First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, לְבַעְלָהּ. וִירֻשָּׁתָהּ, הוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ, שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁבַּסֵּתֶר, לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלוֹ אֶחָד. וּבִזְמַן שֶׁבַּגָּלוּי, לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלָהּ אֶחָד. שֶׁלּוֹ, יִנָּתֵן מִיָּד. וְשֶׁלָּהּ, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:
ברטנורה
מציאת האשה. וירושתה. אם נפלה לה ירושה:הוא אוכל פירות בחייה. והקרן שלה:ופגמה. חבלה שיש בה פחת דמים ששמין אותה כמה היתה יפה לימכר בשוק וכמה היא שוה עכשיו:ובזמן שבגלוי. שהבושת שלו. ועוד, שנמאסת עליו והוא סובלה:ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. בחייה, והקרן שלה לכשימות או יגרשנה. ואם תמות היא, יורשה. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
מציאת האשה כו'. גמרא מאי קמשמע לן [תנינא בפרק ד' משנה ד'] האב זכאי כו' יתר עמו הבעל כו' בושתה ופגמה איצטריכא ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן:
בושתה ופגמה. פירש הר"ב ופגמה חבלה כו' וז"ל רש"י פגמה נזק חבלה כו' ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ה דב"ק. וכתב הרא"ש הא דלא תני שבת. דמלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה ואי אמדוה לה' יומי ועבדה לה סמא חריפא ואתסית בתלתא יומי היינו בכלל צער שציערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המותר לדידה הוי. ודלא כהרמב"ם שכתב בפרק ד' בהלכות חובל ומזיק החובל בא"א הריפוי לבעלה עכ"ל. וכתב הב"י בא"ה סימן פ"ג מה שהקשה [הרא"ש] על הרמב"ם נתיישב מתוך דברי המגיד שכתב שהריפוי ינתן לבעל מפני שהוא חייב לרפאותה. וכך כתב הר"ן בריש פרק מציאת האשה הא דלא תני במתניתין ריפוי משום דלדידיה בעי למיתן דהא איהו חייב לרפאותה עכ"ל הבית יוסף. ולי נראה דעיקר קושיית הרא"ש מההיא דסמא חריפא דמותר הרפואה שלה ומשום הכי הוא דליכא למימר דהא דלא תנא ריפוי משום דפשיטא דלבעל דהא לא פסיקא דלבעל ואם כן לאו מלתא דפשיטא הוא ותדע דהא שבת מתרץ הרא"ש דלא תנן משום דלבעל ואמאי אינו מתרץ כמו כן הריפוי ובחדא מחתא לחתינהו אלא דעיקר קושייתו דלאו פשיטא הוא וכי תימא דלהרמב"ם אה"נ דאפילו סמא חריפא המותר לבעל והויא פסיקא דלעולם דבעל ולהכי משום פשיטות לא שנאו במשנה דתקשה לך אמאי לא תהא צערה שלה דאם כן טובא הוה שמעינן ממתניתין אי תנא דריפוי כולו לבעל וכי תימא איפכא דהרמב"ם מודה בזה להרא"ש דהמותר דידה הוי ומתרצת מתניתין דלהכי לא תני כיון דלאו פסיקא הוא הא נמי ליתא דכי היכי דר' יהודה בן בתירה פליג ואשמעינן מלתא דלאו פסיקא. הכי נמי דלאשמעינן מילתא דלאו פסיקא לכ"ע:
בזמן שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר שביישה בינו לבינה. שבגלוי שביישה בפני כל אדם. תוס':
ושלה ילקח בהן קרקע כו'. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש"י. [*ומ"ש הר"ב והלכה [כרבי יהודה] כ"כ הרי"ף בשם רב האי גאון מדמקשו ומפרקו בגמרא אליביה:
יכין
מלכת שלמה
1.
