחר. ולענין ראש שורה וסוף שורה יחידים מסתבר דגם בזה סובר כהרמב"ם. מהטעם שכתבתי להרמב"ם. ויש דעת רביעית בפירוש משניות הללו להראב"ד בהשגותיו ואין להאריך עוד:
זה הכלל. לאתויי קרן זוית. תוס' פ"ק דבב"מ דף יא. [עיין במהרש"א פי' ] ולהרמב"ם לפירוש הכסף משנה דלעיל אין צורך:
יכין
מלכת שלמה
4.
These are to be considered ends of the rows:If two men begin [to gather] from the middle of the row, one facing north and the other south and they forget [some sheaves] in front of them and behind them, those left in front of them are “forgotten,” but those left behind them are not “forgotten.” If an individual begins from the end of the row and he forgets [some sheaves] in front of him and behind him, those in front of him are not “forgotten”, whereas those behind him are “forgotten,” for this comes under the category of “you shall not go back [to retrieve it].” This is the general rule: anything that can be said to fall under the law “you shall not go back” is considered “forgotten,” but that to which the principle of “you shall not go back” cannot be applied is not considered “forgotten.”משנה ה
שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת:
ברטנורה
הוצני פשתן. כמו שנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני, שעומד כמו הוצין:שני גרגרים. ענבים:אלו כדברי ב״ה. וטעמייהו משום דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, חד לעני וחד לגר, הרי שנים. ובית שמאי אמרי שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית. דכתיב (דברים כ״ד:י״ט) לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הרי שלשה לעניים:
תוסופות יום טוב
שני צבורי זיתים. בירושלמי דייק הא זיתים לא מה בין צבורים לזיתים. צבורים גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה הר"ש. ובריש פרק ז' אפרש אי זיתים תלושים אי אילני זיתים מדייק ליה:
שני הוצני פשתן. לשון הר"ב כמו שנעקר הפשתן מן השדה כו'. וכתב בכ"מ פ"ה מה' מתנות עניים ונ"ל דמיירי כשהזריעו ואז הוא אוכל אדם כדאיתא בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא צב.) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה. ע"כ:
אלו כדברי בית הלל. לשון הר"ב וטעמייהו מדכתיב לעני ולגר תעזוב וכו'. ובית שמאי וכו' דכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה. ירושלמי. כלומר דבית הלל סברי כיון דבחד קרא כלול יתום ואלמנה כחדא וקרי להו עני לומר דשנים הוי שכחה לעני ולגר. ובית שמאי סברי אדרבה להכי פרטינהו בקרא תניין לומר דג' הוי שכחה:
יכין
מלכת שלמה
5.
Two sheaves [left lying together] are “forgotten,” but three are not “forgotten.” Two bundles of olives or carobs are “forgotten” but three are not “forgotten.” Two flax-stalks are “forgotten”, but three are not “forgotten”. Two grapes are considered “grape gleanings,” but three are not “grape gleanings.” Two ears of grain are deemed “gleanings,” but three are not gleanings.” All these [rulings] are according to Bet Hillel. And concerning them all Bet Shammai says that three [that are left] belong to the poor, and four belong to the owner.משנה ו
הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יֻפֵּי כֹחוֹ. אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת:
ברטנורה
העומר שיש בו סאתים אינו שכחה. דכתיב (שם) לא תשוב לקחתו, עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת:אמרו לו יפה כחו. כדאמרינן שתים שכחה שלש אינן שכחה:לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש. דין הוא שעומר אחד שיש בו סאתים לא יהיה שכחה, מפני שהוא כגדיש ואין שייך שכחה בגדיש:תאמר בשני עמרים. שהם כמו שאר עמרים קטנים:ככריכות. כאגודות קטנות:
תוסופות יום טוב
העומר שיש בו סאתים. לשון הר"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו והן דברי הר"ש בפירוש ספרי. ובסוף פרק י' דתרומות בירושלמי שאכתוב שם מפורש דמשקל סאתים בלח תשעה אלפים ושש מאות זוז. והזוז והדינר אחד כדאיתא במשנה ב' פרק בתרא דבבא בתרא. והדינר מפורש בפ' הזהב (בבא מציעא מד:) שהוא כ"ד איסרין ובריש קדושין [יב.] תנן דפרוטה אחד משמנה באיסר. ושם פירש הר"ב שמשקלו חצי שעורה. נמצאת למד שמשקל הזוז צ"ו שעורות. וכשתחשו' צ"ו פעמים ט' אלפים ושש מאות יעלו בידך תתקכ"א אלפים ושש מאות שעורות. ומפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביה וכו'. ואין נראה לי לפרש מפני כובדו דהא רבותינו שקלו אבנים שהקימו בגלגל איש אחד על שכמו מצאו משקל כל אחד ארבעים סאה. כמ"ש רש"י בפירוש החומש פרשת שלח לך ועיין במשנה ה' פ"ו דב"מ:
יכין
מלכת שלמה
6.