A wife’s find and her handiwork belong to her husband. And [concerning] her inheritance: He has the usufruct during her lifetime. [Any compensation for] an embarrassment or blemish [that may have been inflicted upon] her belongs to her. Rabbi Judah ben Batera says: [if the embarrassment or blemish was inflicted upon her] on a hidden place [on her body] she receives two-thirds while he receives one-third; if on an open place [on her body] he receives two-thirds and she receives one-third. His share is to be given to him immediately, but with hers land is to be bought and he enjoys the usufruct.משנה ב
הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּמֵת חֲתָנוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן, וּלְךָ אִי אֶפְשִׁי לִתֵּן:
ברטנורה
ומת חתנו. ונפלה לפני יבם:יכול הוא שיאמר. או חלוץ או יבם. ואילו לאחיו, או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. ואע״ג דאחיו עם הארץ והוא תלמיד חכם יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן:
תוסופות יום טוב
יכול הוא שיאמר כו'. לשון הר"ב ואילו לאחיו או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. כ"כ רש"י ז"ל והוא תימא דהא קיימא לן כאדמון במתניתין ה' ריש פרק בתרא יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא ה"פ שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינין דדברים הנקנים באמירה הן אבל יבם לא. שלא פסק אלא ע"מ שיכנוס האח. הר"ן:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר, הוּא פוֹסֵק כְּנֶגְדָּן חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם, הוּא פוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ. שׁוּם בְּמָנֶה וְשָׁוֶה מָנֶה, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. שׁוּם בְּמָנֶה, הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר. וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת, הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת. מַה שֶּׁחָתָן פּוֹסֵק, הוּא פוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ:
ברטנורה
והוא פוסק כנגדן ט״ו מנה. אלף דינר הן עשרה מנה, וכשבא החתן לקבל עליו ולכתוב בכתובה, כותב שליש יותר, שהן ט״ו מנה, אם הכניסה לו הכלה דינרין בעין, מפני שהוא משתכר בהן:וכנגד השום. ואם הכניסה לו בגדים ותכשיטים שצריכין שומא, הוא פוסק פחות חומש, שאם הכניסה שום של אלף זוז אינו מקבל עליו אלא ח׳ מאות, שדרך הבאים לשום הבגדים ונכסים של הכלה לשומם יותר משוויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה:שום במנה ושוה במנה. כלומר אם לא שמו נכסי הכלה ותכשיטיה אלא כמו שהם שוים בשוק:אין לו אלא מנה. לא יכתבו בשטר הכתובה אלא מנה כמו ששמו:שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר. שום שהוא מקבלה במנה, שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה, צריך שישומו אותו בבית החתונה שלשים ואחד סלע ודינר שהוא מנה וחומשו:ובארבע מאות. שום, כשיקבל עליו החתן לכתוב ד׳ מאות. היא נותנת חמש מאות לפי שומת הנועדים:וכשחתן פוסק וכו׳ ואם שמו הם תחלה והכניסה לו, בין שום קטן בין שום גדול, הוא כותב בשטר פחות חומש:
תוסופות יום טוב