A sheaf that has two seahs and he forgot it it is not considered “forgotten.” Two sheaves that together comprise two seahs: Rabban Gamaliel says: they belong to the owner; But the sages say: they belong to the poor. Rabban Gamaliel said: “Are the rights of the owner strengthened or weakened according to the greater number of the sheaves?” They replied, “His rights are strengthened.” He said to them: “If in a case of one sheaf of two seahs it is not deemed “forgotten,” then how much more should be the case of two sheaves that together contain two seahs?” They replied: “No. If you argue in the case of one sheaf it is because it is large enough to be considered a stack. Are you going to argue likewise in the case of two sheaves which are like bundles?”משנה ז
קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טוֹפֵחַ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים:
ברטנורה
קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה. דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה ושכחת קמה ילפינן לה מקרא דכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה:טופח. מין קטנית דק מאד, וקורין לו בערבי גילבא״ן. ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח, ואפ״ה רואים אותם כאילו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים אע״פ שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים, לא הוי שכחה. ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאילו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאילו הן מלאות:ענוה של שעורים. ענוה בוי״ו כמו ענבה בבי״ת כלומר גרגיר שעורים:
תוסופות יום טוב
קמה וכו' ושכחה. כתב הר"ב דילפינן שכחת קמה מריבויא דבשדה. וכ"כ לעיל פ"ד משנה ו'. ועיין מ"ש לקמן משנה י' בס"ד:
טופח פי' הר"ב בערבי גלבא"ן ובמשנה ג' פ"ה כתב עוד פירוש הרמב"ם קורטמא"ן. ואע"פ שמה שמפרש הרמב"ם של טופח ממש נדחה מהירושלמי מ"מ היה יכול לפרש כעין שמפרש בפירושו גלבא"ן. ועיין בריש כלאים:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד:
ברטנורה
הקמה מצלת את העומר. קמה שלא שכחה שהיתה בצד עומר ששכחו, מצלת על העומר, דלא הוי שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר הוי שכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה:ואת הקמה. אם שכח קמה והיו ראשי שבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה, זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה, ולא הויא שכחה:העומר אינו מציל. אם היה עומר שכוח או קמה שכוחה בצד עומר שאינו שכוח, אין העומר שאינו שכוח מציל לא על העומר ולא על הקמה השכוחים:
תוסופות יום טוב
ואת הקמה. לשון הר"ב והיו ראשי שבלים שלה מחוברים וכו' כדתנן במשנה ב' פרק ה':
[*העומר אינו מציל וכו'. בברייתא דתוספתא רצה ר' שמעון בן גמליאל ללמוד בקל וחומר שהעומר יציל הקמה דמה קמה שיפה כח העני בה (דהיינו בפאה) הרי היא מצלת את העומר עומר שרע כח העני בה אינו דין שיציל את הקמה אמר ליה רבי מה לקמה מצלת את העומר שרע כח העני בה יציל עומר את הקמה שיפה כח העני בה]:
איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר. בחבור הרמב"ם פרק ה' כתב וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת וכו'. וצ"ל דתנא עומר דפתח ברישא נקט והוא הדין לקמה:
יכין
מלכת שלמה
8.
A standing stalk of grain can save a sheaf and another standing stalk [from being regarded as “forgotten”]. A sheaf cannot save either another sheaf or a standing stalk. What is the standing stalk of grain that can save at sheaf? Anything which has not been forgotten, even though it is a single stalk.משנה ט
סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
עקורה. תלושה, ושאינה עקורה מחוברת לקרקע, אינן מצטרפין לסאתים ונימא דלא הוו שכחה, אלא אם שכחן הוו שכחה. ודוקא בשכח שניהם דאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת על העקורה שאצלה:וכן באילן. סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין, והוו שכחה:והשום והבצלים. סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה. אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור, וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאינן עקורין אין מצטרפין:אם באת. כגון שיש לקט בין סאה לסאה, וכן בכרם יש פרט בין סאה לסאה. אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע, דאין לקט ופרט באילן. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה. ודייק בירושלמי הא אם היו שתיהן עקורות לבעל הבית כרבן גמליאל דאמר לעיל שני עומרים ובהם סאתים לבעל הבית. הר"ש:
והשום והבצלים. לפירוש השני שכתבו הר"ב והר"ש סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור וכו'. וכן נראה דעת הרמב"ם שז"ל בחבורו וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש וכו'. משום דשום ובצלים דומיא דפירות האילן דמקצתן של הפירות באילן ומקצתן תלוש ובאילן אחד. צריכין לומר דאשמועינן בתבואה. ובפירות אילן. ובירק. ותנא תרי מיני ירק לאשמועינן דבכל ירק הדין שוה:
אם באת רשות העני באמצע. כתב הר"ב אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע. תוספתא הביאה הר"ש. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל כדלעיל. לפיכך אין רשות העני מועלת בו [*שלא] להצטרף שלא יהא שכוח. ולפי זה תימה על פירוש הרמב"ם שכתב וז"ל ור"י אומר שהם מצטרפים עד שיפריש ביניהם רשות העני. ויהיה זה כשיזכה בקצת הדבר ההוא התלוש או במחובר ואח"כ נשכח קצתו האחת אז לא יצטרף עמו קצת האחר ויהיה כמו כן שכחה ע"כ וצ"ע:
יכין
מלכת שלמה
9.
A seah of plucked grain and a seah of unplucked grain, and also trees; and garlic and to onions do not combine to count as two seahs, but rather they must be left to the poor. Rabbi Yose says: if anything that belongs to the poor comes in between them, the two are not combined together; otherwise, they do combine.משנה י
תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה:
ברטנורה
שנתנה לשחת. לקצור בעודה לחה להאכיל לבהמה:לאלומה. לקצור כדי לאסור בה עומרים אחרים, כמו מאלמים אלומים (בראשית לז):אגודי השום. שומין שלקטן כדי לאגוד בהן שומים אחרים:ואגודות השום והבצלים. אם שכחן אינן שכחה, דדרך שומין ובצלים שעושים מהן אגודות קטנות וחוזרים ואוגדים בחמש או שש מאלו הקטנות לאגודה אחת, ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוו שכחה. משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה, דאמרינן לעיל בסוף פרק גדיש דלא הוי שכחה:הלוף. רמב״ם אמר שהוא מין ממיני הבצלים:רבי יהודה אומר אין להם שכחה. לכל הטמונים, דכתיב שדך מה שדה בגלוי אף כל בגלוי, פרט לטמון:וחכמים אומרים יש להם שכחה. כתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבינן את הטמון. ופירוש טמון דבר שהנאכל ממנו הוא טמון תחת הקרקע, כמו הצנון והבצל והשום והלפת וכיוצא בהן. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
וחכמים אומרים יש להם שכחה. פירש הר"ב דכתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' והוא מהירושלמי. וסוגיא דש"ס בכולי דוכתי לפרש ואידך וכו'. ובכאן נראה לי על דרך שכתב בעל הליכות עולם בסוף שער הרביעי דלא אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא כשאין לנו למעט דהא בריש פרשת ויקרא דרשו מן הבהמה וכו' תלתא מיעוטי וכולהו למעט ע"כ. והכי נמי דכוותה דאיכא למעט עלי הטמונים שראויים קצת לאכילה אעפ"י שהם בגלוי אמעיטו משום דאזלינן בתר עיקר הדבר הנאכל מהם. [*וטעמא דאין מיעוט וכו' תמצא במשנה ב' פרק קמא דערלה] ומיהו בבבלי ריש פרק עגלה ערופה איכא סוגיא אחרת דר"י יליף מכי תקצור קצירך בשדה ושכחת שכחה דומיא דקציר מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי. ורבנן כתיב ושכחת עומר בשדה. משמע בתוך השדה לרבות הטמון. ור"י בשדה על פני השדה לרבות שכחת קמה. ורבנן שכחת קמה נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדך. ור"י מיבעי ליה למעוטי לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. ורבנן מבשדה בשדך נפקא להו. ור"י לא משמע ליה. ומבואר שמ"ש הר"ב לעיל משנה ז' ובפרק ד' משנה ו' דשכחת קמה מבשדה נפקא לא פירש אליבא סוגית הבבלי. דלא היה מפרש כר"י שאין הלכה אלא אתיא כסוגית ירושלמי דרבנן נפקא להו לרבות טמון מתרי מיעוטי ואייתר להו בשדה לשכחת קמה כמו לר"י. והרמב"ם שכתב במשנה ז' שכחת קמה שנאמר ושכחת ולא תשוב. נראה שכוונתו לתחלת הפסוק כי תקצור וגו' כבבלי:
יכין
מלכת שלמה
10.
Grain used for fodder or [stalks] used for binding sheaves, and also garlic-stalks used for tying other bunches, or tied bunches of garlic and onions they [all are not subject to the laws of] forgotten. Anything stored in the ground like arum, garlic and onions: Rabbi Judah says: they do not subject to the laws of “forgotten”; But the sages say: they are subject to the laws of “forgotten.”משנה יא
הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה
הקוצר בלילה והמעמר. בלילה:והסומא. בין ביום בין בלילה:אם היה מתכוין ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו דקין אין להם שכחה:על מנת מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה. דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:
תוסופות יום טוב
ואם היה מתכוין. לשון הרמב"ם בחבורו פ"ה ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין וכו':
ליטול את הגס הגס. לשון הר"ב כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו הדקין אין להם שכחה. וכ"כ הר"ש. וז"ל הירושלמי אמר רבי יונה לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה ע"כ. ונראה לי לפרש אמר ר' יונה לא מיבעיא דגסין אין להם שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהם אלא אפילו הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפילו הכי אין להם שכחה וטעמא מפרש שמאחר שהוא בוחן בגסין ליטלן רצונו ליטול כולן גם הדקין אלא שמניחו שיקחנו איש רואה או ביום ולכך לא הוו שכחה והכ"מ כתב וז"ל פי' (הרא"ש) [צ"ל הר"ש] אם היה מתכוין ליטול הגסין ולהניח הדקין אין לו שכחה לדקין מאחר שלא נתכוין לדקין ע"כ ולא אוכל לכוון הירושלמי:
יכין
מלכת שלמה