והוא פוסק כנגדן ט"ו מנה. פירש הר"ב מפני שהוא משתכר בהן. וז"ל הר"ן טעמא דמתניתין מפורש בירושלמי שהביא הרי"ף מה ראו לומר בכספים כו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהן אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהינו בגדים וכלים הנישומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין ע"כ ואהא דאמרן דישתמש וירויח ויוסיף שליש כתב המרדכי בשם הר"ר שמואל בר ברוך ומיהו לא הוה ריבית כיון שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה בריבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל. ולי היה נראה דמעיקרא לאו קושיא היא דכיון שאם מתה היא בחייו יורש אותה ואינו משלם ליורשיה כלום נמצא שאין זו הלואה והתורה לא אסרה אלא בהלואה כדפירש הר"ב ברפ"ה דב"מ מאי אמרת מדרבנן ליתסר הא ודאי לאו קושיא דהם אמרו לאסור מה שאמרו והם אמרו דגבי כתובת אשה לא ליתסר משום תקנת נשואין. כך נראה לי. [*ומה"ט ניחא דהרמב"ם פי"ו מהלכות אישות ופ"ד מהלכות מלוה ולוה פסק דלענין הוספה על המטבע דין כתובה שוה לדין מלוה ואסור משום ריבית והמרדכי ג"כ כתב כך והיינו טעמייהו דמה שמצינו להדיא שאמרו להתירא אמרינן הם אמרו כו' אבל מה שלא מצינו שהתירו להדיא דהיינו הוספת מטבע מנלן להתיר שהרי י"ל דדוקא הוספת שליש דרגילי אינשי לסלוקי אריא דאיסור ריבית דרביע עליה זה התירו משום תקנת נשואין אבל הוספת מטבע דלא רגילי ביה אינשי לסלוקי כו' משום דלא מסקי אדעתייהו במלתא דלא שכיחא לא חשו חכמים לומר בו היתר והיה די להם לענין תקנת נישואין כשהתירו להוסיף שליש דשכיחא ונתקנו בנשואין בכך]:
שום במנה ושוה מנה. פירש הר"ב אם לא שמו כו' אלא כמו שהם שוים בשוק. וקשה דמלתא דפשיטא היא ורש"י מסיים אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא משום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראויים להשתכר מיד. וכתבו התוספות ופירושו מגומגם ונראה כפירש ר"ח דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה משמע שאף על פי שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד וא"צ שישוה ל"א [סלע ו]דינר אבל שום במנה סתם היא נותנת ל"א [סלע ו]דינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובה הלכך צריכה להוסיף חומש:
שום במנה היא נותנת כו'. פירש הר"ב במשנה דלקמן ואשמעינן בין במרובים בין במועטים פירש"י דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השמאים להעלותו על שויו א"נ שומא זוטא איכא דמעלו לה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים:
ובארבע מאות כו'. פירש הר"ב כשיקבל עליו החתן לכתוב כו'. ומפרש במתניתין דלקמן דהיינו שהוא כתב תחלה והא דבתרה וכשחתן פוסק כו' מיירי שהם שמו תחלה. והני תרתי בבי אתו לאשמעינן דל"ש לן בין שהוא כתב תחלה כו' בין שהם שמו תחלה וכו' וכספים מרובים וכספים מועטים דרישא וכן שומא מרובה ושומא מועט. מיירי בהוא כתב תחלה וכ"פ בהדיא שום מנה היא נותנת כו' שא"ל כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך כו'. ועלייהו שונה התנא דל"ש שהוא כתב תחלה כו' דהיינו ארבע מאות וכו' שהוא כותב בתחלה ד' מאות דל"ש לן בהו בין מרובה למועט בין בכספים בין בשומא כדתנינן להו בהדיא ברישא וה"נ כשהחתן פוסק דהיינו שהם שמו תחילה ואח"כ פוסק הוא בהא נמי ל"ש לן בין מרובה למועט ומשום דרישא פירשה כשהוא כתב תחלה ולא נשנו בהדיא מרובה ומועט בכשהם שמו תחלה לפיכך הוצרך הר"ב לפרש בבבא וכשהחתן וכו' בין שום קטן בין שום גדול וה"נ ה"ל לכתוב ולפרש בין בשומא בין בכספים. אלא דממילא משמע:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a woman agreed to bring her husband one thousand denarii he must agree to give her a corresponding sum of fifteen maneh. As a corresponding sum for appraised goods, he agrees to give one-fifth less. [If a husband is requested to enter in his wife's ketubah] “goods assessed at one maneh”, and these are in fact worth a maneh, he only [must agree to] a maneh. [Otherwise, if he is requested to enter in the ketubah:] “goods assessed at a maneh”, his wife must give him thirty-one sela and a denar, and if “at four hundred”, she must give [him goods valued at] five hundred. Whatever a bridegroom agrees to give [his wife in her ketubah] he writes one fifth less [than the appraised value].משנה ד
פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְסָפִים, סֶלַע כֶּסֶף נַעֲשֶׂה שִׁשָּׁה דִינָרִים. הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִינָרִין לַקֻּפָּה, לְכָל מָנֶה וּמָנֶה. רַבָּן שְׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:
ברטנורה
פסקה להכניס לו כספים. דינרים בעין שמוכנין להשתכר בהן מיד:סלע. שהוא ארבעה דינרין נעשה ליכתב בשטר הכתובה בששה דינרין, בתוספת שליש. ואשמעינן תנא דבדינרין בעין, בין שהן מרובים כגון אלף דינר דקתני ברישא, בין שהם מועטים כגון סלע דקתני בסיפא, לעולם נכתבים בשטר הכתובה בשליש יותר, מפני שעומדין להשתכר בהן מיד. ובדברים שצריכין שומא כגון בגדים ותכשיטים, בין שהם מרובים כגון וכנגד השום דקתני דקאי אאלף זוז דאמר ברישא, בין שהם מועטים כגון הא דקתני שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר, לעולם פוחתין חומש בשטר הכתובה ממה ששמו אותם בבית החתונה, לא שנא אם שמו אותם תחלה ואח״כ באין לכתוב הכתובה שאז צריך לפחות בשטר הכתובה החומש מן השומא ששמו בבית הכלה כדקתני וכשהחתן פוסק וכו׳, ולא שנא אם הוא כתב תחלה הכתובה שאז צריך שתהיה השומא בתוספת חומש ממה שכתוב בכתובה כדקתני ובד׳ מאות שום היא נותנת חמש מאות:לקופה. שיתן לה עשרה זוז על כל מנה ומנה שהיא מביאה לו, כדי לקנות לה מהם בשמים ותמרוקי הנשים. ולא אתפרש במתניתין אם לכל שבוע או לכל חודש או לכל שנה:
תוסופות יום טוב
פסקה להכניס לו כו'. פירש הר"ב לאשמעינן בין במרובים ובין מועטים. דלא תימא מרובה דנפיש רווחא לפיכך ראוי להוסיף שליש. א"נ במועטים דלא תימא משום דזוטר זיונא פירוש הוצאות ואחריות. גמרא:
לכל מנה ומנה. כתב הר"ב לא אתפרש במתניתין אם לכל שבוע כו'. בגמרא איבעיא להו. ופירשו התוספות דודאי נראה דעשר דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם דאלת"ה במהרה יכלה הממון והכי מיבעיא להו אם יתן לה בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכנה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום:
רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. לשון הרמב"ם והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל מה שזכרנו מן התוספות והפחת וזולתה וכתב הר"ן דה"ק שאם אין מנהג המדינה לפחות או להוסיף דאלת"ה אלא דמנהג המדינה שלא לפחות ושלא להוסיף פשיטא והיכי פליג עליה תנא קמא ואפשר דת"ק ורשב"ג לא פליגי [ועיין מ"ש בפ"ג דבכורים דכי האי גוונא טובא בלישנא דרבי פלוני אומר ולא פליג] אלא דרבנן איירי בעיר חדשה דליכא מנהגא ואתי לאשמעינן דהכי דינא ורשב"ג אתי למימר דבעיר שיש בה מנהג הולך אחריו. וכיוצא בזה במסכת [ביצה רפ"ג] [כג: ובשבת קו:] רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין דל"פ את"ק ולפיכך פסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ד דפסחים:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם, לֹא יִפְחֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז. פָּסַק לְהַכְנִיסָהּ עֲרֻמָּה, לֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁאַכְנִיסָהּ לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה בִכְסוּתִי, אֶלָּא מְכַסָּהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. וְכֵן הַמַּשִּׂיא אֶת הַיְתוֹמָה, לֹא יִפְחֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז. אִם יֵשׁ בַּכִּיס, מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ לְפִי כְבוֹדָהּ:
ברטנורה
וכן המשיא את היתומה. גבאי צדקה:אם יש בכיס. של צדקה:
תוסופות יום טוב
המשיא את בתו כו'. כתב המגיד רפ"כ מה"א מדכתיב (ירמיה כט) ואת בנותיכם תתנו וכו' כמו שכתבתי במשנה י' פ"ד:
לא יפחות לה מחמשים זוז. מפרש בגמרא כסף מדינה מדתנן אם יש בכיס כו' ואי אמרת צורי כמה יהבינן לה. והקשו בתוס' דתיפוק ליה דכל של דבריהם של מדינה [כמו שכתבתי במשנה ב' פ"ק דכתובות] וי"ל דדוקא בסלע אמרו זה הכלל אבל לא בזוזי ומנה וכו' ע"כ ולפי דהני חמשין זוזי של מדינה לפיכך כתב הרמב"ם בפ"ך מהלכות אישות לא יפחות לה מכסות שפוסקים לאשת עני שבישראל:
אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה. ל' הר"ן ואפשר שחמשים זוז נותנים לה אפילו אינם בכיס שמחייבים את הגבאים ללוות דאי בישנן בכיס דוקא מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה ופלוגתא היא בירושלמי. אמר רבי חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסים ללוות פתר לה בשאין בכיס אבל יש בכיס מוסיף אמר רבי יוסי זאת אומרת שאין לפרנסים ללוות פתר לה כשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת. משמע דרבי יוסי הכי מפרש לה אם יש בכיס לפרנס אחרות אם תבאנה היום או מחר מפרנסים אותה לפי כבודה אבל אפילו יש בכיס כדי לפרנס זו בלבד לפי כבודה אין נותנין לה כל מה שיש בכיס עכ"ל. ובב"י טור י"ד סימן רנ"ז [כתב] בשם הגה"ת מרדכי דבבא בתרא שכתבו בשם א"ז דבירושלמי משמע שהגבאים צריכין להלוות וכו' ולא הזכיר שיש בה מחלוקת ואפשר משום דפשטא דמתניתין דייקא טפי כאותו מאן דאמר הילכך נקטינן אליביה:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a man gives his daughter in marriage without specifying any conditions, he must give her not less than fifty zuz. If [the father] cut a deal [with the husband] that he would take her naked [i.e. without a dowry], the husband may not say “When I have taken her into my house I shall clothe her with clothes of my own”, rather he must provide her with clothing while she is still in her father’s house. Similarly if an orphan is given in marriage she must be given not less than fifty zuz. If [charity] funds are available she is to be provided in accordance with the dignity of her position.משנה ו
יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאַתָּה אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ מִדַּעְתָּהּ, וְכָתְבוּ לָהּ בְּמֵאָה אוֹ בַחֲמִשִּׁים זוּז, יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָן מַה שֶּׁרָאוּי לְהִנָּתֵן לָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִשִּׂיא אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה, יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ:
ברטנורה
מה שראוי ליתן לה. עישור נכסים:אם השיא. האב בחייו:את הבת הראשונה ינתן וכו׳ בין שהוא פחות מעישור בין שהוא יותר. והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדן דעתיה דאב. ואם א״א לעמוד על אומדן דעתו של אב יהבינן לה עישור נכסים דמשתכחי השתא בשעת נשואיה ממקרקעי. אבל ממטלטלי אין לה עישור. ואיכא למ״ד דבזמן הזה ממטלטלי נמי אית לה עישור. ואם נישאת ולא תבעה מן היורשים, תובעת לאחר שנישאת, ולא אמרינן אחולי אחלה גבייהו. ודוקא כשהיתה ניזונית מנכסי אביה, אבל אם פסקו היורשים מלתת לה מזונות [אחולי אחלה אלא אם כן מחתה]. ואם היתה בוגרת שאין לה מזונות ועמדה ונישאת ולא תבעה מה שראוי לה לנדוניתה מנכסי אביה אחולי אחלה גבי יורשים ואינה יכולה לתבוע עוד, ואפילו היתה ניזונת מנכסיהם:
תוסופות יום טוב
מדעתה. רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש"י:
במאה או בחמשים זוז. איצטריך למתני מאה דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואיצטריך לאשמעינן נמי בחמשים זוז למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אף על פי שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. כך נ"ל:
מה שראוי לתת לה. פירש הר"ב עישור נכסים וכ"כ רש"י וטעמייהו שכן מצינו דעת שלישית לרבי בברייתא דסובר עישור נכסים וכתב הר"ן שאפשר דת"ק הכי קאמר מה שראוי לינתן לרבי יהודה לפי אומדנא דאב ולרבנן לפי שומת הנכסים:
רבי יהודה אומר אם השיא וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"י [גמרא] דאזלינן בתר אומדנא דאב. ואם א"א לעמוד על אומדן דעתו של אב כו' ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו' משום דלא תלי מידי בהשיא ולא השיא אלא באומדנא אי וותרן אי קמצן אף על גב דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא להודיעך כחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא כדאיתא בגמרא וכך תפרש דברי הר"ב והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא. אי וותרן אי קמצן אפילו בלא השיא. ואם אי אפשר לעמוד על אומדן כו' פירוש שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן. ומ"ש עוד הר"ב ואם נשאת וכו' ולא אמרינן אחולי כו' אבל אם פסקו כו' אחולי כו'. תמיהא מלתא דמה מחילה שייך בקטנה דהא מתניתין בקטנה מיתניא שהיא הנקראת יתומה הנשאת ע"י אמה ואחיה ועוד שכן תנן לכשתגדיל ואפשר שר"ל כשלא מחתה לאחר שתגדיל אבל אין נראה כן ממ"ש תובעת לאחר שנשאת. גם המגיד בפ"כ מה' אישות כתב בשם הרשב"א דאע"ג דגדלה משנישאת ולא תבעה אחר גדלות מיד לא איבדה לעולם. לפי שכל שלא אבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכן נראה מדעת רבינו ע"כ לכך נראה לפרש דבריו דלא מיירי אלא בגדולה הנשאת ר"ל שהיא נערה אבל בקטנה לאו בת מחילה היא וכדעת כל הפוסקים שאפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ופירוש מחתה כלשון הטור סימן קי"ג לומר דעו שאיני מוחלת על פרנסתי. ופרנסה ר"ל צורכי הנדוניא:
פעמים שאדם עני. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא ובעשיר והעני הא לית ליה אלא עני בדעת שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני וכן עשיר עשיר בדעת:
אלא שמין את הנכסים. כלומר רואין שכנגדו היאך מתפרנסות מנכסים כאלו. והכי איתא בתוספתא. הר"ן:
יכין
מלכת שלמה
6.
If an orphan was given in marriage by her mother or her brothers with her consent and they gave her a dowry of a hundred, or fifty zuz, she may, when she reaches majority age, legally claim from them the amount that was due to her. Rabbi Judah says: if the father had given his first daughter in marriage, the second must receive as much as the first. The Sages say: sometimes a man is poor and becomes rich or rich and becomes poor. Rather the estate should evaluated and [the appropriate amount] given to her.משנה ז
הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לְבִתּוֹ, וְהִיא אוֹמֶרֶת נֶאֱמָן בַּעְלִי עָלָי, יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִישׁ מַה שֶׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, וְכִי אֵינָהּ אֶלָּא שָׂדֶה וְהִיא רוֹצָה לְמָכְרָהּ, הֲרֵי הִיא מְכוּרָה מֵעַכְשָׁיו. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוֹלָה. אֲבָל בִּקְטַנָּה, אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְלוּם:
ברטנורה
המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא:נאמן בעלי עלי. ותנם לו:יעשה שליש כו׳ יקנה השדה. ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת:וכי אינה אלא שדה. כלומר אפילו כבר נקנה השדה והיא רוצה למוכרה יכולה למכור, הלכך שומעין לה. ופלוגתא דרב יוסי ור״מ דוקא בגדולה מן האירוסין, דאילו לאחר שנישאת דברי הכל שומעין לה. ובקטנה נמי מודה רבי יוסי דאין במעשה קטנה כלום ואין שומעין לה. והלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב
נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשארצה כ"כ רש"י. ולרבותא לרבי מאיר הוא שמפרש כן כלומר דאפילו שאומרת שהבעל יעשה כציוויו של האב אפילו הכי אין שומעין לה. ולשון הרמב"ם פרק כ' מה' אישות והטור סימן נ"ד תנם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה וכו' משום דתחלת דבריהם במי ששומעין לה והוי רבותא דאפילו כשאומרת כל מה שירצה כו':
יעשה שליש כו'. כתב הר"ב דמצוה לקיים דברי המת. גמרא. ואפילו צוה כשהיה בריא דאלת"ה מה מצוה לקיים דקאמר הרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כמו שפסק הר"ב במשנה ז' פ"ט דבבא בתרא ולא שייך לומר מצוה לקיים אלא דבריו שרירין וקיימין וכן כתבו מהגמרא סוף פרק קמא דגיטין. וכתבו התוספות דנפקא מינה בין ככתובים כו' ובין מצוה לקיים וכו' דלא אמרינן מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דוקא במת נותן בחיי מקבל. ופירש הר"ן דמיירי הכא שמעכשיו זיכה אותה במעות אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש"ה אי לאו טעמא דמצוה לקיים כו' נותנין לה מיד ששלה הן לגמרי דאלת"ה אלא שאמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה אפילו בלא טעמא דמצוה כו' אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה:
הרי היא מכורה. ור"מ סבר דאינה יכולה למוכרה תוספות. כלומר ובהא הוא דפליגי אבל דמצוה לקיים אף ר' יוסי מודה אלא דבכי הא שאני כיון שיכולה למוכרה וכ"כ הר"ן וכתב עוד ואפשר דטעמיה דרבי יוסי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ע"כ. וצריך לומר דהא דתלי טעמא משום שהרי היא מכורה ותיפוק ליה דאין מצוה. דלדבריו דר"מ הוא דקאמר הכי. וכ"כ התוספות בד"ה הא מני וכו':
מעכשיו. כלומר מיד יכולה למכור ונמצא שאין תועלת כלל בקניית השדה ועוד נ"ל דלהכי הוסיף לומר מעכשיו משום הא דמקשה הר"ן מפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה) דאמרינן שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וניחא ליה די"ל ה"מ בקרקע שהיה מאביו. אבל שדה זו אע"פ שבמעות אביו לקחו אותה מ"מ לא היה מאביו ע"כ. ועוד מחלק בגווני אחריני ע"ש בדבריו. ולמסקנת חו"מ סימן רל"ה דוקא ירושה א"נ מתנת ש"מ שהיא כירושה. אבל הכא מתנת בריא והוה כשדה שקנאה בעצמו. ואומר אני שזהו שרצה התנא לומר במאי דהוסיף מעכשיו כלומר והרי זו אפילו מעכשיו יכולה למכור ואינה צריכה להמתין עד שתהא בת כ' שנה. ונמצא שהקושיא של הר"ן נשמר ממנה התנא בעצמו ובא לומר דליתא ואל תשיבני וכי היאך בא התנא לשמור עצמו ממימרא דאמוראי דההיא דבן אינו מוכר כו' מימרא דאמוראי היא. לא קשיא כלל דע"כ לאו תקנתא שהם תקנוה בדורותם היא דהא מותיב עלה ממעשה בא' שמכר בנכסי אביו ומת כו' ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו וכו' ואי אמרת מבן כ' כי בדקו ליה מאי הוי כלומר אפילו לא הביא ב' שערות כגדול מחזקינן ליה. ואי תקנתא דאמוראי מאי פריך מדר"ע:
בד"א בגדולה. כתב הר"ב דבגדולה מן הנשואין ד"ה שומעין לה. גמרא. ופירש"י שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות וכתב הר"ב והלכה כר"מ כן הוא בגמרא:
יכין
מלכת שלמה